אנדריאה שנייה
 | |
| שיר | |
| יצא לאור |
1896  |
|---|---|
| סוגה |
וריזמו, וריזמו, אופרה |
| שפה |
איטלקית |
| אורך |
2 שעה |
| לחן |
אומברטו ג'ורדאנו |
  | |
אנדריאה שנייה היא אופרת וריזמו בארבע מערכות מאת אומברטו ג'ורדנו, לליברית איטלקית מאת לואיג'י איליקה, ובוצעה לראשונה במרץ 1896 בלה סקאלה, מילאנו. הסיפור מבוסס באופן רופף על חייו של המשורר הצרפתי אנדרה שנייה, שהוצא להורג במהלך המהפכה הצרפתית. הדמות קרלו ז'רארד מבוססת בחלקה על ז'אן למברט טליאן, דמות מובילה במהפכה. האופרה נשארה פופולרי בקרב הקהל, אם כי הוצגה בתדירות נמוכה יותר מאשר במחצית הראשונה של המאה ה-20. אחת הסיבות להישרדותה ברפרטואר היא המוזיקה הלירית-דרמטית שסיפק ג'ורדנו לטנור, מה שמאפשר לזמר מוכשר להפגין את כישוריו הקוליים. הופעתו של ג'וזפה בורגטי בתפקיד הראשי בהופעת הבכורה העלתה אותו מיד לשורה הראשונה של זמרי האופרה האיטלקיים. הוא המשיך והפך לטנור הוואגנרי הגדול ביותר באיטליה.
היצירה הוצגה לראשונה בלה סקאלה במילאנו, ב-28 במרץ 1896 עם אוולינה קררה, ג'וזפה בורגטי (שהחליף את אלפונסו גארולי) ומריו סמרקו בתפקידים המובילים של הסופרן, הטנור והבריטון, בהתאמה. רודולפו פרארי ניצח.
הופעות בכורה בולטות אחרות כוללות את אלו בעיר ניו יורק באקדמיה למוזיקה ב-13 בנובמבר 1896; בהמבורג ב-3 בפברואר 1897 תחת שרביטו של גוסטב מאהלר; ובתיאטרון קמדן של לונדון ב-16 באפריל 1903 (מושר באנגלית).
מלבד בורגאטי, מבצעי שנייה המפורסמים בתקופה שבין הצגת הבכורה של האופרה לפרוץ מלחמת העולם השנייה כללו את פרנצ'סקו טאמאניו (שלמד את היצירה עם ג'ורדנו), ברנרדו דה מורו, ג'ובאני זנטלו, ג'ובאני מארטינלי, אאורליאנו פרטיל, פרנצ'סקו מרלי, בנימינו ג'ילי, ג'אקומו לאורי-וולפי ואנטוניו קורטיס. אנריקו קארוזו הופיע מספר פעמים כשנייה בלונדון ב-1907. כל הטנורים האלה למעט בורגאטי השאירו הקלטות של 78 סל"ד של אחד או יותר מאריות הסולו.
לאחר המלחמה, פרנקו קורלי, ריצ'רד טאקר ומריו דל מונקו היו המבצעים המפורסמים ביותר של התפקיד הראשי במהלך שנות ה-50 וה-60, בעוד פרשנותו של פלאסידו דומינגו לתפקיד, הייתה המובילה בקרב הדור הבא של הטנורים. לוצ'אנו פבארוטי, בן זמנו של דומינגו, שר והקליט את היצירה. הטנור הוואגנרי בן הפנר התמודד עם התפקיד במטרופוליטן אופרה ב-2007 בהצלחה מעורבת; הקול שלו היה עוצמתי בצורה מרשימה אבל לא התאים לסגנון, טענו המבקרים.[1]
ההפקה בבימוי קית' וורנר הוצגה בשנים 2011 ו-2012 בברגנץ, אוסטריה, תחת השם "אנדרה שנייה", תוך שימוש בפסל בגובה של כמעט 78 רגל של ז'אן-פול מארה גוסס השוקע במים, מחווה לציור מות מארה של ז'אק-לואי דויד מ־1793, המתאר את המהפכן שנרצח באמבטיה שלו.[2]
בנוסף לארבע אריות לטנור הראשי ("Un dì all'azzurro spazio"; "Io non amato ancor"; "Si, fui soldato"; "Come un bel dì di maggio"), האופרה מכילה אופרה ידועה. aria (" La mamma morta ") לגיבורת הסופרן, שהוצגה בסרט פילדלפיה (בפס הקול נעשה שימוש בגרסת מריה קאלאס.[3] ) ראוי לציין גם את המונולוג האקספרסיבי של הבריטון "Nemico della patria" והדואט אחרון, המסעיר, סופרן-טנור לשני הגיבורים כשהם מצפים לעלות לגיליוטינה ("Vicino a te").
תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקציר[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן: 1789-94. מקום: בפריז ובסביבתה.
מערכה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארמון הרוזנת מקויני.
המשרתים מכינים את הארמון לנשף. קרלו ז'רארד, רב המשרתים, מתמלא זעם למראה אביו המבוגר, שחוק משנים ארוכות של עבודה קשה עבור אדוניהם האצילים. הוא מאוהב במדלנה, בתה של הרוזנת, המתבדחת עם ברסי, המשרתת המולאטית שלה. הרוזנת משלחת את מדלנה להתלבש לקראת הנשף.
האורחים מגיעים. ביניהם אבה שהגיע מפריז עם חדשות על ההחלטות האומללות של ממשלתו של לואי השישה עשר, מלך צרפת. בין האורחים גם המשורר הנועז והפופולרי, אנדריאה שנייה.
האירוע מתחיל בהופעה "פסטורלית". מקהלת רועים ורועות שרים מוזיקה כפרית אידיאלית ובלט מחקה סיפור אהבה כפרי בצורת חצר מפוארת. הרוזנת מבקשת משנייה לאלתר שיר אבל הוא אומר שההשראה נטשה אותו. מדלנה מבקשת ממנו לדקלם שיר, אך הוא מסרב גם לה, באומרו ש"פנטזיה אינה ניתנת לזימון". צחוקן של הבנות מושך את תשומת לבה של הרוזנת, ומדלנה מסבירה בלעג שמוזה של השירה נעדרת מהמסיבה. שנייה כועס כעת ומאלתר שיר על סבלם של העניים, נגד בעלי השלטון בכנסייה ובמדינה, ומזעזעת את האורחים. מדלנה מתנצלת.
האורחים רוקדים גבוט, שנקטע על ידי המון אנשים מרופטים שמבקשים אוכל, ז'רארד מכריז עליהם כי "הוד גדולתה, העליבות" הגיעה למסיבה. הרוזנת מתעמתת עם ז'רארד שמתפטר ממשרתו וזורק את המדים שלו לרגלי הרוזנת, לוקח איתו את אביו, שהשליך את עצמו לרגלי הרוזנת. היא מזמינה את כולם, ומנחמת את עצמה במחשבות על מתנותיה לצדקה. הנשף ממשיך כאילו כלום לא קרה.
מערכה 2[עריכת קוד מקור | עריכה]
קפה הוטו בפריז, בתקופת שלטון הטרור.
ברסי, מהפכנית, משוחח עם אדם שנראה לה חשוד, מלשן. היא שואלת אותו אם הוא מרגל עבור רובספייר, אבל הוא אומר שהוא רק "משקיף על הרוח הציבורית". ברסי טוענת שאין לה מה להסתיר בתור "ילדה של המהפכה".
מהומה פורצת, כשעגלה נושאת אסירים נידונים אל הגיליוטינה, חולפת וזוכה ללעג מן ההמון. ברסי עוזבת. הגבר החשוד מציין שהיא הייתה עם אישה בלונדינית שהוא מחפש; הוא גם מציין ששנייה נמצא בשולחן סמוך ומחכה בעצבנות לסימן של ברסי לעברו.
רושה, חברו של שנייה נכנס. הוא מזהיר את שנייה מפני דורשי רעתו ומפציר בו לברוח. הוא מציע לו דרכון מזויף. שנייה מסרב: ייעודו הוא אהבה; הוא חיכה לאישה מסתורית ששלחה לו מכתבים בעילום שם. רושה רואה את המכתב האחרון, ומבטל אותו כאילו נכתב על ידי זונה. הוא מזהיר את שנייה שאהבה מסוכנת במהלך המהפכה. הוא משכנע אותו לקחת את הדרכון.
קבוצה של מנהיגים מהפכנים עוברת, כולל רובספייר וז'רארד, שנכנסים לבית הקפה. המרגל מדווח לו על ברסי ועל הקשר האפשרי עם הבלונדינית, שז'רארד חיפש, ואומר שהיא תבוא לבית הקפה באותו לילה. ברסי חוזרת, ומפצירה ברושה להשאיר את שנייה שם. רושה משכנע את שנייה לעזוב, אבל ברסי חוזרת במהירות, אומר לו לחכות לאישה בשם "ספרנסה" (תקווה); כולם עוזבים, חוץ מהמרגל החוזר ומסתתר.
נכנסת אישה עם ברדס. זוהי "ספרנסה". היא חושפת פניה, ושנייה מזהה אותה בתור מדלנה דה קויני. המלשן עוזב לספר לז'רארד. למרות הסכנה, שנייה ומדלנה מכריזים על אהבתם בדואט נלהב.
כשהם מתכוננים לעזוב מגיע ז'רארד. שנייה שולח את מדלנה עם רושה ופוצע את ז'רארד בדו-קרב. בהאמינו שהוא גוסס, ז'רארד מזהיר את שנייה לברוח כי הוא מבוקש על ידי המשטרה. הוא מבקש ממנו להגן על מדלנה. המלשן חוזר עם חיילים וקהל, אבל ז'רארד אומר להם שהתוקף שלו לא מוכר לו. כולם מאשימים את הז'ירונדינים.
מערכה 3 - בית הדין המהפכני[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרוז המהפכנים קורא לאנשים לתרום כסף עבור צבא המהפכה, ללא הצלחה. ז'רארד, שהחלים, נושא נאום חוצב להבות והאנשים מגיבים בהתלהבות. פותחים את ליבם וכיסיהם. אישה עיוורת בשם מדלון מגיעה עם נכדה, שאותו היא נותנת כדי להיות חייל של המהפכה. הקהל מתפזר.
המרגל מדווח לז'רארד ששנייה נעצר ונכלא בארמון לוקסמבורג, וברור שמדלנה תבוא לחפש אותו. על ז'רארד מוטל לנסח את ההאשמות נגד שנייה. ז'רארד מהסס, אך המלשן משכנע אותו שהרשעה על ידי בית הדין רק תבטיח את הופעתה של מדלנה. לבדו, מצפונו מציק לו והוא מהרהר בכך שהאידיאלים המהפכניים שלו נזדהמו על ידי האשמות השווא שלו, ולכן הוא עדיין עבד: בעבר של האצילים, עכשיו של תאוותו שלו. לבסוף התשוקה מנצחת והוא חותם על כתב האישום באווירה של ציניות. (ז'רארד: "Nemico della patria?!") המרגל לוקח את המסמך לבית הדין.
מדלנה נכנסת לבקש על חייו של שנייה. ז'רארד מודה שהוא עצר את שנייה כי הוא מאוהב בה מאז ילדותם. הוא זוכר כששיחקו יחד, וכשלבש לראשונה את מדי השירות. ספר לה כי צפה בה בסתר כשלמדה לרקוד והוא שהיה אחראי על פתיחת הדלתות. אבל עכשיו, בזכות המהפכה, הוא אדם חזק וייקח את שלו. מדלנה מסרבת: ולבסוף מבינה שזה המחיר, ומציעה את עצמה בתמורה לשחרורו של שנייה. ז'רארד מבטיח לעשות כמיטב יכלתו.
מדלנה מתארת איך ההמון רצח את אמה ושרף את ארמונה, איך היא ברחה, ואיך ברסי הפכה לזונה כדי לפרנס את שתיהן. היא מקוננת איך היא ממיטה אסון לכל מה שהיא אוהבת ולבסוף איך שנייה היה הכוח שהחזיר לה חיים.
ז'רארד מחפש את כתב האישום כדי לבטל אותו, אבל הוא כבר נעלם. הוא מתחייב להציל את חייו של שנייה גם במחיר שלו. פקיד מציג את רשימת הנאשמים, כולל שנייה. קהל של צופים נכנס, אחר כך השופטים, ואז האסירים. בזה אחר זה נידונים האסירים בחיפזון. כאשר שנייה נשפט, הוא מכחיש את כל ההאשמות.
ז'רארד מודה בכך שכתב האישום שקרי, אך בית הדין חרץ את גורלו. ז'רארד מתריס ודוחה את בית הדין: הצדק הפך לעריצות, ו"אנחנו רוצחים את המשוררים שלנו".
בית הדין דן את שנייה למוות והוא מובל עם שאר האסירים.
מערכה 4[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלא סן לזאר
שנייה ממתין להוצאתו להורג עם רושה, כותב שיר על אמונתו באמת וביופי. רושה עוזב, כשנשמעת שירת המרסיי מבחוץ.
מדלנה נכנסת עם ז'רארד לפגישה אחרונה עם שנייה. היא משחדת את הסוהר שיאפשר לה להתחלף עם אשה נידונה. ז'רארד עוזב כדי לפנות אל רובספייר.
האוהבים שרים על אהבתם ואיחודם לאחר המוות. עם עלות השחר, נקראים שמותיהם. הם צועדים יחד אל הגיליוטינה. כשהם עוזבים, ז'רארד מופיע שוב עם נייר בידו, עם המשפט "אפילו אפלטון אסר משוררים מהרפובליקה שלו", שנכתב על ידי רובספייר כדי לדחות את תחינתו של ז'רארד על חייו של שנייה.
אריות ידועות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "Un dì all'azzurro spazio", הידוע גם בשם "L'improvviso" ("יום אחד בחלל תכלת" - שנייה)
- "Come un bel dì di maggio" ("כמו יום יפה במאי" – שנייה) [זה בין הקטעים המוזיקליים המועטים יחסית שניתן לחלץ מזרימת הוריזמו של היצירה]
- "Vivere in fretta" ("לחיות בחופזה" - ברסי)
- "נמיקו דלה פטריה" ("אויב המולדת" – ז'רארד)
- " La mamma morta " ("אמא שלי מתה..." - מדלנה)
- "Vicino a te" ("לידך", מדלנה ושנייה)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Anthony Tommasini (24 במרץ 2007). "Rebel Poet Loses His Heart (and Head)". The New York Times. נבדק ב-6 ביוני 2020.
His impressive voice, however, lacks the fleshy, red-meat Italianate qualities that this role cries out for.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Austrian Opera Recreates David's "Death of Marat" for a Revolutionary Production on Lake Constance artinfo.com
- ^ In the famous "Opera Scene" from the 1993 film Philadelphia, the protagonist, Andy Beckett (Tom Hanks), translates into English the words of Maria Callas's recording, in Italian, of "La mamma morta"