אליסון ויר
 | |
| לידה |
8 ביוני 1951 (בת 72) למבת', הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| מדינה |
הממלכה המאוחדת |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת צפון לונדון, בית הספר לבנות של הסיטי של לונדון |
| שפות היצירה |
אנגלית |
| סוגה |
ספרות מדע פופולרי, רומן היסטורי |
| תקופת הפעילות |
מ-1989 |
|
alisonweir | |
  | |
אליסון וִיר (באנגלית: Alison Weir; נולדה ב-8 ביוני 1951) היא סופרת והיסטוריונית ציבורית בריטית. היא כותבת בעיקר על ההיסטוריה של נשות ומשפחות המלוכה האנגלית, דרך ביוגרפיות שעוסקות בסביבה ההיסטורית שלהן. כמו כן חיברה רומנים היסטוריים.[1]
חיבורה הראשון, "משפחות המלוכה של בריטניה" (1989), היה סקירה גנאלוגית של משפחת המלוכה הבריטית. לאחר מכן חיברה ויר ביוגרפיות של אלינור מאקוויטניה, איזבלה מצרפת, קתרין סווינפורד, אליזבת מיורק, והנסיכים שבמצודה. כמו כן עסקה בהנרי השמיני ומשפחתו ובמלכוֹת אנגליה בימי הביניים. ויר פרסמה ספרי היסטוריה פופולרית על מלחמות השושנים וחתונות מלכותיות, כמו גם רומנים היסטוריים, בדיוניים, על מלכוֹת אנגליות, כולל כל נשותיו של הנרי השמיני.
ראשית דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויר נולדה ב־1951 וגדלה בווסטמינסטר, לונדון. היא נשואה לרנקין ויר מאז 1972,[2] וכעת מתגוררת בסארי.[3] היא תיארה את אמה כ"אדם טוב באמת עם המון יושרה, אופי חזק, הומור וחוכמה", ואמרה שאמה "התגברה על תלאות החיים באורך רוח יוצא דופן".[4]
וויר זוכרת איך, בגיל ארבע עשרה, קראה את הרומן ההיסטורי "מלכת הזהב של הנרי" מאת לוזאניה פרול, רומן "ממש גרוע", לדבריה, על חייה של קתרין מאראגון. בעקבות הקריאה החלה להתעניין בתחום ההיסטוריה.[5]
היא התחנכה בבית הספר לבנות של לונדון וב־North Western Polytechnic, והפכה למורה להיסטוריה. היא בחרה לנטוש את ההוראה כקריירה, לאחר שמאסה ב"שיטות הוראה אופנתיות", לדבריה, והחלה לעבוד בשירות הציבורי, ואחר כך הייתה עקרת בית. בין השנים 1991–1997 ניהלה בית ספר לילדים עם קשיי למידה.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרי עיון[עריכת קוד מקור | עריכה]
[קריירת הכתיבה] הפכה אותי בעלת בטחון עצמי בכמה אופנים. היא העניקה לי רווחה כלכלית, כמובן, ואפשרה לי להעשיר חיי אחרים, אבל יותר מכל, היא אפשרה לי לחוש הגשמה מבחינה יצירתית.
— ויר על הכתיבה
בשנות ה-70 של המאה ה-20 בילתה ויר ארבע שנים במחקר ובכתיבה של ביוגרפיה של שש נשותיו של הנרי השמיני. מו"לים שונים דחו אותו בטענה שהחיבור ארוך מדי. גרסה מתוקנת התפרסמה ב־1991 בתור ספרה השני, "שש נשות הנרי השמיני". ב־1981 חיברה ספר על ג'יין סימור, ששוב נדחה על ידי המו"לים, הפעם בטענה שהיה קצר מדי. בסופו של דבר הצליחה ויר להוציא לאור ב־1989 את הספר "משפחות המלוכה של בריטניה", אוסף של מידע גנאלוגי על משפחת המלוכה הבריטית. היא ערכה ותיקנה את החיבור שמונה פעמים על פני תקופה של עשרים ושתיים שנה, עד שהחליטה שהוא עשוי לעניין אחרים. לאחר שארגנה אותו לפי סדר כרונולוגי, הסכימה הוצאת The Bodley Head להוציא אותו לאור.
רק לקראת סוף שנות ה-90 החלה ויר לכתוב במשרה מלאה. בזמן שניהלה את בית הספר לילדים עם קשיי למידה, פרסמה את החיבורים העיוניים: "הנסיכים במצודה" (1992), "לנקסטר ויורק: מלחמות השושנים" (1995), ואת "ילדי אנגליה: יורשי המלך הנרי השמיני" (1996).
משעברה לכתוב במשרה מלאה, חיברה והוציאה לאור את "אליזבת המלכה" (1998); "אלינור מאקוויטניה: בזעם האל, מלכת אנגליה" (1999); "הנרי השמיני: המלך וחצרו" (2001); "מרי, מלכת הסקוטים ורצח הלורד דארנלי" (2003); "איזבלה: זאבה צרפתית, מלכת אנגליה" (2005); "קתרין סווינפורד: הסיפור של ג'ון מגונט ודוכסיתו השערורייתית" (2007); "הגבירה במצודה: מפלת אן בולין" (2009); "בוגדים במצודה" (2010); "הטבעת והכתר: היסטוריה של חתונות מלכותיות" (2011); "מרי בולין: פילגש מלכים" (2011), שהוא הביוגרפיה המלאה הראשונה של מרי בולין, אחותה של אן בולין;[6] "אליזבת מיורק: מלכת טיודור ועולמה" (2013), ביוגרפיה על אמו של הנרי השמיני; "מלכוֹת כיבוש" (2017),[7] ו"מלכות מסעי הצלב" (2020), שניהם על מלכוֹת אנגליה בימי הביניים.[8]
רבים מספריה של ויר עוסקים בתקופת טיודור, שלדעתה היא "התקופה הדרמטית ביותר בהיסטוריה שלנו, שופעת דמויות בעלות אישיות חיה וחזקה [...] תקופת טיודור היא הראשונה שלגביה יש לנו תיעוד ויזואלי עשיר, עם צמיחת הדיוקנאוּת, ומקורות מפורטים על חייהם הפרטיים של מלכים ומלכות. זה היה עידן שבו אירעה צמיחה בדיפלומטיה והתפשטות המילה המודפסת."[9]
סיפורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויר חיברה רומנים היסטוריים עוד כנערה,[10] ובשנת 2006 ראה אור הרומן "בוגדת תמימה", המבוסס על חייה של ליידי ג'יין גריי. כאשר חקרה ויר את אלינור מאקוויטניה, הרהרה כי "יהיה מאוד משחרר לכתוב רומן, שבו אוכל לכתוב מה שאני רוצה בלי לסתור את העובדות". היא החליטה לעסוק בג'יין גריי כי "לא היו לה חיים ארוכים במיוחד ולא היה הרבה חומר".[10] לדבריה, המעבר לסיפורת היה קל, והעירה, "כל ספר הוא עקומת למידה, וצריך לשמור על ראש פתוח. לפעמים מבקשים ממני לצמצם את העובדות ההיסטוריות ברומנים שלי, והיו חילוקי דעות בשאלה האם הן מכבידות על הסיפור, אבל אני כן מתעקשת על ההיסטוריה בכל הזדמנות שאני יכולה."[11]
הרומן השני שלה הוא "ליידי אליזבת'", העוסק בחייה של המלכה אליזבת הראשונה לפני עלייתה לכס המלכות. הוא פורסם ב־2008 בבריטניה ובארצות הברית, ו (נכון לשנת 2022) הוא ספרה היחיד שתורגם לעברית, בשנת 2015, בידי בתיה זיסו פרלשטיין, בהוצאת אופוס. הרומן הבא שלה, "המלכה השבויה", ראה אור בשנת 2010, ועסק באלינור מאקוויטניה, שעליה חיברה ויר ביוגרפיה עיונית ב־1999.[12]
"הבוגדים במצודה" היא נובלה שחיברה ויר בשנת 2010, כחלק מקפיין לעידוד קריאה.[13] בשנת 2014 ראה אור הרומן "משחק הנישואין", על יחסי אליזבת הראשונה ורוברט דאדלי, רוזן לסטר.[14]
ב־2016 ראה אור הרומן "קתרין מאראגון, המלכה האמיתית",[15] הראשון מתוך סדרה בת שישה ספרים בנושא שש מלכות טיודור, כשכל ספר יעסוק באחת משש נשות הנרי השמיני. הרומן האחרון בסדרה, "קתרין פאר, הרעייה השישית", ראה אור בשנת 2021.[16][17]
ספרי העיון של ויר שייכים לסוגת ההיסטוריה הפופולרית,[10][18] תחום שסופג לעיתים ביקורת מהאקדמיה; למשל, ישנה טענה לפיה היסטוריה פופולרית "מבקשת ליידע ולשעשע את הקהל הרחב [...] ולעיתים קרובות גוברים סיפורים דרמטיים על ניתוח, סגנון על חומר, פשטות על מורכבות, והכללה גדולה על סיוּג קפדני."[19] ויר גורסת ש"ההיסטוריה אינה נחלתם הבלעדית של אקדמאים, אף שיש לי כבוד רב לאותם היסטוריונים שמבצעים מחקר מקורי ותורמים משהו חדש לידע שלנו. ההיסטוריה שייכת לכולנו, וכולנו רשאים לגשת אליה. ואם כתיבה בצורה נגישה ומשעשעת, ועדיין מבוססת היטב על מחקר עיוני, היא כתיבה פופולרית, אז כן, אני היסטוריונית פופולרית, וגאה ושמחה להיות כזו". קתרין יוז כתבה בגרדיאן על תיוגה של ויר כהיסטוריונית פופולרית, "לתאר אותה כהיסטוריונית פופולרית זו אמת לאמיתה: מחקריה עבי־הכרס על העבר המודרני המוקדם של בריטניה נמכרים בכמויות שעליהן אחרים יכולים רק לחלום."[20]
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויר מתגוררת בסארי עם בעלה ושני בניהם.[11][21] בראיון אמרה כי "גברת אלן", דמות בדיונית מהרומן שלה על ג'יין גריי, הכי דומה לאישיותה שלה, והעירה ש"בזמן שכתבתי את הספר, יצקתי את הצד האימהי שלי בדמות הזו".[22]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אליסון ויר (באנגלית)
אליסון ויר, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
אליסון ויר, ברשת החברתית Goodreads- דף על ויר, באתר הוצאת רנדום האוס (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Alison Weir". Contemporary Authors Online, Literature Resource Center. Gale. 2010. נבדק ב-11 ביוני 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ GRO Register of Marriages: DEC 1972 5d 1846 PANCRAS Rankin Weir=Alison Matthews
- ^ "Author Biography". Alison Weir: UK historian and author. נבדק ב-19 ביולי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ GRO Register of Births: SEP 1951 5c 1617 LAMBETH, mmn=Marston
- ^ "Chat with Alison". Alison Weir: UK historian and author. נבדק ב-19 ביולי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Conan, Neal (12 באוקטובר 2011). "'Great And Infamous' Mary: The Other 'Boleyn' Girl". National Public Radio. נבדק ב-28 במאי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Weir, Alison (2017). Queens of Conquest. Ballantine Books, New York. ISBN 978-1784701864. OCLC 1028818196.
- ^ Weir, Alison (5 בנובמבר 2020). Queens of the Crusades Eleanor of Aquitaine and Her Successors. Random House. ISBN 9781473523326. נבדק ב-5 בנובמבר 2020.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Our exclusive interview with Alison Weir". On the Tudor Trail. 28 באוגוסט 2010. נבדק ב-28 במאי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Williams, Wilda (15 בינואר 2007). "Q&A: Alison Weir". Library Journal. נבדק ב-28 במאי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Buckley, Emma (2012). "The 14/4 Interview With Alison Weir". Glow Magazine. אורכב מ-המקור ב-10 בדצמבר 2013. נבדק ב-28 במאי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Alison Weir on historical fiction and Eleanor of Aquitaine". CBC.ca. 9 באוגוסט 2010. נבדק ב-28 במאי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Skillswise taster of Traitors of the Tower including a reading by the author". bbc.co.uk. 2010. נבדק ב-17 ביולי 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Leicester Book Festival to showcase". Leicester Mercury. 5 ביוני 2014. אורכב מ-המקור ב-3 באפריל 2015. נבדק ב-28 ביוני 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Weir, Alison (2016). Katherine of Aragon, The True Queen. Headline Publishing, London. ISBN 978-1472227515. OCLC 1062309827.
- ^ "Alison Weir – Books by author". AlisonWeir.org.uk. נבדק ב-29 באפריל 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Weir, Alison (2021). Katharine Parr, The Sixth Wife. Headline Publishing, London. ISBN 978-1472227829. OCLC 1184683279.
- ^ Wagner, Vit (30 ביולי 2010). "Alison Weir: The true story of a fiction writer". The Star. נבדק ב-28 במאי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Writing Resources". Hamilton College. נבדק ב-28 במאי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Hughes, Kathryn (3 בספטמבר 2005). "French mistress". The Guardian. נבדק ב-26 במאי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "About Alison Weir". Random House. נבדק ב-28 במאי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "One Minute With: Alison Weir". The Independent. 9 באפריל 2010. ארכיון מ-2010-04-15. נבדק ב-28 במאי 2012.
{{cite web}}: (עזרה)