אנדרגוגיה

אנדרגוגיה היא שם כולל לשיטות ועקרונות המשמשים בחינוך מבוגרים. המילה נטבעה כהלחם של המלים היווניות ἀνδρ- (andr-), שפירושה "גבר", ו־ἀγωγία (agogia), שפירושה "הובלה", ובהשאלה, "חינוך", כך שהמלה אנדרגוגיה פירושה "חינוך גברים", להבדיל מ"פדגוגיה" שפירושה "חינוך ילדים".

אנדרגוגיה מוגדרת, בדרך כלל, כאמנות ומדע של למידת מבוגרים או תמיכה בלמידת מבוגרים. אנדרגוגיה מבוססת על תפיסה הומניסטית של לומדים בעלי הכוונה עצמית ואוטונומית שבה מורים מוגדרים כמנחי למידה. באנדרגוגיה הלמידה היא עצמאית, מתפתחת ממשימות ובעיות של החיים.

המונח אנדרגוגיה הוטבע לראשונה בשנת 1833 על ידי אלכסנדר קאפ ואילו מלקולם נואלס, הנחיל את השימוש במושג במחקריו האקדמיים. התיאוריה האנדרגוגית של נואלס הפכה לתפיסה המובילה באקדמיה והשפיעה על מדיניות מספר מדינות באירופה על תיאוריות בניהול, רפואה וחינוך.

היסטוריה

לפי הידוע לחוקרים, השימוש, הראשון, במנוח אנדרגוגיה, נעשה ב-1883 על ידי אלכסנדר קאפ בספרו הרעיונות החינוכיים של אפלטון (Platon’s Erziehungslehre). ספרו של קאפ עוסק בחשיבות הלמידה לאורך החיים. המנוח, אנדרגוגיה, לא היה בשימוש על אף שהתיאוריה בנושא חינוך מבוגרים התפתחה בשנות העשרים של המאה העשרים. קבוצה של חוקרים מדיסיפלינות שונות חברו יחד לפתח תיאוריה ללימוד מבוגרים והמנוח אנדרגוגיה חזר לשימוש. הם קראו לעצמם Hohenrodter Bund וניסו לענות על השאלות למה, לשם מה ואיך נעשה לימוד מבוגרים. אדוארד לינדמן, מחנך אמריקאי שהגיע לגרמניה באותן השנים, ללמוד את תנועת העובדים הלומדים בגרמניה והתוודע למונח אנדרגוגיה והביא אותו לארצות הברית.

בשנות החמישים של המאה העשרים, החלו חוקרים במדינות שונות באירופה, להשתמש שוב במנוח, לעיתים כפרקטיקה ולעיתים כתיאוריה. ב-1964 ג'יי א. סימפסון, חוקר בריטי, הציע שאנדרגוגיה תהייה כותרת רחבה לבניית גוף ידע רלוונטי להכשרתם של העוסקים בחינוך מבוגרים. לטענתו, הענפים העיקריים של האנדרגוגיה יכולים להיות מקבילים לתחומים בחינוך ילדים. ארבעת הענפים העיקריים שהציע יהיו: חקר העקרונות של חינוך מבוגרים, המבוגרים עצמם, פסיכולוגיה חינוכית של מבוגרים ושיטות אנדראגוגיות להוראת מבוגרים.

ב-1967, מלקולם נואלס שמע לראשונה את המשג, אנדרגוגיה, ממחנך מבוגרים יוגוסלבי, דושאן סביצ'ביץ', שהשתתף במפגש קיץ שנואלס אירח באוניברסיטת בוסטון. נואלס פרסם את תפיסתו בנושא אנדרגוגיה ב-1968 במאמר עם השם הפרובוקטיבי: אנדרגוגיה, לא פדגוגיה.

נואלס הציג שש הנחות לגבי למידת מבוגרים:

1. מוטיבציה. הלומד הבוגר צריך להבין מדוע הוא לומד את מה שהוא לומד, איזו תועלת תביא לו הלמידה, ומה הן ההשלכות אם לא ילמד
2. ניסיון חיים. ללומד הבוגר יש ניסיון והוא הבסיס ללמידה
3. תפיסה עצמית. הלומד הבוגר מקבל בעצמו את ההחלטות לגבי הלמידה כולל בחירת הנושאים, דרכי הלמידה וההערכה
4. מוכנות ללמידה. הלומד הבוגר בוחר ללמוד כאשר נושאי הלימוד רלוונטיים לעבודתו ו/או לאספקטים אחרים בחייו האישיים
5. אורינטציה. האורנטיציה של הלומד הבוגר היא פרקטית
6. מוטבציה. לבוגר דחף פנימי ללמידה, שיפור איכות חיים, שביעות רצון והגשמה עצמית, לצד מניעים חיצוניים כמו שיפור ההשתכרות וכיוב'

בשנות השבעים של המאה העשרים תיאוריות מתחום למידת המבוגרים עזרו לחולל מהפכה באופן שבו בוצעו תוכניות הכשרה בעולם העבודה. המחקר האקדמי והתוכניות להכשרת מבוגרים התרחבו מאוד. נואלס האמין שאנדרגוגיה מציעה ערך רב לשיפור היחסים הבין אישיים ולתהליכי יעול בחברות תעשייתיות.

עקרונות אנדרגוגיה

על בסיס ההנחות של נואלס, חוקרים ניסחו את עקרונות האנדגוגיה:

1. מבוגרים חייבים לרצות ללמוד: הם לומדים ביעילות רק כאשר הם חופשיים לנהל את הלמידה שלהם. הלמידה מתבססת על מוטיבציה פנימית לפתח מיומנות חדשה או לרכוש ידע
2. מבוגרים רואים בלמידה תהליך של פיתוח הפוטנציאל להתקדמות בחיים
3. מבוגרים לומדים באמצעות פתרון בעיות
4. מבוגרים מתבססים בלימודים על ידע וניסיון קודם שרכשו
5. מבוגרים מצפים שיתפסו אותם כבעלי ניסיון וידע גם בזמן שהם לומדים
6. מעורבות הלומדים הבוגרים בתכנון הלמידה: תוכן ומתודולוגיה
7. הלמידה היא הדדית הן של המורים והן של הלומדים המבוגרים

בין אנדרגוגיה לפדגוגיה

האנדרגוגיה שונה מפדגוגיה בתפיסת הלומד והלמידה:

1. כאשר האדם מתבגר הוא הופך מישות תלויה לישות המכוונת את עצמה. המבוגר אינו רואה את עצמו כלומד התלוי במורה אלא כמי שפעיל מתוך הכְוונה עצמית או כיוצר.
2. המבוגר שונה מן הילד באופן שבו הוא תופס את ניסיון החיים. הילדים מתייחסים אל הניסיון כאל אירוע חיצוני שאירע להם, ואילו המבוגרים תופסים אותו כחלק מזהותם.
3. יש הבדל בין ילדים למבוגרים במוכנוּת ללמידה. משימה התפתחותית היא משימה שצצה בשלב מסוים בחייו של אדם ויוצרת "מוכנות ללמידה", רגע שבו אפשר ללמדו. ההצלחה במשימה הזאת מובילה להצלחה במשימות עתידיות. ילדים ובוגרים כאחד מתנסים בצמיחה בעזרת משימות אלו. מכל מקום המשימות שגורמות לילדים להתפתח נוטות להיות תוצרים של תהליך התבגרות פיזיולוגי ומנטלי. בהשוואה, אלו של המבוגרים הן בעיקר תוצרי התפתחותם של תפקידים חברתיים.
4. ילדים ומבוגרים נבדלים אלה מאלה בציפייה שלהם ללמידה. לילדים פרספקטיבה של יישום דחוי: "מה שאני לומד בבית-הספר היסודי יעזור לי בלימודיי בתיכון" וכדומה. על כן הם נוטים ללמוד מתוך התייחסות לנושא הנלמד. לעומתם, מבוגרים מתייחסים ללימודיהם בפרספקטיבה מיידית: הם רוצים ליישם לאלתר את אשר הם לומדים, ורואים בלימודיהם אמצעי לשיפור יכולתם להתמודד עם בעיות החיים. המבוגרים נכנסים אפוא לפעילות לימודית בגישה של פתרון בעיות.

האנדרגוגיה כאמור היא תורת חינוך המבוגר בניגוד לחינוך הפדגוגי - החינוך לילד. תורה זו סחפה אחריה דיון נרחב ויש רבים המאמינים שאין צורך בה, מאחר שהיא אינה שונה מהפדגוגיה כלל. ^{[דרוש מקור]}

אן הנסון שוללת את האנדרגוגיה וסבורה כי אין צורך בה, לומדים מבוגרים אינם שונים מלומדים שהם עדיין ילדים ולא קיימת הצדקה לבניית תאוריה נפרדת. לטענתה, האנדרגוגיה מציגה תמונה אידיאלית של הזדמנויות למידה למבוגרים ומניחה שמבוגרים מתנהגים כלומדים אוטונומיים.^{[דרוש מקור]}

על פי ג'וזף דיוונפורט הן הפדגוגיה והן האנדגוגיה מדגישות את תפקיד המורה ומתעלמות מחלקו של התלמיד, לכן אין צורך בהפרדתן.^{[דרוש מקור]}

דאי ובסקט טוענים שזו אינה תאוריה ללמידת מבוגרים אלא אידאולוגיה חינוכית ללמידה חקרנית. האנדרגוגיה אינה מתאימה לכל מצב. מחקרים אחרים הטילו ספק בהנחות היסוד.^{[דרוש מקור]}

רוזנבלום ודרנקוולד מצאו^{[דרושה הבהרה]} ששיתוף לומדים בתהליך הכנת הקורס, אבחון מטרות ועיצוב התוכנית לא יצר הבדל משמעותי ברמת הלמידה.

קונטי טוען כי הגישה הפדגוגית, השמה את המורה במרכז, יעילה יותר למטרות לטווח קצר כגון הכנה למבחן, ואילו הגישה האנדרגוגית, בה הלומד במרכז, יעילה יותר למטרות לטווח הקצר בלימוד מיומנויות בלבד.

קנטי טוען שהאנדרגוגיה והפדגוגיה הן שתי גישות שונות לחינוך ילדים ומבוגרים: הראשונה "מתקדמת" והשנייה "מסורתית". הוא דוחה את שתיהן בצורתן הקיצונית לטובת גישה המבוססת על התנסות ונושא.

נואלס האמין באנדרגוגיה וראה אותה כמנוגדת לפדגוגיה. הוא טען שבנוסף לארבע הנחות היסוד קיימות שתי הנחות יסוד נוספות:

1. מבוגרים יכולים ללמוד (מחקר טוען שעקרונית היכולת ללמוד קיימת בכל תקופת חיים).
2. הלמידה היא תהליך פנימי הנמצא בשליטת הלומד וכרוכים בו גורמים אינטלקטואליים, רגשיים ופיזיולוגיים.

הצעות ליישום

אופלטקה מציע לשקול השקת קורסים רלוונטיים ללומד המבוגר תוך יצירת עניין: קורסים בחיי המבוגר, עבודה והורות וכיוצא בזה. בהתאם לממצאי ספרות מחקרית וניסיונן של אופלטקה להלן הצעות ליישום: הקשבה לצרכים ייחודיים – הזמנת הלומד לשיחה אישית והקשבה לצרכיו. שימוש בדיון בכיתה – הוראה בצורת דיון מעודדת אינטראקציה קבוצתית של חילופי רעיונות ומחשבות. מטלות מאתגרות אינטלקטואלית – המבוגר עשוי לראות במטלה זו כאתגר ומענה לצרכיו האינטלקטואליים. התחשבות בציפיות הלומד – כבר בתחילת הקורס הלומד יגיש בכתב את ציפיותיו כדי להשוותן עם ציפיות המרצה. בשנים האחרונות נוספה אופציה ללמידה מתוקשבת שהיא מתאימה במיוחד ללומדים בוגרים מפני שניתן ללמוד באמצעותן בכל זמן ובגלל היכולת לבחור בקורסים לפי תחומי עניין ולא לפי מקום מגורים. תנאים אלה המתאימים בעיקר ללומדים עובדים המוגבלים בזמנם.

ראו גם

• חינוך מבוגרים

לקריאה נוספת

• אופלטקה י'. (2008). הסטודנט המבוגר צרכים מיוחדים והשתמעויות להוראה בחינוך הגבוה. על הגובה 7: 15-17
• צביה רחימי שפרן, למידת מבוגרים בתפיסה ארגונית

קישורים חיצוניים

• אנדרגוגיה- טכנולוגיה מתפתחת ללמידת מבוגרים, התאגדות לחינוך מבוגרים בישראל