אמא עם ילד
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | דליה רביקוביץ |
| שפת המקור | עברית |
| הוצאה | |
| הוצאה | הוצאת הקיבוץ המאוחד |
| תאריך הוצאה | 1992 |
  | |
אמא עם ילד הוא קובץ שירים מאת דליה רביקוביץ. הספר פורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1992, וכולל עשרים וחמישה שירים שבהם מובעת בה-בעת נימה אישית ומחאה פוליטית. היסוד הקושר את הפוליטי עם אישי בשירים, כפי שנרמז גם מהכותרת, הוא האמהוּת.[1] כך, לדברי רפי וייכרט, "האֵם שבמשוררת והמשוררת שבאם מבינות את ההיסטוריה באמצעות האמהוּת, וזה מעניק לגיטימציה למחאה אנושית בקול וברגש אינטימיים יותר".[2]
בשנת 1978 ילדה רביקוביץ את בנה, עידו. חוויית האימהות הביאה לשינוי בשירתה והובילה להתהוותו של קול אשר מבקש לבטא את כאבן של אימהות בכלל. בהקשר זה, נוקטת רביקוביץ עמדה פציפיסטית ואנטי-מלחמתית. וכאמא עם ילד היא מערערת על זכותו של אדם באשר הוא להמית ילד (ברחם אמו), תהיה השתייכותו הפוליטית, הלאומית, המדינית או הצבאית אשר תהיה. היא יוצאת נגד הכיבוש ונגד העוולות הנגרמות לחסרי ישע. מדובר בעמדה אנושית הומניסטית אשר מזדהה עם החלש והסובל, באשר הוא.[3]
מחאה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
שירתה הפוליטית של דליה רביקוביץ מבקשת להבין ולפרש את ההתרחשות מנקודת מבטו של הקורבן. מבטה של הדוברת הוא מבט שמזדהה עם הסבל וחווה אותו כאילו היה שלו. ההקשבה לסבל של הזולת אינה מנותקת מן הסבל האישי, כך שהבעיה הציבורית היא גם אישית. הדוברת בשיריה איננה נוכחת פיזית באירועים, אלא מודעת לעצם התרחשותם ומכירה בכך שמרגע ההיחשפות לעוולה כבר אין אפשרות לשתוק ולהתחמק. בכך, מתייחסת רביקוביץ לעדות כאל פעולה ביקורתית שיש בה אחריות ושהתעלמות ממנה, פירושה שיתוף פעולה ואשמה. על אף שקיימת הבחנה בין החווה את הסבל לעד, התבוננותה של רביקוביץ אינה יוצרת חיץ בין עולמה שלה לבין העולם שמחוצה לו, כך ש"העיניים שמופנות פנימה, העיניים שמופנות החוצה והעיניים המכוננות את הכתיבה – הן אותן עיניים", כדברי אילנה סובל.[4]
בשירת המחאה שלה חושפת רביקוביץ את המנגנונים החברתיים שמאפשרים את ביצוע העוולות ומערערת על הנראטיב הפוליטי המנחם, זה שבמסגרתו האלימות נתפסת כרע במיעוטו או כהכרח המוצדק בשל איום ממשי, לכאורה. רביקוביץ עושה זאת באמצעות התבוננות בגוף, בפרטי ובסבל החד-פעמי. בשירתה, מנכיחה רביקוביץ את הגוף, מחזירה לנפגע את מקומו בעולם כסובייקט אוטונומי ובכך היא מערערת את המערך שמאפשר בה-בעת להפעיל אלימות ולהתכחש לה. חשיפת העוול והמנגנונים שמייצרים אותו, בהכרח מחייבת פרידה מהחפות-מפשע המדומיינת. הרוע והסבל אינם נתפסים אצל רביקוביץ כאימננטיים לעולם, אלא תוצר של פעולות אנושיות, שניתן היה למנוע אותן.
דוגמאות ברורות לכך ניתנות בשירים הבאים בקובץ: "אמא מתהלכת", "הסיפור על הערבי שמת בשריפה" ו"שיר ערש". השיר "אמא מתהלכת" עוסק בהריגתו של תינוק פלסטיני בעודו בבטן אמו ומתואר בו רצף של פעולות ורגשות הקשורים בלידה ובימי חייו הראשונים של כל ילד. הדוברת מתארת את לידת הילד המת, לידה שאין לה אפשרות להתקיים, באמצעות שלילה חוזרת: "[...] והוא בידיו לא ינופף / והוא לא יצרח צריחה ראשונה / ולא יטפחו לו על אחוריו / ולא יזלפו טיפות לעיניו / ולא יחתלו אותו לאחר רחיצת הגוף. / הוא לא יהיה כמו ילד חי".[5] דרך המחשתם של פרטי החיים היומיומיים שנגזלו מן התינוק ומאמו, מנסה הדוברת לזעזע את הקוראים, זעזוע שמתגבר עוד יותר בסופו של השיר, כשמתוודעים למותו הידוע מראש של התינוק. הידיעה על מות התינוק בסיום השיר מובאת באופן שבו מנסחת אותו "ישראל הרשמית" אשר מבקשת להסוות את האלימות שהובילה אל מותו. הצירוף השגור "בנסיבות פוליטיות ביטחוניות" מדגיש את העוול שבאי ההכרה באובדן הטראגי וממחיש אף יותר את האטימות של מכבסת המילים הלאקונית הזו, המשמשת את "שירותי הביטחון". צירוף זה מסמן אותם כאחראים למעשה ההרג ולהתכחשות לו.[6]
במוקד השיר "הסיפור על הערבי שמת בשריפה" עומד ניסיונה של הדוברת לרחף בגובה נמוך מעל ההתרחשות ולחדור אל הצריף הבוער ואל גופו ונשמתו של הפועל במטרה לשרטט את דיוקנו המתכלה, לתעד את זוועת מותו באופן שלא יהיה ניתן להשכיח אותה. בשיר זה מתוארת שעתו האחרונה של גבר שנשרף למוות. האש מקלפת את בגדיו, אוכלת את שערו, אוחזת בבשרו, נוטלת ממנו את דעתו, את עתידו ועברו, את זכר משפחתו ומותירה ממנו רק דבר אחד: מערכת עצבים בוערת.[7] "[...] מאכלת האש בבשר / שִתקה את תחושת העתיד / ואת זכרונות משפחתו / כבר לא היה לו קשר לילדותו / והוא צרח בלי בלמים שכליים / ואיבד את הקשר עם כל משפחתו / והוא לא ביקש נקמה, תשועה, לראות את השחר הבא / הוא רק רצה להפסיק לבעור / אבל גופו שלו פרנס את הבערה".[8] רביקוביץ מציינת הקשר חשוב אחד לסבלו של הגיבור בשיר, הזיהוי שלו כערבי בכותרת, ובכך מדגישה כי לסבל ישנו רקע מוסרי וכי ייסוריו ומותו של הערבי הם מעשה ידי אדם, מעשה ידינו, וכי ניתן היה למנוע אותם. מעבר לסבל הטהור שמתואר כאן בשיר, שהמוצא היחיד ממנו הוא מוות, יש כאן הטחת אשמה וזעם, שכּן, כדברי אלי הירש, "החובה להציל את האיש מן הלהבות עדיין תלויה ועומדת מעל ראשינו".[9]
גם ב"שיר ערש" מתוארת סיטואציה אינטימית שבה אמא וסבתא מרדימות ילד קטן. שיר הערש שהן שרות לו מתגלה במהלך הקריאה כשיר התעוררות אשר מטרתו להשביע את הילד לזכור את הקורבנות הפלסטינים של הכיבוש, בהם גם אביו ואחיו. "ישירו אמא וסבתא / זֶמר עתיק ונוגה / במתחם האפל בג'יבליה / ישבו אחוזים זה בזה / אבא שבור ויורק דם ריאה / ובנו בן חמש-עשרה, / כורך את גופו כחישוק סביב / לגוף המעוך – שארית אביו".[10] רביקוביץ מציבה בחזית שיר המחאה את הקִּרבה האינטימית בין הדוברת לבין הקורבן ובין הקורבן לבין סביבתו. יש כאן בחירה פואטית ופוליטית לרחף קרוב להתרחשויות, להבחין בפרטים ולתעד אותם, לזהות את הדמיון בינה לבין הקורבנות. האפשרות לדמיין את הסיטואציה האינטימית, השגרתית והמוכרת בחיי הקורבנות, כמו למשל השכבת ילד לישון, היא הבסיס שממנו עולה החובה המוסרית לתעד ולזכור את העוול הפוליטי, כפי שמצביעה דנה אולמרט.[11]
התקבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנם מבקרים שבחרו להתייחס לקובץ שירים זה מפרספקטיבות נוספות, בהן זו הפמיניסטית. אלה גרסו כי כבר בכותרת "אמא עם ילד" ניתן לזהות שרביקוביץ מוותרת על הדיבור התת-תקני (אשר מגולם בבנייה מחדש של מיתוסים שנוצרו במשך אלפי שנים מתוך הניסיון הגברי ועל ידו, והפיכתם לניסיון נשי קולקטיבי חלופי, שלא הובע), אותו קול ספציפי שמבקש להשמיע את ההיסטוריה המושתקת שלו. לשיטתם הכותרת שניתנה לקובץ היא הצהרה פואטית, שכן ה"ילד" מייצג את המרחב התקני והזמן התקני וכדי לדבר כ"אמא עם ילד" ולכונן רצף סימביוטי, שבו הילד יבין אותה, עליה לדבר במידה רבה את שפתו, כלומר לציית לכללים של הסדר הסימבולי אשר נשלט על ידי חוק האב. בניסוחה של תמר משמר: "לדבר שוב בשפה הקרובה לזו של פרומתאוס (ולא של פרומתיאה, המצמצמת אותו לדייג יווני) הכבול אל סלע ההיסטוריה - הידועה, הכתובה והמדוברת".[12]
השיר "רִנה סלוין" מהווה דוגמה מובהקת לוויתור הנ"ל. רִנה סלוין אומנם רוצה לחולל גדולות ויש לה תקווה לקום ולעשות זאת, אך כמו מיכל אשת דוד, רק צופה מן החלון ובזה בלבה. היא עייפה מפירוק ובנייה מחדש של המיתוסים הישנים ובסופו של דבר, היא מקבלת הן את מיכל אשת דוד והן את דבורה הנביאה ומרים אחות משה כפי שהן מופיעות בסיפורים שסיפרו לה בילדותה. "[...] יש לה תקווה פראית / לקום מן המיטה / ולחולל גדולות / או סתם / לקום ולחולל / כמו דבורה הנביאה / וכמו מרים אחות משה, / אך כמו מיכל אשת דוד / היא רק צופה מן החלון / וּבָזָה בְּלִבָּהּ".[13] ויתור זה יוצר מבוכה ובלבול בלשון השיר של רביקוביץ ומרדד אותה. כמו כן, נטען כי בחלק גדול משירי הקובץ ישנו שימוש לא ביקורתי בקונבנציות לשוניות. כך למשל, בשיר "אבל היה לה בן", במקום להגביר את ההיבט המכני שבפעולות היומיומיות שמבצעת האם בניגוד לחוסר היכולת שלה להסתגל אל מות הבן, מה שהיה אמור להקנות נופך טראגי ומימד של זוועה לשיר, רביקוביץ משתמשת בקונבנציות לשוניות (כגון: משהו שהתחיל בחורף, מבשיל בסוף האביב), שאינן מאפשרות למתח המהותי הזה להתקיים. זאת, משום שהוא קיים גם כך בקונבנציה הלשונית (הבן מת ועל כן, לא יאכל את ארוחת הצהריים שעל השולחן).
עם זאת, בקובץ ישנם שרידים לשפה התמציתית שאפיינה את רביקוביץ קודם לכן, אותו דיבור תת-תקני אשר חושף את מנגנוני השפה התקנית ומבצע מהלך פואטי וביקורתי, כפי שמצביעה תמר משמר.[14] כך למשל, ישנה אלוזיה לסיפור המקראי של עקדת יצחק בשיר "הסיפור על הערבי שמת בשריפה", שבו הוא "כמו עקוד וקשור"; וכותרת השיר "אבל היה לה בן", שמתכתבת הן עם שירה הידוע של רחל המשוררת, "עקרה" ("בן לו היה לי" - שיר הכיסופים לילד, שהפך למעין שיר פולחן בתרבות הישראלית)[15] והן עם דמותה של רחל המקראית (אשר אמרה ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין, מתה אנוכי").[16]
ברשימת ביקורת נוספת על קובץ שירים זה נטען כי ישנה נימה של ייאוש השזורה בשיריו ובהתאם לכך, המילים, שלכאורה ניתן היה להטעין אותן בהקשרים רגשיים ופוליטיים, מעוקרות במכוון על ידי הדוברת, שבוחרת להשאירן כפי שהן. בניגוד לשיריה המוקדמים של רביקוביץ, אין כאן שחזור ובנייה של חוויות שניזוקו, אלא תיאור ותיעוד תחושות בסיסיות של מחסור. יואב רינון טען כך, בכותבו: "והנה, למרבה הפליאה, אותה אכזבה בסיסית מן העולם, והייאוש הלא נמנע הנובע ממנה, אינם מתבנתים את האמירה המסכמת של הספר, אלא משמשים מסד שעליו בונה הדוברת את יחסיה הרגשיים והמוסריים עם המציאות".[17]
דוגמה טובה לכך ניתן לראות בשיר "שוכבת על המים". השיר מתייחס ל"עיר ים תיכונית מסריחה", אולם בתוך הצחנה והלכלוך רואה הדוברת גם את היופי. אין כאן ניסיון להסוות את הכיעור והקושי שבמציאות באמצעות דימויים. נהפוך הוא, "העליבות דבקה ביופי ('לבושה סחבות עם רקמה') והריקבון פושה בתוך פאר-העבר של המתים ('כתליה שיש איטלקי עם חול ים מתפורר')", כפי שמצביע יואב רינון.[18] כלומר, על אף המודעות המתמדת לקיומו של המכוער, ואף על פי שאין פיצוי של ממש על קיומו, רביקוביץ מסיימת את השיר בהצהרת אהבה: "עיר ים תיכונית מזוהמת / איך נפשי נקשרה בנפשה / בגלל משך החיים, / בגלל משך החיים".[19] יש כאן אפוא אמירה מורכבת של רביקוביץ הנמסרת דווקא באמצעות הרדדת הלשון. הדוברת מצליחה לחוש באופן חיובי את עומק הקשר אל המציאות שבה היא חיה, אולם אין זה נובע מיכולתה לייפות את אותה מציאות אפורה ומזוהמת, או מיכולתה לברוח אל עולם בטוח של חלומות פרטיים. מדובר בהשלמה מפויסת עם המציאות, עקומה ועלובה ככל שתהיה. הזוהמה היא אכן חלק בלתי נפרד מן היש, ואהבתה של המשוררת מצביעה על יכולתה להכיל גם את ההיבט הזה.[20]
השירים בקובץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סתיו יוצא דופן
- ניסיון להביע דעה
- תרגיל ספורטיווי מרחיק לכת
- על החיים ועל המוות
- סימנים
- החתול
- תרגיל כוננות
- שיר בסגנון ערבי, אולי
- שוכבת על המים
- אבל היה לה בן
- ימים גדולים עברו עליה
- אמא מתהלכת
- Stones
- בקבוק במים
- בעודו על הקרקע התרסק
- הסיפור על הערבי שמת בשריפה
- שיר ערש
- אסוציאציות
- רנה סלוין
- ירק עלים
- לכל זמן
- עם פקיחת עיניים
- היסטוריה של הפרט
- חיי חיפושית
- שאלונו שובינו דברי שיר
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Nurit Buchweitz, "The Personal and the Political in Dahlia Ravikovitch's 'Mother with Child' Poems". Women in Judaism: A Multidisciplinary Journal, vol. 10, no. 1, Spring 2013, e-journal, p. 1-28.
- ^ רפי וייכרט, "האם, האהבה, המלחמה - הפלגה אסוציאטיבית בשירת דליה רביקוביץ", מאזנים, יוני 1998, כרך ע"ב, גיליון מס' 9, עמ' 36-34.
- ^ ניצה קרן, "צעקתה הכבושה של האם העלומה – 'אמא מתהלכת' של דליה רביקוביץ, מתוך 'אמא עם ילד'" תיאוריה וביקורת, סתיו 2002, גיליון 21, עמ' 200-193.
- ^ אילנה סובל, "לחשוף את העוול במקום שהוא קיים - עדות, אשמה ואחריות בשירה הפוליטית של רביקוביץ" בתוך: כתמי אור: חמישים שונות ביקורת ומחקר על יצירתה של דליה רביקוביץ, עורכות: חמוטל צמיר ותמר ס' הס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 444.
- ^ כל הציטוטים משירי דליה רביקוביץ אשר מופיעים בערך זה, לקוחים מתוך הקובץ דליה רביקוביץ – כל השירים, עורכים: גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010. השיר "אמא מתהלכת" לקוח מעמ' 234 בספר.
- ^ דנה אולמרט, "אני לא כאן – העמדה הפוליטית והאיום על הזהות בשירת דליה רביקוביץ", בתוך: כתמי אור: חמישים שונות ביקורת ומחקר על יצירתה של דליה רביקוביץ, עמ' 443-437.
- ^ . אלי הירש, "ייסוריו ומותו של הערבי – על 'אמא עם ילד'", העיר, 25.9.1992, עמ' 81-80.
- ^ דליה רביקוביץ – כל השירים, עמ' 239.
- ^ אלי הירש, הפרטים לעיל.
- ^ דליה רביקוביץ – כל השירים, עמ' 241.
- ^ דנה אולמרט. "אני לא כאן" (הפרטים לעיל).
- ^ תמר משמר, "פרומתיאה שוב כבולה" בתוך: כתמי אור: חמישים שונות ביקורת ומחקר על יצירתה של דליה רביקוביץ, עמ' 72–73. כמו בכותרת המאמר, כך גם בציטוט, ישנה התייחסות לשיר מוקדם יותר של דליה רביקוביץ, "הקרפודים" (שאותו הקדישה ללאה גולדברג) אשר פורסם בקובץ 'הספר השלישי' (1969).
- ^ דליה רביקוביץ – כל השירים, עמ' 245.
- ^ תמר משמר, הפרטים לעיל.
- ^ רות קרטוּן-בלום, סיפור כמאכלת – עקדה ושירה, עורכת: שי צור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013, עמ' 159-158.
- ^ ספר בראשית, פרק ל', פסוק א'.
- ^ יואב רינון, "בגלל משך החיים" בתוך: כתמי אור: חמישים שונות ביקורת ומחקר על יצירתה של דליה רביקוביץ, עמ' 79-77.
- ^ יואב רינון, "בגלל משך החיים" בתוך: כתמי אור: חמישים שונות ביקורת ומחקר על יצירתה של דליה רביקוביץ, עמ' 78.
- ^ דליה רביקוביץ – כל השירים, עמ' 229.
- ^ יואב רינון, הפרטים לעיל.