אנדראש השלישי, מלך הונגריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנדראש השלישי, מלך הונגריה
Harmadik András magyar király
ציור המלך בכרוניקת טורוצי (1488)
ציור המלך בכרוניקת טורוצי (1488)
לידה 1265
ונציה, הרפובליקה של ונציה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 בינואר 1301 (בגיל 36 בערך)
בודה, ממלכת הונגריה (1000–1301) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה סקשפהרוואר עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה politician before the emergence of political parties עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג פננה מקויאוויה (1290–1295)
אגנס מאוסטריה, מלכת הונגריה (1296–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת בית ארפאד
אב אישטוואן פוסטומוס עריכת הנתון בוויקינתונים
אם טומאזינה מורוזיני עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אליזבט מהונגריה (נזירה) עריכת הנתון בוויקינתונים
מלך הונגריה ומלך קרואטיה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אנדראש השלישי ה"ונציאני" (בהונגרית: III. András magyar király; גם לפעמים Harmadik Velencei András, בקרואטית: Andrija Treći Mlečanin, בסלובקית: Ondrej Tri;‏ סביבות 1265 – 14 בינואר 1301) היה מלך הונגריה וקרואטיה בין השנים 1290–1301, ובנו של אישטוואן "פוסטומוס" (בהונגרית Utószülött István), שנולד למלך אנדראש השני אחרי מותו ושנחשב ל"ממזר" על ידי אחיו. אנדראש השלישי גדל בוונציה והוזמן לבוא להונגריה בשנת 1278 על ידי הברון המורד איוואן קסגי. קסגי ניסה להעמיד את אנדראש כטוען לכתר מול המלך לסלו הרביעי "הקומני" אבל הקנוניה נכשלה ואנדראש שב לוונציה. הוא נבחר למלך אחרי מותו של המלך לסלו הרביעי בשנת 1290 והיה היורש הזכר האחרון של בית ארפאד. הוא היה גם כן המונרך ההונגרי הראשון שהנפיק דיפלומת הכתרה שאישרה את זכויות היתר מהן נהנו האצילים והכמרים. קמו נגדו לפחות שלושה טוענים לכתר – אלברכט מאוסטריה, מריה מהונגריה, מלכת נאפולי ועוד הרפתקן אחד שקרא לעצמו "אנדראש, דוכס סלבוניה". אנדראש גירש את ההרפתקן מהונגריה ותוך שנה אילץ את אלברכט מאוסטריה לחתום הסכם שלום. אולם מריה מהונגריה וצאצאיה לא ויתרו על טענותיהם. אנדראש סמך בעיקר על תמיכתם של הבישופים ההונגרים ושל משפחתו מצד אמו מוונציה. ראשי האצולה הקרואטית והסלבונית התנגדו לשלטונו. בימי מלוכתו הייתה הונגריה שרויה באנרכיה מתמדת. בני המשפחות קסגי, צ'אק ואחרות שלטו באחוזותיהם הגדולות ביד רמה כשליטים אוטונומיים וכמעט כל שנה התקוממו נגד המלך. עם מותו של אנדראש השלישי נכחד בית ארפאד ופרצה מלחמת אזרחים על הירושה, שנמשכה יותר משני עשורים והסתיימה בניצחונו של קארוי רוברט (קארוברטו), נכד של מריה מהונגריה.

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדראש השלישי כילד לצד אמו, תומזינה מורוזיני

אנדראש היה בנו של אישטוואן "פוסטומוס" שקרא לעצמו "דוכס סלבוניה" ושל רעיתו השנייה, טומזינה לבית מורוזיני ,.[1][2] האב נולד לביאטריצ'ה ד'אסטה, אשתו השלישית של המלך אנדראש השני, אחרי מות המלך ומסיבה זו נקרא "פוסטומוס".[3] אולם שני בניו הגדולים של אנדראש השני, בלה וקלמן מהליץ' האשימו את ביאטריצ'ה ד'אסטה בגילוי עריות וסירבו להכיר באישטוואן פוסטומוס כאחיהם החוקי.[4] אמו של אנדראש, טומזינה מורוזיני, הייתה בת של אציל אמיד מוונציה, מיקלה מורוזיני.[5] התאריך המדויק ללידת אנדראש אינו ידוע.[6] לדעת ההיסטוריונים טיבור אלמאשי, דיולה קרישטו ואטילה ז'ולדוש, הוא נולד בסביבות 1265,[6][7][8] לפני מותו בשנת 1272 מינה אישטוואן פוסטומוס שני קרובי משפחה של אשתו, כולל אחיה אלברטו מורוזיני לאפוטרופסים של הילד אנדראש.[9]

טוען לכתר 1290-1278[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדראש, נער בלונדיני, מובא על סוס מוונציה להונגריה, בליווי שני מבוגרים, כטוען לכתר הונגריה, נגד המלך לאסלו הקומאני לפי הכרוניקה המצוירת

אנדראש הגיע להונגריה לראשונה בשנת 1278 להזמנת המגנט איוואן קסגי.[10][11] קסגי ביקש להשתמש באנדראש במאבק שניהל נגד המלך לסלו הרביעי.[10] אנדראש היה הצאצא הזכר היחיד של בית ארפד להוציא המלך. הוא אימץ את התואר "דוכס סלבוניה, דלמטיה וקרואטיה והגיע עם מלוויו עד לאגם בלטון.[12] הוא לא הצליח דבר ובסתיו שב לוונציה.[12][13]

בתחילת שנת 1290 חזר אנדראש להונגריה.[12] הפעם גם הארכיבישוף של אסטרגום, לודומר, האיץ בו לבוא, מכיוון שיחד עם איוואן קסגי רצה להדיח את המלך לאסלו שהשניא עצמו על הכנסייה ונודה על ידה. גם הפעם לא עלה בידי אנדראש להשיג את יעדיו מפני שהמגנאט ארנולד השלישי האהוט, אויב של בני קסגי,[13] שהזמין אותו במרמה למבצר שטריגובה לקח אותו בשבי.[13][14] האהוט שלח את נער לווינה, שם הוחזק בשבי על ידי דוכס אוסטריה, אלברכט.[7][13] ב-10 ביולי 1290 שלושה קומנים רצחו את המלך לסלו.[15][16] הארכיבישוף לודומר שלח אז שני נזירים לווינה כדי ליידע את אנדראש על מות המלך.[17] בעזרת הנזירים ברח אנדראש בתחפושת ומיהר להגיע להונגריה.[17]

מלך הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכתרה והטוענים לכתר 1293-1290[עריכת קוד מקור | עריכה]

חותמו המלכותי של אנדראש השלישי

בהגעתו של אנדראש, ניסו יריביו לשחד את תאודור טנגרדי, ראש (פרובוסט) של צ'פטר הקתדרלה בסקשפהרוואר, על מנת שלא ימסור את הכתר הקדוש של הונגריה לידי המועמד הצעיר, אבל הלה דחה את דרישתם.[17] הארכיבישוף לודומר הכתיר את האנדראש בסקשפהרוואר ב-23 ביולי 1290.[18][19] בכירי האצולה והכמרים נשבעו אמונים לאנדראש, אך רק אחרי שהוא הוציא צ'רטר שבו הבטיח להחזיר את השלום הפנימי ולכבד את הפריבילגיות של האצולה והכמורה. את ראשי המגנטים, שכבר מזה שנים רבות שלטו באחוזותיהם באופן אוטונומי, הוא מינה בתפקידים הבכירים ביותר בממלכה.[20] אמדאוש אבא ששלט בצפון-מזרח הונגריה, התמנה כפלטין הונגריה, איוואן קסגי, ששלט בחלקים המערביים של טרנסדנוביה התמנה לשר האוצר ורולנד בורשה הושאר בתפקיד ווייבוד טרנסילבניה.[21][22] לפני 1 בספטמבר כינס המלך החדש את הדייטת הונגריה[16] על מנת לשים קץ לאנרכיה "הכמרים, הברונים והאצילים" התבקשו להרוס את הטירות שבנו באופן בלתי חוקי, ללא רשות המלך ולהחזיר את האחוזות שכבשו ללא היתר, לבעלים החוקיים.[18] אנדראש השלישי הבטיח שיכנס את הדייטה כל שנה בשנה.[18]

בהמשך קמו נגד אנדראש יריבים חדשים שטענו גם הם לכתר הונגריה. אחד מהם, רודולף הראשון, מלך גרמניה טען שהוא היורש הלגיטימי של המלך לאסלו הקומני שהיה חסר ילדים, וזאת מכיוון שבימי פלישת המונגולים להונגריה סבו של לסלו, בלה הרביעי נשבע אמונים להקיסר פרידריך השני.[23] אף על פי שמזמן שחרר האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי את בלה הרביעי משבועתו, ב-31 באוגוסט 1290 ניסה רודולף לנכס את הונגריה לטובת בנו, אלברכט מאוסטריה,.[23][16] הופיע גם הרפתקן שקרא לעצמו "אנדראש, דוכס סלבוניה" והזדהה כאחיו הצעיר של המלך לסלו המנוח - ופלש להונגריה מכיוון פולין.[16][24] זמן קצר אחר כך אולץ לשוב לפולין שם נרצח.[23][16]

בסוף שנת 1290 נשא אנדראש לאישה את הנסיכה הפולניה פננה מקויאוויה, בתו של זיימומיסל מקויאוויה.[25][26] בתחילת שנת 1291 הוא כינס בנאג'וואראד (כיום אוראדיה) אספה כללית של הברונים וכלל האצילים מחמישה מחוזות ממזרח לנהר טיסה: ביהר, קראסנה, סבולץ', סטמר וסולנוק.[25] האספה הוציאה מחוץ לחוק את אישטוואן באלוגשמיין, אחד המקורבים של המלך הקודם, לסלו הקומני, בגין עבירה חמורה,.[25][27] המלך הצעיר המשיך לאספה כללית נוספת בעיר אלבה יוליה (גיולאפהרוואר) בטרנסילבניה, שבה השתתפו אצילים ומנהיגים מקומיים:הונגרים, סקסונים טרנסילבנים, סקלרים ורומנים ("ולאכים").[28][29] באותה תקופה החליף המלך את אמדאוס אבא על ידי איוואן קסגי בתפקיד פלטין הממלכה.[30][25]

אחותו של לסלו הרביעי, מריה מהונגריה, מלכה רעיה של נאפולי, אשתו של קרלו השני, מלך נאפולי, הודיעה באפריל 1291 שהיא טוענת גם כן לזכותה על כס המלכות ההונגרי.[25][31] המשפחות בבוניץ', פרנקופן, שוביץ' ואצילים אחרים מבכירי קרואטיה וסלבוניה הכירו בה כמונרך חוקי.[31][32] אולם דאגתו העיקרית של אנדראש הייתה תביעתו של אלברכט מאוסטריה.[33] הוא פלש לאוסטריה ואילץ את אלברכט להסיג את חילי המצב שלו מערים ומבצרים כמו פרסבורג ושופרון - שאותן כבש כמה שנים לפני כן, רבים מהם מידי משפחת קסגי.[34][25] הסכם השלום בהיינבורג בין שני היריבים נחתם ב-26 באוגוסט 1291 ואושר כעבור שלושה ימים במפגש בין השניים שהתקיים בקופצ'אן .[25] ההסכם דרש החרבת המבצרים שכבש אלברכט ממשפחת קסגי.[35] בסופו של דבר הגיבו בני קסגי בזעם ומרדו באנדראש באביב 1292. הם החליטו להכיר כמלך הונגריה בבנה של מריה, קרלו מרטלו מאנז'ו.[36] עד יולי 1292 הצליח צבאו של אנדראש להכניע את המורדים אבל בני קסגי לכדו את המלך באוגוסט אותה השנה בסלבוניה.[37][38] אנדראש שוחרר לחופשי כעבור ארבעה חדשים, אחרי שתומכיו שלחו לבני קסגי מספר קרובי משפחה כבני ערובה במקומו.[38][37]

עוד התקוממויות וניסיונות המלך לחזק את השלטון - 1298-1293[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע של דינר שהוטבע על ידי אנדראש השלישי, מלך הונגריה

לבקשת אנדראש, בשנת 1293 הגיעה אמו, טומזינה, להונגריה.[37][38] המלך מינה אותה למושלת קרואטיה, דלמטיה וסלבוניה.[37][38]בעקבות התערבותה, בני בבוניץ', בני שוביץ' וערי דלמטיה הכירו לשלטונו של אנדראש.[39] כשביקר בפברואר בצפון הונגריה, הורה המלך לבחון מחדש את המענקים באדמות.[40] כששב לבודה מינה שוב את אמדאוס אבא בתפקיד הפלטין.[40] באוגוסט שידך אנדראש נישואים בין דודתו, קונסטנצה מורוזיני וולדיסלב, בנו של שליט סרביה, שטפאן דרגוטין, שהכיר בעבר בזכותו של קרלו מרטלו לרשת את כתר הונגריה.[37][40]

ב-23 במאי 1294 הטיל וויבוד טרנסילבניה, רולנד בורשה, מצור על מבצרו של בנדק, בישוף [[אוראדיה{ואראד]] בפנש (כיום פיניש) וכבש אותו.[29][41] אנדראש כינס אספה כללית ועל בורשה הוטל חרם.[42] לפי ההיסטוריון אטילה ז'ולדוש, בהזדמנות הזאת מינה המלך את מיקלוש קסגי לפלטין הונגריה.[42] למשך שלושה חדשים צר אנדראש השלישי על מבצרו של בורשה ביישוב אדוריאן (כיום ליוואדה, במחוז סאטו מארה של רומניה)[42] עד שנכנע למלך בחודש אוקטובר.[29] במקום רולנד בורשה התמנה לסלו השלישי קאן בראש הוויבודות טרנסילבניה, אבל בורשה שמר עדיין אחוזות גדולות ממזרח לטיסה.[29][43]

בתחילת שנת 1295 פנה שוב השוע הקרואטי פאבל שוביץ' נגד המלך והצטרף למחנה של קרלו מרטלו, אולם קרלו הלך לעולמו בחודש אוגוסט,[44][42]תוך חודשיים גם בני בבוניץ' מרדו נגד המלך. .[43] בהתחלת השנה הבאה, אנדראש, שהתאלמן לא מזמן, ביקר בווינה וקיבל את ידה של אגנס מאוסטריה (1364-1281), בתו של הדוכס אלברכט[43] במהרה גם בני קסגי קמו בגלוי נגד המלך.[43] אנדראש הכריז מלחמה במורדים והארכיבישוף לודומר הטיל עליהם חרם.[41] באוקטובר אנדראש יחד עם אלברכט כבשו את המבצר העיקרי של משפחת קסגי ביישוב קסג, אבל לעא הצליחו לגבור עליה סופית.[41] בשלהי השנה ככל הנראה מתה אמו של אנדראש, מכיוון ששמה ומעשיה נעלמו מתעודות התקופה.[43]

מתיאש השלישי צ'אקי שהתמנה לפלטין בשנת 1296, קם גם הוא נגד המלך בסוף שנת 1297.[18][45] המלך איבד את עזרתו של הארכיבישוף לודומר, תומך עקבי שלו, שמת באותם הימים.[46] בתחילת פברואר 1298 אנדראש ביקר שוב אצל חמיו אלברכט בווינה והבטיח לו תמיכה נגד מלך גרמניה, אדולף מנסאו.[46] אנדראש עמד במילתו ושיגר כוח צבאי לעזרת אלברסט והמלך אדולף הובס על ידי האוסטרים בקרב גלהיים ב-2 ביולי 1298.[41]

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזורים בשליטת מגנאטים בממלכת הונגריה בתחילת המאה ה-14

בקיץ 1298 כינה אנדראש בעיר פשט דיאטה - אספת אצילים, כמרים, סקסונים, סקלרים וקומנים.[47][48] פתיח הצווים שאושרו באספה הזכיר את "רפיסות גישתו של אדון המלך".[18][49]הצווים הסמיכו את המלך להרוס מבצרים שנבנו ללא אישור והורו להעניש את כל אלו שסיפחו לעצמם אחוזות בכוח הזרוע, ואף איימו את המלך בנידוי במקרה שלא יישם את הצווים.[50] בעת האספה מינה המלך את דודו, אלברטינו מורוזיני, לתפקיד דוכס סלבוניה.[49] אחרי סיום הדיונים כרת אנדראש ברית עם חמישה מגנטים - אמאדאוש אבא, אישטוואן אקוש, דומוקוש ראטוט, דמטר באלאשה ופאל סץ' שההעירועל רצונם לתמוך בו נגד האפיפיור והבישופים.[51][52] הארכיבישוף והמנהל האפוסטולי של אסטרגום אסר ע הכמרים להשתתף בדיאט נוספת שהתכנסה ב-1299.[51][53] הכמרים לא כיבדו את האיסור ואנדראש נישל אותו מהמחוז אסטרגום.[54][53]

קבוצה של מגנאטים - כולל בני סוביץ', קסגי וצ'אק - האיצו את קרלו השני מנאפולי לשלוח את נכדו, קרוברטו או בהונגרית, קארוי רוברט, שהיה בן 12, להונגריה על מנת להפוך למלך הונגריה.[55] קרלו רוברטו הצעיר נחת בספליט באוגוסט 1300.[44] רוב המגנאטים הקרואטים והסלבונים וכלל ערי דלמטיה פרט לטרוגיר הכירו בו כמלך בעת מסעו לזגרב.[56] אולם בני קסגי ומאתה צ'אק השלימו תוך זמן קצר עם אנדראש ומנעו את הצלחתו של קרוברטו.[57] אנדראש שזמן מה לא היה בקו הבריאות, תכנן ללכוד את הטוען לכתר, אבל מת במצודת בודה ב-14 בינואר 1301.[58][59] לפי ההיסטוריונים אטילה ז'ולדוש וגיולה קרישטו, לאל ניתן להוכיח את השמועה שנפוצה לפיה המלך הורעל.[60][61]

אנדראש השלישי נקבר בכנסייה הפרנציסקנית בבודה.[60]כעבור שנים תיאר אותו הפלטין אישטוואן אקוש כ"נצר זהב אחרון" לאילן משפחתו של אישטוואן הקדוש מכיוון שמותו של אנדראש ציין את קיצה של שושלת בית ארפאד, השושלת המלכותית הראשונה של הונגריה.[62][63] בעקבות מות אנדראש פרצה מלחמת אזרחים בין הטוענים לכתר הונגריה - קארוי רוברט, וצלב, מלך בוהמיה ו-אוטו השלישי, דוכס בוואריה - והיא נמשכה שבע שנים.[21][64] המלחמה הסתיימה בניצחונו של קארוי רוברט, אבל הוא נאלץ להמשיך להילחם עד לשנות ה-1320 המוקדמות בבני קסגי, בני אבא, מאתה צ'אק ומנגאטים אחרי מלאי עוצמה[65][66]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אשתו הראושנה: מ-1290 - פננה מקויאביה (מתה ב-1295) בתו של שמומיסל מאינוורוצלב, דוכס קויאביה.

מנישואים אלה ב-1291 או 1292 נולדה בת: ארז'בט מטס (Töss) -[67] התארסה ב-1298 עם ואצלב, יורש הכתר, בנו של ואצלב השני, מלך בוהמיה ולימים לסלו החמישי, מלך הונגריה. אירוסין אלה בוטלו ב-1305.[68] ארז'בט התנזרה והצטרפה למנזר הדומיניקני בטס, שבו מתה כנזירה ב-5 במאי 1338. מתה ב-1336.[69][70] כיום היא ידועה כמבורכת של הכנסייה הרומית קתולית בשם "אליזבת המבורכת מהונגריה".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנדראש השלישי, מלך הונגריה בוויקישיתוף
המלך אנדראש השלישי בדיוקן מתקופה מאוחרת

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Július Bartl, Viliam Čičaj, Mária Kohútova, Róbert Letz, Vladimír Segeš, Dušan Škvarna, Slovak History: Chronology & Lexicon. Bolchazy-Carducci Publishers, Slovenské Pedegogické Nakladatel'stvo. ISBN 0-86516-444-4 2002.
  • Pál Engel The Realm of St Stephen: A History of Medieval Hungary, 895–1526. I.B. Tauris Publishers. ISBN 1-86064-061-3.2001
  • ,[ממלכת בית ארפאד] Géza Érszegi, László Solymosi, "Az Árpádok királysága, 1000–1301 ".
  • Solymosi, László (ed.). Magyarország történeti kronológiája, I: a kezdetektől 1526-ig [Historical Chronology of Hungary, כרך א: מהתחלה ועד - 1526] ב "כרונולוגיית ההיסטוריה של הונגריהin Akadémiai Kiadó. pp. 79–187. ISBN 963-05-2661-1 Akadémiai Kiadó. 1981 pp. 79–187. ISBN 963-05-2661-1.
  • Klaniczay, Gábor (2002). Holy Rulers and Blessed Princes: Dynastic Cults in Medieval Central Europe. Cambridge University Press. ISBN 0-521-42018-0

(גאבור קלאניצאי - שליטים קדושים ונסיכים מבורכים:פולחני שושלות במרכז אירופה בימי הביניים)

  • László Kontler, Millennium in Central Europe: A History of Hungary. Atlantisz Publishing House. 1999 ISBN 963-9165-37-9.
  • [שליטי בית ארפאד] Gyula Kristó Ferenc Makk,. Az Árpád-ház uralkodói I.P.C. Könyvek.1996 ISBN 963-7930-97-3
  • Branka Magaš Croatia Through History. SAQI. 2007 ISBN 978-0-86356-775-9
  • Tudor Sălăgean. "Regnum Transilvanum. The assertion of the Congregational Regime". In Ioan-Aurel Pop, Thomas Nägler (eds.). The History of Transylvania, Vol. I. (Until 1541). Romanian Cultural Institute (Center for Transylvanian Studies) 2005. pp. 233–246. ISBN 973-7784-00-6.
  • Attila Zsoldos. "III. András". In Kornél Szovák, József Szentpéteri, Margit Szakács, (eds.). Szent István és III. András [אישטוואן הקדוש ואנדראש השלישי] (in Hungarian). Kossuth Kiadó 2003 pp. 119–227. ISBN 963-09-4461-8.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של המלך אנדראש השלישי שצויר ב-1898 על ידי איגנאץ רושקוביץ'
  1. ^ Kristo, Makk 1996 עמ' 282 נספח 4
  2. ^ Zsoldos 2003 עמ' 282
  3. ^ Kristo, Makk 1996 עמ' 282
  4. ^ Zsoldos 2003 עמ' 123
  5. ^ Zsoldos 2003 עמ' 125-124
  6. ^ 1 2 Zsoldos 2003 עמ' 124
  7. ^ 1 2 Almási 2012 עמ' 100
  8. ^ Kristo, Makk 1996 עמ' 283
  9. ^ Zsoldos 2003 עמ' 125
  10. ^ 1 2 1996 Kristó, Makk עמ' 283
  11. ^ Érszegi, Solymosi 1981 עמ' 172
  12. ^ 1 2 3 1996 Kristó, Makk עמ' 282
  13. ^ 1 2 3 4 Érszegi, Solymosi 1981 עמ' 173
  14. ^ Zsoldos 2003 עמ' 135
  15. ^ Berend, Urbańczyk, Wiszewski 2013 עמ' 473
  16. ^ 1 2 3 4 5 Érszegi, Solymosi 1981 עמ' 181
  17. ^ 1 2 3 Zsoldos 2003 עמ' 136
  18. ^ 1 2 3 4 5 Engel 2001 עמ' 110
  19. ^ 2002 Bartl, Čičajț, Kohútova, Letz עמ' 34
  20. ^ Zsoldos 2003 עמ' 148-147
  21. ^ 1 2 Kontler 1999 עמ' 84
  22. ^ Zsoldos 2003 עמ' 143-144
  23. ^ 1 2 3 Zsoldos 2003 עמ' 134
  24. ^ Zsoldos 2003 עמ' 163
  25. ^ 1 2 3 4 5 6 7 1981 Érszegi, Solymos עמ' 182
  26. ^ Kristó, Makk 1996 עמ' 286 נספח 4
  27. ^ Zsoldos 2003 עמ' 164-165
  28. ^ Zsoldos 2003 עמ' 182
  29. ^ 1 2 3 4 Sălăgean 2005 עמ' 241
  30. ^ Zsoldos 2003 עמ' 169
  31. ^ 1 2 Magaš 2007 עמ' 59
  32. ^ Fine 19947 עמ' 207
  33. ^ Zsoldos 2003 עמ' 170-171
  34. ^ Bartl, Čičaj, Kohútova, Letz 2002 עמ' 34
  35. ^ Zsoldos 2003 עמ' 173
  36. ^ Érszegi, Solymos 1981 עמ' 182
  37. ^ 1 2 3 4 5 1981 Érszegi, Solymos עמ' 183
  38. ^ 1 2 3 4 Zsoldos 2003 עמ' 183
  39. ^ Fine 1994 עמ' 208-207
  40. ^ 1 2 3 Zsoldos 2003 עמ' 187
  41. ^ 1 2 3 4 Érszegi, Solymosi 1981 עמ' 184
  42. ^ 1 2 3 4 Zsoldos 2003 עמ' 188
  43. ^ 1 2 3 4 5 Zsoldos 2003 עמ' 198
  44. ^ 1 2 Fine 1994 עמ' 208
  45. ^ Zsoldos 2003 עמ' 203
  46. ^ 1 2 Zsoldos 2003 עמ' 204
  47. ^ Érszegi, Solymosi 1981 עמ' 185
  48. ^ Sălăgean 2005 עמ' 242-241
  49. ^ 1 2 Zsoldos 2003 עמ' 206
  50. ^ Zsoldos 2003 עמ' 207
  51. ^ 1 2 Érszegi, Solymosi 1981 עמ' 186
  52. ^ Zsoldos 2003 עמ' 211, 213
  53. ^ 1 2 Zsoldos 2003 עמ' 214
  54. ^ Érszegi, Solymosi 1981 עמ' 187-186
  55. ^ Zsoldos 2003 עמ' 219-218
  56. ^ Fine 1994 עמ' 209-208
  57. ^ Zsoldos 2003 עמ' 220
  58. ^ Zsoldos 2003 עמ' 221-220
  59. ^ Érszegi, Solymosi 1981 עמ' 187
  60. ^ 1 2 Zsoldos 2003 עמ' 221
  61. ^ 1996 Kristó, Makk עמ' 288-287
  62. ^ 2001 Engel עמ' 124
  63. ^ 1996 Kristó, Makk עמ' 288
  64. ^ 2001 Engel עמ' 128-130
  65. ^ Kontler 1999 עמ' 87-88
  66. ^ 2001 Engel עמ' 130-134
  67. ^ Kristó, Makk 1996 עמ' 286–287 נספח 4
  68. ^ Kristó, Makk 1996 עמ' 287
  69. ^ 1 2 Kristó, Makk 1996 עמ' 287 נספח 4
  70. ^ Klaniczay 2002 עמ' 207
  71. ^ Klaniczay 2002 עמ' 208
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אנדראש_השלישי,_מלך_הונגריה&oldid=37891865"