אני אוהבת את מלווין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אני אוהבת את מלווין
I Love Melvin
כרזת הסרט
כרזת הסרט
כרזת הסרט
מבוסס על סיפור של לאסלו ודנאי
בימוי דון ווייז
הופק בידי ג'ורג' וולס
תסריט ג'ורג' וולס
עריכה אדריין פאזאן
שחקנים ראשיים דבי ריינולדס
דונלד אוקונור
מוזיקה ג'ורג' סטול
צילום הרולד רוסון
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
חברת הפקה מטרו גולדווין מאייר עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה מטרו גולדווין מאייר
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 20 במרץ 1953
משך הקרנה 77 דקות
שפת הסרט אנגלית
סוגה סרט מוזיקלי עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 1,300,000 ‏$
הכנסות 1,900,000 ‏$
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אני אוהבת את מלוויןאנגלית:I Love Melvin)[1] הוא סרט מוזיקלי אמריקאי בצבעי טכניקולור משנת 1953 בבימויו של דון ווייז, עם דבי ריינולדס ודונלד אוקונור בתפקידים הראשיים.

השירים הם של מאק גורדון (מילים) וג'וזף מירוב (מנגינה).

רוברט טיילור מופיע בתפקיד קמע.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ודי שניידר (דבי ריינולדס) חולמת להיות שחקנית גדולה ונערצת בשם ג'ודי לרוי. היא חולמת שהיא מופיע בקטע "Lady Loves" וקוצרת תשואות והערצה ורוברט טיילור בא לקראת בהערצה. כעת היא מופיעה בחוסר ברירה ככדור פוטבול אנושי במחזמר.

היא מתהלכת בסנטרל פארק וחולמת על עתיד מוצלח ואז היא נפגשת במלווין הובר (דונלד אוקונור), עוזר צלם במגזין הנפוץ "לוק". מלווין מתאהב בה במבט ראשון, מגיע להופעה שלה ומתחיל לחזר אחריה. הוא מוצא חן בעיניה אף על פי שהיא נמצאת בקשר מתקדם עם הארי פלאק (ריצ'רד אנדרסון) שאביו הוא בעל מפעל גדול לקופסאות נייר.

אביה פרנק שניידר מעוניין שתתחתן עם הארי העשיר אך אחותה הקטנה קלרהבל (נורין קוקורן) ואמה (אונה מרקל) מחבבות את מלווין. מלווין וג'ודי רוקדים בחדר ושרים "היכן למדת לרקוד?".

הרומן עם הארי מתהדק ומלווין אומר שיעשה הכל למענה כדי שלא תתחתן עם הארי. היא מבקשת ממנו שידפיס את תמונתה על שער המגזין. לבקשתו מדפיס הצלם הראשי את תמונת ג'ודי באופן חד פעמי על גיליון בודד של המגזין. מלווין ממהר להראות לג'ודי ומבקש לא לפרסם אך היא מראה זאת לכל בני המשפחה והשמועה נפוצה. אביה הגאה מראה זאת לבוס שלו הממרר את חייו ומתפטר מעבודתו בחנות הדרגסטור.

האמת מתגלית במהרה והבושה גדולה. מלווין מתפטר מעבודתו ונעלם. הוא חי וישן בסנטרל פארק. פרנק שניידר מצליח לשכנע את עורך המגזין שידפיס את תמונת ג'ודי כתמונת שער עם כתבה "היכן נעלם מלווין"? כדי שמלווין ייצא ממחבואו וזה מצליח. מלווין רואה את תמונת השער של ג'ודי, מתחיל לצעוק משמחה ומתגלה על ידי השוטרים המחפשים. ג'ודי יוצאת לקראתו ושניהם מתחבקים לקראת עתיד מבטיח לשניהם.

השירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. "Lady Loves" (דבי ריינולדס)
  2. "We Have Never Met as Yet" (דבי ריינולדס ודונלד אוקונר)
  3. "Saturday Afternoon Before the Game" (מקהלה)
  4. "Where Did You Learn to Dance" (דבי ריינולדס ודונלד אוקונור)
  5. "I Wanna Wander" (דונלד אוקונור)
  6. "Life Has Its Funny Ups and Downs" (נורין קורקורן)

צוות השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם השחקן/ית שם הדמות הערות
דבי ריינולדס ג'ודי שניידר/לרוי
דונלד אוקונור מלווין הובר
אונה מרקל גב' שניידר
ריצ'רד אנדרסון הארי פלאק
נורין קורקורן קלרהבל שניידר
אלין ג'וסלין פרנק שניידר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אני אוהבת את מלווין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בישראל הוא הוקרן בשעתו בשם "וידויה של נערה"