אנה מנדייטה

אנה מנדייטה
Ana Mendieta

לידה	18 בנובמבר 1948 הוואנה, קובה
פטירה	8 בספטמבר 1985 (בגיל 36) ניו יורק, ארצות הברית
לאום	אמריקאי קובני
מקום לימודים	אוניברסיטת איווה (1977)
תקופת הפעילות	1972–1985 (כ־13 שנים)
תחום יצירה	ציור, פיסול
זרם באמנות	אמנות פמיניסטית
פרסים והוקרה	מלגת גוגנהיים (1980) פרס רומא (1983)
בן או בת זוג	קרל אנדרה (?–8 בספטמבר 1985)

אנה מנדייטה (בספרדית: Ana Mendieta; ‏1948 – 1985) הייתה אמנית מיצג ווידאו, ציירת ופסלת נולדה בהוואנה וב-1961 הגיעה לארצות הברית כפליטה. ידועה בעיקר בשל יצירותיה בתחום אמנות הגוף ואמנות האדמה.

ביוגרפיה

ילדות והגירה

מנדייטה נולדה בהוואנה שבקובה למשפחה בעלת קשרים חברתיים ופוליטיים בקובה. בשנת 1961 אביה של מנדייטה נאסר בגלל תמיכתו בתנועת ההתנגדות לפידל קסטרו. באותה שנה משפחתה של מנדייטה (בת 12) שלחה אותה ואת אחותה רקלין (בת 14) לארצות הברית במהלך מבצע "פיטר פן", ושם השתיים נדדו בין משפחה אומנת אחת לאחרת במדינת פלורידה, עד הגיען למגורים משותפים באיווה. מאוחר יותר בשנת 1966 התאחדה שוב עם אמה ואחיה, ואביה הצטרף אליהם בשנת 1979 לאחר 18 שנים שישב בכלא הקובני בגלל מעורבותו בפלישה למפרץ החזירים.

חינוך

בשנת 1967 נרשמה מנדייטה ללימודים באוניברסיטת איווה בתוכנית האינטרמדיה, שילוב בין אומנויות שונות, וסיימה עם תואר ראשון (BA) בציור בשנת 1972. בשנת 1978 סיימה את לימודי המאסטר (MFA) באינטרמדיה. היא שאבה השראה מלינדה בנגליס, כריס בורדן, ברוס נאומן, רוברט סמיתסון, קרולי סינמן ופלוקסוס.

אפיון יצירתה

העבודה של מנדייטה היא אוטוביוגרפית ומתמקדת בפמיניזם, אלימות, החיים, המוות, מקום ושייכות. עבודותיה מתכתבות עם ארבעת יסודות הטבע: אדמה, מים, אש ואוויר. מנדייטה עסקה, לעיתים קרובות, בחיבור בין הרוחני ולגשמי. האוצרת, מרי ג'ין ג'קוב טוענת שיצירותיה מושפעות מעברה והתרבות הקובנית הבאים לידי ביטוי באמצעים המתקשרים לטקסי הסנטריה שהיא מסורת אפרו-קובנית שמשתמשת בדם, שיער, אבק שרפה ונרות כדי לנבא או ליצור אירועים עתידיים. בנוסף, גם לטראומת הגירתה, כילדה, לארצות הברית יש השפעה רבה על יצירותיה. מעמדה של האישה בעולם והאלימות כנגד נשים גם נחקרים על ידיה בכמה וכמה יצירות.

בעוד חלק מהצופים ומהמבקרים הגדיר עבודותיה כבעלות פן פמיניסטי היא בחרה להרחיק עצמה מהגדרה זו. במקביל החלה להתמקד בתחום אמנות האדמה, אמנות שהגיעה לתודעה בשנת 1966, (ביצירות: "Silueta", "Fetish", "Tree of life"). בראיון משנת 1977 אמרה:

גברים העוסקים בתחום אמנות האדמה כפו עצמם עליה, בהחלט לעבודה שלי יש את הרגישות הנשית. אני לא יכולה לחשוב על הרבה גברים שישתמשו בצורת הלב בדרך רצינית.

מנדייטה ניסתה לחשוב על האדמה כעל יותר מרק חומר לפיסול. ביצירותיה אלו כללה מנדייטה פן אנושי מובהק שלא נראה עד אז בתחום אמנות האדמה. עוד עבודות שלה כללו את השפעת האמנות הפרימיטיבית והתרבות על המחשבה והאמנות העכשווית. מראשית לימודיה באוניברסיטת איווה ועד לזמן מותה, מנדייטה ביקשה ביצירותיה לחסל את האובייקט, לחסל את האומן עצמו בתוך היצירה ולשלב את הצופה בתוכן על ידי שימוש במאפיין משנות ה-70, הפיכת גוף האמן גם ליצירה וגם למדיום דרכו היצירה מועברת. מנדייטה ראתה בתהליך כחלק בלתי נפרד מהתוצר לכן רבות מהיצירות מכילות בתוכן גם את תיעוד התהליך עצמו. מנדייטה ראתה בגוף האישה כמשהו קדמוני ומקור ראשוני לחיים ולמיניות וביקשה ליצור דיאלוג בין הנוף והטבע לגוף האישה תוך החזרתו למקורות של "אמא אדמה". ביצירותיה ביקשה להציג נשים, אלות ואימהות.

קורות עשייתה האמנותית

עבודת המאסטר ויצירות ראשונות (1972-1974)

בשנת 1972, פרסמה מנדייטה את עבודת המאסטר שלה אשר כללה סדרת תצלומים שלהם קראה Facial Hair Transplant ("השתלת שיער פנים") בה לקחה שיער וזקן מחבר והצמידה אותו לפניה, כך נוצרה האשליה שאכן היא בעלת זקן במטרה ליצור משחק בין מינים. עבודה זו הצטרפה לעבודה נוספת מאותה שנה בתחום המראה הפיזי לה קראה Facial cosmetic variations ("שינויי פרצוף קוסמטיים") ובה היא נראית בסדרת תמונות כשהיא מנסה לשנות את מראה פרצופה על ידי הצמדתו בצורות שונות על פני משטח זכוכית, דחיסתו לגרב ניילון, חבישת פאות שונות ושימוש באיפור כהה. בהמשך ליצירה זו קיימת יצירה נוספת בשם Glass on body imprints ("טביעות זכוכית על גוף") בה נראית מנדייטה מצמידה למשטח זכוכית חלקים שונים מגופה כך יוצרת בעצם מן עיוות ויזואלי שלו.

במהלך לימודיה באוניברסיטת אייווה כסטודנטית שנה א' פגשה מנדייטה פגשה את האמן הגרמני האנס ברדר, כשברדר עוד הכין את הקרקע לתוכנית אינטרמדיה. ברדר נהיה לה למדריך ודרכו הכירה את יצירותיהם של מרסל דושאמפ, פיירו מנצוני, רוברט מוריס ועוד. בין מדריכיה הנוספים ניתן למצוא את הפסל המינימליסטי קארל אנדרה (לימים בעלה), סול לה וויט, לוסי ליפארד, אדלסון ושנימן. היצירה death of a chicken ("מותה של תרנגולת") נעשתה בהשראת טקסים ספוגים בדם מצד האקטיביסטים הוינאיים הרמן ניטץ' וגאנטר ברוס, שאליהם התוודעה דרך ברדר, ובהשראת הופעות אשת התרנגולת ("Chicken woman performances") של לינדה מונטאנו. בהופעה זו, שניתנה לכיתת האינטרמדיה של ברדר בשנת 1972 נראית מנדייטה עירומה ומחזיקה בתרנגולת הפוכה כרותת ראש, בעוד גוף התרנגולת מתוך רפלקס ממשיך בתזוזה, מנדייטה ממשיכה להחזיק את התרנגולת ונותנת לדם הטרי שניקז מהפגר להשפריץ על גופה. הופעה זו גם מיוחסת לחשיפתה כילדה לטקסי הסנטריה, אבל לדברי מנדייטה מתייחסת באספקט האלים שבה לעולם האלים שבו אנחנו חיים.

בשנת 1973 הציגה יצירה הנקראת sweating blood ("מזיעה דם"). יצירה זו הוצגה כסרט בו נראות טיפות דם היוצאות ונוזלות מקו השיער של מנדייטה וממשיכות עד לפרצופה חסר ההבעה לכדי יצירת דמות המזכירה את פרצופו המלא בדם של ישו. היצירה נוצרה בהשראת התרבות הדתית-רגשית של הקולוניאליזם הספרדי. בנוסף באותה שנה היא עשתה מגוון יצירות העוסקות בתחום האלימות כנגד נשים ואונס. באחת מיצירות אלו המוצגת כתצלום וקרויה Rape Scene ("סצנת אונס") הזמינה מנדייטה את שאר הסטודנטים שלמדו אתה לביתה שם הם מצאו את גופה המדמם בעירום חלקי כשהיא קשורה לשולחן. עבודה זו נוצרה עקב האונס ורצח של אחת התלמידות באוניברסיטה. בעבודה נוספת בשם People looking at blood ("אנשים מסתכלים על דם") שפכה מנדייטה דם על המדרכה כך שהוא נראה כאילו הוא יוצא מאחת הדלתות ברחוב ותיעדה ממכונית את העוברים ושבים שהתעלמו מהמראה שיכול לרמוז על הוכחה לאלימות שקורית מאחורי אותה דלת.

בשנת 1974 עשתה מיצג וידאו בו היא נראית עומדת מול קיר ושתי ידיה הגאולות בצבע אדום שנראה כמו דם מורמות מעל לראשה ומונחות כנגד הקיר הלבן כאשר לאט לאט היא מתחילה להחליק מטה עד שהיא מגיעה לכריעה על ברכיה וממשיכה להחליק את הידיים עם הצבע מטה עד שהן נפגשות לאחר מכן היא קמה מנערת את ידיה ומסתובבת לכיוון הקהל עד שהיא יוצאת מתחום הראיה שלהם. עצם ביטול מברשת הצבע הופכת היא עצמה בו זמנית גם לאמצעי וגם ליצירה עצמה - גם התהליך וגם התוצר. היא שולטת על היצירה עם גופה ואין לה צורך בהדרכתו של הגבר ושליטתו על גוף האישה ועל היצירה. בהופעה מאותה שנה הנקראת Blood and Feathers ("דם ונוצות"), המתקשרת שוב לטקסי הסנטריה, נראית מנדייטה שופכת דם על גופה העירום ומתגלגלת בנוצות לבנות על גדת הנהר, ואז קמה, מה שיוצר את המראה של אשת-ציפור. מראה זה חוזר על עצמו בסרט שעשתה בשם Bird run ("ריצת הציפור") בו היא רצה לאורך חוף ים במצב זה.

"סילואטה" (1973-1980)

בקיץ 1973, במהלך טיול למקסיקו יחד עם הכיתה של ברדר, יצרה את הסילואטה (Silueta) הראשונה מיני רבות בשם "תמונה מיגול" (Imagine de Yagul) בה שכבה בתוך בקבר פרה-קולומביאני שנפתח לאחרונה ומעליה פרחים לבנים רבים. התצלום הראה אותה במצב זה, שוכבת בתוך בקע אבן וגופה נראה כמתמוסס בין צבעי הלבן והירוק שמעליה ומסביבה. ביצירה זו ובדומות לה תיארה מנדייטה את הבקעים המזכירים קברים ואת הקברים עצמם בהם הצטלמה וצילמה את סדרת ה"סילואטה" - כמוות, אבל בו זמנית גם לידה מחדש, קבר אבל גם רחם, מוות הוא רק ההתחלה ולא הסוף. מקסיקו לימים הפכה למעין בית שני עבורה ורבות מיצירותיה בוצעו שם, מאחר שלמולדתה, קובה, יכולה הייתה לחזור רק בשנת 1980. התרבות הקתולית ותחושת התעלומות הפרה-קולומביאניות החבויות באתרים הארכאולוגיים שם השפיעו מאוד על מנדייטה שהייתה גולה בעצמה.

במשך שמונה השנים שבאו לאחר מכן המשיכה מנדייטה לצלם בתמונות סטילס את סדרת ה"סילואטה" במקסיקו אך גם במגוון מקומות שונים אחרים כמו אייווה שהייתה מקום מגוריה עד לשנת 1978 כשעברה לניו יורק. עבודותיה המוקדמות בסדרה כוללות את גופה שלה עטוף או מכוסה באדמה, אבנים, חול ועוד אמצעים מטאפוריים אחרים שמביעים את רעיון ההתחברות עם הטבע והאדמה. בהמשך השתמשה רק ברמיזה של צורת הגוף שלה על ידי שימוש בכל מיני חומרים מן הטבע עצמו ותיעוד שינויים שנוצרים בו. היא השתמשה בתחילה בגוף שלה ואחר כך בחתיכת עץ בדמותה במקום, כדי להשאיר את הצללית שלה על אדמה, דשא, חול, בוץ, שלג, קרח וכדומה.

בעוד יצירות במסגרת ה-"סילואטה" הייתה האדמה כרקע בתוך אי סדר שכלל זרדים, מים, דם, פרחים, אוכמניות, בד, מקלות ואבנים. את היעלמות האובייקט מהיצירה מנדייטה היא לקחה עד הסוף כשהיא חפרה ערוץ דק בתוך דמות שיצרה כשל בן אדם, שפכה אבקת שרפה לתוך הערוץ והציתה אותו. היו כמה מהיצירות שבערו עד שנשאר מהן רק אפר.

יצירות ה"סילואטה" כללו תהליך הוספה אבל גם החסרה, הוספת חומר ועיצובו בדמותה של מנדייטה על קרקעת האדמה ואז גילופו דרך ובעזרת האמצעים הטבעיים תוך כדי השארת חלק רדוד המדגיש רק את הזיכרון של החומר שהיה שם, או במשמעותו האמיתית - הגוף שנכח שם. כשתיארה את משמעות יצירות אלה ציינה שהן נעשו עקב עקירתה ממולדתה למדינה אחרת, כשהיא מטביעה את הצללית שלה בטבע זה מסמל את המעבר ממולדתה לביתה החדש, אבל גם את התחברותה למולדתה ושורשיה דרך האדמה והטבע מהם היא הגיעה ולמעשה כולנו הגענו. לדוגמה, בסדרת התצלומים Arbol de la vida ("עץ החיים") משנת 1976 כיסתה מנדייטה את גופה בבוץ ושמה עצמה כנגד עץ גדול כאשר היא מבטלת כל צורה או זיהוי של הדמות היא נראית כאילו היא הופכת להיות חלק מאותו עץ וידיה מורמות בתנועת כניעה. ביצירה זו חיפשה מנדייטה לשדר שלמות ושקט פנימיים בניגוד לאמני גוף אחרים שנטו להיות אורבניים, אגרסיביים ורועשים ביצירותיהם.

דוגמאות נוספות ליצירות ה-"סילואטה" ניתן למצוא ביצירה בה שפכה נוזל אדום כדי שייצור את דמותה על חוף ים במטרה שהוא ייעלם וייסחף יחד עם הזרם בגאות או ביצירה בה מיקמה פרחים על נהר כדי שייצרו את דמותה ולאחר מכן ימשיכו וייסחפו עם הזרם.

יצירה בסרטונים (1971-1980)

בשנת 1975 תיעדה בסרט את אחת מיצירות סדרת ה-"סילואטה" שנקראת Heart with blood ("לב עם דם") בה לקחה לב של חיה והניחה אותו בתוך חור המעוצב כדמות אדם, שפכה נוזל אדום הזהה במראהו לדם ואז שכבה היא עצמה בתוך החור עירומה כמחווה להגן על הלב שנמצא שם. עוד באותה שנה הוציאה סרטון נוסף Alma silueta en fuego ("צללית הנשמה באש") בו רואים את שוב נוכחות האש ביצירותיה כאשר חתיכות בד לבן היוצרים את הדמות נשרפים לאט עד שהם הופכים לעפר. בסרטון אחר: Anima, silueta de cohetes ("נשמה, צללית של זיקוקים"), נראה מן שריון העשוי מבמבוק בדמותה של מנדייטה כאשר הוא במצב מאונך ומוקף בזיקוקים, בתחילה הוא יוצר מראה של שרפה בלהבות עד לדעיכתו בחשיכה. ביצירה אחרת משנת 1976 שהיא שיחזור של קבורת הנאניגו (שבט שהיה קיים בניגריה אבל טקסיו הגיעו גם לתרבות הקובנית) בו נראים נרות טקס שחורים היוצרים דמות אדם נמסים לאט לאט מהאש עד לכדי ריכוז של נוזל שחור דמוי לבה. שתי יצירות אלה שתועדו כסרטים שמים דגש על אלמנט האש אשר מהווה אמצעי טקסי מהותי למנדייטה בכל הקשור להתכלות ומעבר לחיים הבאים.

בתקופה שלאחר מותה פרשנים ראו פן אירוני בעובדה שרבות מיצירותיה מגלות אובססיה לקברים, קבורה ותמותה.

מיצירת "פסלים רופסטריאנים" ועד מותה (1981-1985)

בשנת 1976 החלה לעשות ביקורים קצרים לניו יורק יחד עם ברדר שם פיתחה חברויות עם אמנים אחרים שהגיעו גם הם מאייוואה, והציגה בכל מיני מתחמים אלטרנטיביים. עקב כך עד שעברה לגור בניו יורק היא כבר פיתחה רשת חברתית ועין ביקורתית. בתחילה כשעברה לניו יורק היא נמשכה ראשית לחוג הפמיניסטי שפקד את גלריית A.I.R ביניהם נמנו: אדלסון, ננסי ספרו, דוטי אטי ועוד. בדיון שהתקיים בשנת 1979 של פאנל ה-A.I.R היא פגשה את קארל אנדרה וחלק מהציבור הקובני שחי שם בגולה, מה שהצית אצלה מחדש את הרצון לחזור ולבקר בארץ מולדתה. בשנת 1980 התאפשר לה לעשות זאת דרך טיול שארגנה העמותה הקובנית בניו יורק. במהלך ארבע השנים שלאחר מכן ביקרה בקובה 7 פעמים נוספות.

ביקורים אלה היוו רקע ליצירה נוספת בשנת 1981 שברובה נתמכה על ידי הממשל הקובני ונקראה Rupestrian sculptures ("פסלים רופסטריאנים") במהלכה חרטה וצבעה כמה דמויות בגודל אדם אמיתי בחלקה הפנימי והחיצוני של מערה גדולה בעיר מולדתה, הוואנה, כאשר הגישה למערה היא רק דרך ג'ונגל סבוך. הדמויות שנחרטו היו מלאות פרטים גופניים עם דגש על איברי האישה, בניגוד לסילואטות שהיו חסרות כל תיאור פיזי ספציפי. דמויות אלה נעשו בהשראת ספריה של לידיה קבררה בנושא הטאינו (Taino), שבט ילידים אינדיאנים בקובה. הדמויות ביצירה נועדו לחיות ולמות יחד עם האדמה והטבע אליה הם שייכים. עבודות הקשורות לאותו נושא עירבו פסלי חול שנוצרו מחפירת החול הרטוב בחוף הים.

עוד עבודה שציינה את מעברה של מנדייטה לפיסול ויצירות אשר יעמדו את מבחן הזמן היא Maroya (ירח) שהיא דמות שנראית נשית העשויה וחצובה ממלט ואבן גיר כאשר מאזור איבר המין נורה אבק שרפה בלילות של ירח מלא.

בשנים 1984–1985 יצרה את סדרת הפסלים "Totem grove" ("חורשת הטוטם") שהיא דמויות שנוצרו על גבי עמודי עץ על ידי שרפה (עקב השרפה הן מופיעות כשחורות). במקביל היא גם יצרה ציורים על גבי חומרים טבעיים אחרים כמו עלי עץ אלון עבים ועוד.

מותה והשפעתה

בשנת 1985 מצאה מנדייטה את מותה בגיל 36 כאשר נפלה מהקומה ה-34 של הדירה שלה ושל בעלה קארל אנדרה. אנדרה הואשם בתחילה ברצח מנדייטה אך בסופו של דבר זוכה מהאשמה בשנת 1988.

היא השאירה מאחוריה יותר מ-200 תמונות המתעדות את עבודותיה בתחום אמנות הגוף והאדמה ודור שלם המוקיר את חדשנותה ותרומותיה לעולם האמנות כיום. עבודתה מאספקטים רבים גם התקשרה להתפתחות האמנות בשנים שבאו אחרי מותה. שנות ה-90 כללו התעסקות בנושאים כמו: אסנציאליזם, הגוף וחשיבותו, גזע, אתניות, מין ונטיות מיניות דברים אותם ביקשה לחקור בהרבה מיצירותיה. במהלך השנים היצירות שלה שעמדו את מבחן הזמן קיבלו בקובה פן טקסי של השארת פרחים, אוכל או מתנות אחרות במקום בו נמצאת היצירה. עד היום לא ניתן להגדירה במדויק מבחינת זרם אמנות יחיד או אג'נדה חברתית כלשהי, היא תמיד נמצאת איפשהו בין כל הדברים יחד.

בשנת 1992 בפתיחת תערוכה במוזיאון גוגנהיים החדש, 500 מפגינים נאספו ממול למוזיאון קבוצה קטנה מהם החזיקה שלטים עם הכותרת "קארל אנדרה נמצא בגוגנהיים, איפה אנה מנדייטה?" חלקם הצליחו להיכנס לערב ה"הזמנה בלבד" ושמו תמונות עם הפרצוף של אנה מנדייטה על פסלי הרצפה שיצר אנדרה, חלקם לבשו חולצות עם התמונה שלה מודפסת על גבם. ההפגנה אורגנה על ידי "Women’s Action Coalition" (קואליציית פעולת נשים) מאחר שבתערוכה הוצגה רק אמנית אחת בין ארבעה אמנים גברים אחרים וביניהם קארל אנדרה.

בשנת 2009 קיבלה מנדייטה פרס למפעל חיים מקרן סינטס (Cintas Foundation).

תערוכות

עבודתה של מנדייטה הוצגה עד היום ביותר מ-30 מוזיאונים שונים ברחבי העולם:

• מוזיאון האמנות של הלסינקי
• Fundació Antoni Tápies בברצלונה
• Centro Galego de Arte Contemporanea בסנטיאגו דה קופוסטלה
• מוזאון וגינת פסלים הירשהורן, בוושינגטון די. סי.
• Kunstmuseum Luzern
• מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית בניו יורק
• Museo Nacional de Bellas Artes בהוואנה
• המוזיאון לאמנות עכשווית במונטריי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנה מנדייטה בוויקישיתוף

• גליה יהב, אנה מנדיאטה, האמנית שצילמה את קבורתה, באתר הארץ, 21 בפברואר 2014