אנה בראודה-הלר
 | |
| לידה |
6 בינואר 1888 ורשה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
19 באפריל 1943 (בגיל 55) ורשה, גנרלגוברנמן |
| מדינה |
פולין, האימפריה הרוסית |
| מעסיק |
בית החולים לילדים ברסון ובאומן, בית החולים צ'יסטה |
| תפקיד |
חברת מועצה |
| פרסים והוקרה |
צלב הכסף של וירטוטי מיליטארי |
  | |
אָנָה בְּרָאוּדֶה-הֵלֶר (ביידיש: אננא ברוידע-העלער; בפולנית: Anna Braude-Hellerowa; 6 בינואר 1888 – מאי 1943) הייתה רופאת ילדים פולנייה יהודייה, מנהלת בית החולים ברסון ובאומן בוורשה.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראודה-הלר, הבכורה מבין ארבע בנות, נולדה לסוחר אריה לייב ברודו ולטאובה ליטווין. היא התחנכה בבית דתי ליברלי, שבו ההורים דיברו יידיש ופולנית. ב-1906 החלה ללמוד בפקולטה למדעי החברה בז'נבה, אך עד מהרה עברה ללמוד רפואה בציריך. במהלך לימודיה עברה לברלין, שם השלימה ב-1912 את לימודי הרפואה. היא התמחתה ברפואת ילדים וקיבלה רישיון לעסוק ברפואה בסנקט פטרבורג.
בשנת 1913 חזרה לוורשה והחלה לעבוד בבית החולים צ'יסטה היהודי במחלקות לרפואה פנימית ולנוירולוגיה. לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה החלה לעבוד בבית החולים ברסון ובאומן שהוקם באותה העת, אלא שכבר בזמן המלחמה בית החולים נסגר מהיעדר מימון. בשנים 1919–1923 עבדה בהוראת הרפואה וארגנה בית ספר לאחיות המטפלות בתינוקות, הראשון מסוגו, שבו כיהנה בהמשך כמנהלת.[1] עבדה במרפאות ילדים בוורשה וייסדה את אגודם החברים לילדים (Towarzystowo Przyjaciol Dzieci). היא גם תרה אחר מימון לפתיחה מחדש של בית החולים, ובשנת 1930 נפתח מחדש בית החולים, והיא מונתה לעמוד בראשו.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החל בית החולים לטפל גם במבוגרים בשל ההרס שנגרם לבתי חולים אחרים. לאחר כיבוש ורשה על ידי הגרמנים נאסר על בית החולים לטפל בלא-יהודים, דבר אשר דלדל את הכנסותיו של בית החולים והפך אותו לתלוי בקהילה ובמוסדות היהודיים. הקמת גטו ורשה הרעה עוד יותר את מצבו של בית החולים, הגם ששכן בתחומי הגטו ולא נאלץ להעתיק את מקומו, בשל תנאי המחיה הקשים בגטו. הרעב, התברואה הירודה והצפיפות הביאו להתפשטות של מגפות בקרב הילדים, כגון טיפוס הבהרות. תפוסת בית החולים הייתה מעל למשאבים שהיה באפשרות בית החולים להקצות לילדים, ומיטה אחת שימשה מספר ילדים. למרות הקשיים התעקשה בראודה-הלר על מתן טיפול רפואי הולם לבאים בשעריו. בראודה-הלר גם לקחה חלק בעריכת מחקר הרעב בגטו ורשה ועמדה בראש צוות שבחן את השפעת הרעב על ילדים.
בראודה הלר נספתה במהלך מרד גטו ורשה באחד הבונקרים בגטו.
משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראודה הלר נישאה למהנדס אליעזר הלר בשנת 1916, ונולדו להם שני בנים. הבן הצעיר, אולו, נפטר בגיל 5. בשנת 1934 נפטר אליעזר הלר מסיבוך ניתוחי.
דילמות מוסריות שחוותה בעת מילוי תפקידה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעת האקציה הגדולה ניסתה בראודה-הלר למנוע את שילוחם של הילדים המאושפזים בבית החולים.
ישנו דיווח המספר כי בראודה-הלר שלחה למעבדה הרפואית בגטו ורשה בדיקות דם שנלקחו מילדים בריאים והציגה אותם בפני רופאי האס-אס כבדיקות הדם של ילדים חולים וכך ניצלו מטופליה באותו שלב מהשמדה. האקציה, שהובילה לסגירת חלק מהגטו, אילצה את בית החולים להעתיק את מקומו לבניין אחר בגטו, והדבר החמיר עוד יותר את מצבו של בית החולים. בספטמבר 1942, כשהפינוי האחרון של הגטו הלך והתקרב, אולצה בראודה-הלר, כמנהלת בית החולים, לבחור מבין צוות בית החולים את העובדים אשר יישארו בגטו ולא ישולחו לאומשלגפלץ. שילוחים אשר היו עתידים להגיע לטרבלינקה. דרשו ממנה לבחור מי מאנשי הצוות יזכה ל "מספרי חיים". אלו היו תגים קטנים עשויים מקרטון אשר, לזמן מסוים, שאיש אינו ידע את אורכו המדויק, יאריך את חיי המקבלים אותו. לבית החולים לילדים הוקצו עשרה "מספרי חיים", אך אנה בראודה-הלר, סירבה תחילה לשתף פעולה ולחלק את התגים. עובדיה לחצו עליה שלא לוותר, ולהציל לפחות את מקצת האנשים בטענה שאם היא לא תחלק אותם, הם יועברו למנהל בית החולים למבוגרים. ד"ר עדינה בליידי צוואג'גר, אחת העובדות שלה אשר שרדה את המלחמה והעידה על שהתרחש בבית החולים בימיו האחרונים, כתבה: "אנשים אמרו שעליה לעשות זאת, וזה היה נבזי למדי, כי הלוא לאיש מאיתנו אין זכות לפסוק מי יחיה ומי ימות, ובכל זאת דרשנו זאת ממנה..."
בנה של בראודה-הלר, אריק, סיפר לעדינה שנים לאחר מכן כי אימו החליטה לתת את "מספרי החיים" לעובדים הצעירים "מתוך ההנחה שיש להם הסיכוי להישרד ועוד יספיקו לעשות משהו בחייהם".
מלבד בראודה-הלר, כמעט אף אחד מצוות בית החולים הראשוני נותר בגטו. רובם, כמו גם בנה, כלתה, נכדתה, החליטו לעזוב ולנסות לשרוד במחבוא מחוץ לגטו, בצד הארי של ורשה. היא סירבה להפצרות חבריה הפולנים לברוח מאחר שרצתה להישאר עם הילדים שבהם טיפלה. ד"ר סטיינלאו וולר, שהיה כירורג בבית החולים המקביל ציסטה בגטו ורשה, מספר על פגישתו האחרונה עם בראודה- הלר בתחילת 1943. כששאל אותה מדוע אינה מנצלת את קשריה בצד הארי כדי להציל את עצמה, היא השיבה: "את משפחתי הסתרתי בצד הארי. אני, אילו ידעתי כי העולם ישתנה לטובה ואנשים יהיו שונים, הייתי מנסה להציל את עצמי. אבל אני יודעת שאנשים יהיו כפי שהם עכשיו."
ד"ר עדינה מתארת כיצד היא ועמיתיה התחננו בפני בראודה-הלר במכתב, לעזוב את בית החולים ואף הכינו לה דירה. בראודה-הלר הגיבה במכתב המענה שלה: "אל תדאגו לי... יש לי תוכניות משל עצמי". לבסוף, הבינו כי תוכניתה היחידה הייתה להישאר עם מטופליה בגטו. ד"ר בראודה-הלר, ויתרה על ההזדמנות שלה להציל את עצמה למען מטופליה ומשימתה הרפואית בגטו. היא עבדה ללא הרף, ומילאה את תפקידה במסירות נפש, וגם לאחר האקציות הגדולות הקימה מחלקת ילדים קטנה, עם הצוות שנותר ושרד את השילוחים, וניהלה אותה למופת.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דליה עופר, אנה בראודה-הלר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- OFFER, MIRIAM. “Ethical Dilemmas in the Work of Doctors and Nurses in the Warsaw Ghetto.” POLIN, Studies in Polish Jewry, 2013, pp. 467–492
- 1. Witkowska-Krych, Agnieszka. "Anna Braude-Heller, Seen from a Distance." Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies & Gender Issues, vol. 36, 2020, p. 117-132. Project MUSE
- 1. פרץ א', אלגור נ', שמרון א', עופר מ', "המעבדות הרפואיות ותרומתן למערך השואה בגטאות הזמן השואה".
- 1. עופר. (2015). חלוק לבן בגטו : מבט על קורות הרפואה היהודית בפולין בתקופת השואה. יד ושם, המכון הבין-לאומי לחקר השואה, המרכז לחקר השואה בפולין. עמ' 195-208, 438, 455-456.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עיונים במורשתו של יאנוש קורצ'אק 4 (תשנ"ג), 73.