אמיר נוה

אמיר נוה
	אין תמונה חופשית
לידה	11 באפריל 1974 (בן 50); באר שבע, ישראל

אמיר נוה (נולד ב-11 באפריל 1974 בבאר שבע) הוא אמן ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוה החל את דרכו בעולם האמנות ב-2006, בשנים האחרונות הוא חי ויוצר בישראל, בפריז ובניו יורק. התמות המרכזיות בעבודותיו עוסקות ביחס בין העבר לשקיעתה של החברה האנושית ולתפיסות של נצח; ביחסי הכוחות בין בני אדם ובתוך נפש האדם עצמו; בחיבור בין האנושי לחייתי; בכאב הכרוך בתודעה ובערות. ההרס והכאוס מתחוללים בציור עצמו, וניכר מאבק בין מלאות המתפקעת מגופים וראשים לבין ריק מצמית ומדויק.

במהלך שנת 2022 הציג נוה טרילוגיית תערוכות בישראל ובצרפת, תחת הכותרת "עידן העבד". גוף העבודה הרחב שנוה החל ליצור בתקופת מגפת הקורונה הוא מיצב המורכב מציורים ופסלים גדולי ממדים, ומתאר התעוררות של פרטים בתוך החברה האנושית של ימינו. חלקה הראשון של הטרילוגיה הוצג במשכן לאמנות עין חרוד בין החודשים ינואר-מאי 2022. בטקסט התערוכה כותב נוה: "האין־מקום הנצחי הזה שבו צועדת השיירה נפגש עם מגבלות התנועה שחסמו באחת את האפשרות לנדודים ולקיום נוודי. הגבולות המוחשיים דחקו את התודעה עמוק יותר וכדרכה של מטמורפוזה נברא העבד הראשון ללא אדון". חלקה השני של הטרילוגיה, "הנשימה האחרונה לפני ההירדמות", הוצג ביוני 2022 בגלריה In Situ - Fabienne Leclerc בפריז, ואילו חלקה השלישי - "שירת העבדים" - פתח בחודש ספטמבר 2022 את החלל החדש של גלריה שלוּש ביפו העתיקה.

במרץ 2024 זכה בפרס Guerlain לציור.

עבודותיו של נוה הוצגו בין היתר במוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב, מוזיאון הרצליה, גלריה זומר, גלריה In Situ - Fabienne Leclerc בפריז, גלריה Shin בניו יורק, גלריה Continua - Les Moulins בצרפת וכן בירידי אמנות חשובים כגון Asia Now, ארט בזל, Fiac בפריז ו-Frieze בניו יורק. הן נרכשו לאוספי אמנות חשובים בישראל ובעולם. נוה מיוצג על ידי גלריה In Situ - Fabienne Leclerc בפריז וגלריה שלוּש לאמנות עכשווית בישראל.

על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריון האמנות גדעון עפרת כותב כי הציור של נוה נע "באזור הדמדומים המסוכן שבין אמנות ללא-אמנות, בין שפיות לאובדן. מעטים האמנים אצלנו שמסתכנים בשטח-הפקר זה, בלימבו שבין גן-עדן לגיהנום".^[1]

חוקר ומבקר האמנות שאול סתר כתב בטקסט על התערוכה "עד אפס מקום" שהוצגה ב-2016 במוזיאון הרצליה, כי בציורים נעשה ניסיון "להשיב את הראש לדמות, לציור – וממנו להרות העולם. לא לדמיין שהראש עדיין לא נערף – כפי שהציור בעולם הדימויים הטכניים עדיין עושה לעיתים – אלא להתחיל מרגע העריפה, אך לסרב לה; לנסות להשיב לציור את הראש – שיבה מוטה, צידית. דומה כי תהליך הציור כולו נתון במאמץ זה: לחבר ראש קטוע לגוף רוטט. וכך הציורים גדושים, אך לא מלאים; דחוסים ולא חתומים; גבריים ועם זאת לא פטריארכליים".^[2]

ואילו חוקרת והתרבות והסופרת חביבה פדיה כותבת על יצירתו של נוה כי "הקו המשרבט מגיע בנסיעה אל הדף היישר מתוך הילדות כעידן הגאוני ומייתר את המלים המודפסות ומשמעותן, הופך אותן לכאוטי ואותו עצמו לבורא, משתוקק בו זמנית לנוע ולהקפיא את הילדות, להתמסר למצב האוטומטי-אקסטטי של החיים מתוך הדיוק של שעון מסטר ללא מחוגים".^[3]

תערוכות יחיד נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

2008 – "הסר לפני טיסה", מוזיאון רמת גן, רמת גן
2013 – "קרקס הכאב", גלריה זומר, תל אביב-יפו
2014 – "שומקום", מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד
2016 – "Sphéres 9", גלריה Continua, לה מולאן, צרפת
2016 – "Introspection", גלריה זומר, תל אביב-יפו
2016 – "עד אפס מקום", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הרצליה
2018 – "Should We Keep the Head", גלריה Shin, ניו יורק
2018 – "To Give What Is Due", גלריה In Situ - Fabienne Leclerc, פריז
2021 – "חדרים", גלריה שלוש, תל אביב-יפו
2021 – "להשיב את ג׳ורג׳ פָהֶייק", גלריה המדרשה, תל אביב-יפו
2022 – "עידן העבד", המשכן לאמנות עין חרוד, קיבוץ עין חרוד
2022 – "Le Dernier Soupir Avant De S'endormir", גלריה In Situ - Fabienne Leclerc, פריז
2022 – "שירת העבדים", גלריה שלוש, תל אביב-יפו