אפוקליפסה

אַפּוֹקָלִיפְּסָה (ביוונית: ἀποκάλυψις; אַפּוֹקָלִיפְּסִיס) היא סוגה ספרותית בה ישות על טבעית חושפת תעלומות קוסמיות או את העתיד למתווך אנושי. אמצעי התיווך כוללים חלומות, חזיונות ומסעות שמימיים. משמעותה המילה "אפוקליפסה" היא התגלות. אולם בייחוד נעשה שימוש במונח בהקשר אסכטולוגי, הקשורה לאחרית הימים.

הגדרה

עמוס פונקנשטיין מגדיר את האפוקליפסה במילים הבאות: "קץ העולם קרוב. מעטים יוותרו בחיים כדי לחזות בלידתו של עידן חדש ונשגב. העולם הישן, המלא צער ומכאוב, יקרוס תחת כובד רשעתו. תחתיו יקום עולם חדש בכל המובנים: חברה חדשה וסדר קוסמי חדש".

הגדרת הז'אנר לקוחה משמו של הספר האחרון בברית החדשה, חזון יוחנן, המתייחס לאחרית הימים ולהופעתו של ישו מחדש וארבעת פרשי האפוקליפסה. הספר היה בסיס לאלפי יצירות אמנות, והשפיע אף על מהלכים בהיסטוריה כמו מסעות הצלב. עם זאת, התפיסה האפוקליפטית התחילה אף לפני כתיבת הספר, וסביר להניח שיוחנן כותב הבשורה כבר הכיר את חזון אחרית הימים כפי שהוא מופיע בספר דניאל.

המושג מייצג את כל התפיסות הנוגעות לאחרית הימים ולגאולה מהמציאות המוכרת לנו. אפוקליפסות חשובות אחרות הן חזון החיות (שהיא יחידה בתוך ספר חנוך א' וספר חנוך ב' מן הספרים החיצוניים), חזון עזרא (המכונה גם "עזרא הרביעי"), ספר ברוך השני, וכן חיבורים וקטעי חיבורים שנמצאו בין מגילות מדבר יהודה.

יש גם גרסה שונה: אחרית הימים היא סוף של עידן, תקופה.

בתנ"ך

בחקר המקרא מקובל שצוק העיתים, תנאי המחיה הקשים, ביטול הנבואה, ההשפעות התרבותיות של עמים נוכריים ובעיקר הפרסים איתם באה במגע אליטת גולי בבל, הביאו בימי חשמונאים ליצירת סוגת האפוקליפסה הקאנונית-יהודית. ניתן להבחין בניצניה הראשוניים של סוגה ספרותית זו בספר דניאל (פרקים ז' עד יב'). פרקים אלה שימשו השראה לכתיבת פרקי האפוקליפסה של ישעיה (פרקים כג' עד כז'),שנכתבו גם הם בתקופת חשמונאים. חלק גדול מכתבי האפוקליפסה היהודיים מתקופה זו נדחו על ידי עורכי המקרא, חלקם נתקבלו על ידי הדת הנוצרית החדשה,

ההבדלים בין ספרות הנבואה לאפוקליפסה

• ביטול הנבואה הביא ליצירת הסוגה האפוקליפטית בה העתיד נקבע בצורה שרירותית ללא קשר למעשי האדם, העולם הגשמי נתפס כרע במהותו, האפוקליפסה מכוונת אל מחוץ לתחום החיים והמעש של העולם הזה, והעולם הבא מועלה על נס והופך מושא כיסופים. הנבואה לעומתה, אופטימית מעיקרה ופונה אל המאמין החי בעולם הזה. התנאי להופעת מלכות שדי הוא השיבה ל-ה'.
• הנביא מכוון דבריו אל העבריינים והחוטאים מבני עמו, הסופר האפוקליפטי לעומתו מכוון דבריו אל הצדיקים והראויים, ומבטיח להם שכרם בבוא קץ הימים.
• המשיח בספרות הנבואה מופיע כדמות בשר ודם כמלך תקיף עשוי ללא חת שרוח ה' שורה עימו ומפליאה בעם הנבחר את ניסיה. בספרות האפוקליפטית המשיח אינו בשר ודם אלה רוח ה' בכבודה ובעצמה.
• סופר האפוקליפסה כותב בהרחבה ניכרת על ענייני העולם של מעלה בו נלחמים מלאכים ושדים, מתוארת דמותו של ה', מלאכים מושבעים למטרתו, הוא מגלה את הקץ, מחלק את קורות העולם לתקופות תקופות עד התחלת האיאון החדש, ומרמז לבריאת ארץ חדשה ושמים חדשים .

האפוקליפסה, אין סגנונה ברור ובהיר, אלא מעורבבת היא ביסודות מסתוריים מעורפלים המקושטים בסמלים סודיים. יסודה בדברים סתומים וחתומים וחזיונותיה מלאכותיים ומפולפלים (דניאל ז' פסוק ח ; ודניאל ח',פסוק ט'-י'). אולם מלאכותיות זו ועילום השם שבאפוקליפסה אינם גודרים בפני מציאותם של יסודות חווייתיים אישיים בחזיונותיה, או לפחות בחלקם. באפוקליפסה היהודית נמצאות השפעות זרות לא רק מבחינת הנושאים, אלא גם מבחינת הסגנון. וניכרות השפעות הספרות המצרית כמו גם השפעות מהמיתוסים שרווחו בבבל וצפון כנען, חוקרים מוסיפים כי ישנן גם השפעות מן האסכטולוגיה האינדיבידואלית כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרות היוונית ובעיקר זו הפרסית.

ראו גם

• אחרית הימים
• האפוקליפסה הסינופטית
• יום הדין
• כוכב הלענה

לקריאה נוספת

• יוסף דן, אפוקליפסה אז ועכשיו, ידיעות אחרונות, 2000.
• יוסף דן, תורת הכאוס ומדע ההיסטוריה: קובץ מאמרים, דביר, 2009.
• עמוס פונקנשטיין, לוח זמנים לקץ העולם: על המנטליות האפוקליפטית, בתוך: פונקשטיין, תדמית ותודעה היסטורית ביהדות ובסביבתה התרבותית, עם עובד 1991 עמ' 41–61

קישורים חיצוניים

• הסברים על משמעות המושג אפוקליפסה בתרבות ישראל, עם הפניה לפרקי החזיונות בספר דניאל (ז-יב) ולספרים החיצוניים ספר חנוך, ספר ברוך, עזרא הרביעי ועליית ישעיהו