אליסה ראיס
 | |
| לידה |
12 בדצמבר 1876 בלידה, אלג'יריה  |
|---|---|
| פטירה |
18 באוגוסט 1940 (בגיל 63) בלידה, אלג'יריה |
| מדינה |
צרפת |
| עיסוק | סופרת |
| שפות היצירה |
צרפתית |
  | |
אליסה ראיס (בצרפתית: Elissa Rhaïs) הוא שם העט של רוזין בּומנדיל (12 בדצמבר 1876 – 18 באוגוסט 1940), סופרת יהודייה-אלג'יראית שזכתה לפרסום רב בצרפת בתחילת המאה העשרים.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוזין בומנדיל נולדה בעיר בלידה, בצפון אלג'יריה הצרפתית בשנת 1876 למשפחה מרקע צנוע. אביה היה בעל מאפיה ואמה עקרת בית. בילדותה למדה בבית ספר צרפתי בבילדה. בהגיעה לגיל 18 התחתנה עם רב צעיר בשם מואיז עמאר, שהיה רב של בית כנסת בקסבה של אלג'יר. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים, אך אחת מהם נפטרה כתינוקת.
בגיל 33 התגרשה מבעלה, והתחתנה בשנית עם סוחר יהודי-אלג'יראי אמיד בשם מרדכי שמוי (Chemouil). לאחר נישואיהם עברה לגור איתו בוילה מפוארת באלג'יר. היא אירחה בביתה סלון ספרותי ושמה נודע בין בני המעמד הבינוני-הגבוה באלג'יר כמספרת סיפורים. לדבריה, הסיפורים שסיפרה נמסרו לה מאמה ומסבתה כחלק מהפולקלור העשיר של קהילתה. בהמלצת מבקרים ספרותיים החלה לכתוב ולפרסם את הסיפורים בכתבי עת ספרותיים בצרפת ובאלג'יריה.
בעלה לא ראה בעין יפה את עיסוקיה הספרותיים, ולכן בשנת 1919 התגרשה בשנית ועברה לגור בפריז בניסיון לפתח קריירה כסופרת. היא הגיעה לפריז עם שני ילדיה מנישואיה הראשונים וילד מאומץ, אחיינו של בעלה השני. לאחר שפרסמה שלושה סיפורים קצרים תחת הכותרת Le Café chantant (הקפה המזמר) בכתב העת הפריזאי Revue des deux Mondes, נוצר קשר בינה לבין בית ההוצאה לאור הצרפתי הוותיק פלון (אנ'). בהסכמתה, בית ההוצאה לאור פרסם את ספריה תחת שם העט אליסה ראיס והמציא אותה מחדש כאישה מוסלמית ילידת אלג'יריה שקיבלה חינוך צרפתי בסיסי ואשר הגיעה לצרפת לאחר שנמלטה מהרמון נשים. תחת כיסוי זה החלה בפרסום רומנים פרי עטה, שזכו להצלחה ופרסום רב בצרפת. בין ספריה Saâda la Marocaine (סעדה המרוקאית, 1919), Le Café chantan (הקפה המזמר, 1920), Les Juifs ou la fille d’Eléazar (היהודים או בת אליעזר, 1921) La Fille des pachas (הבת של הפחה, 1922) La Fille du douar (בת הדוור, 1924), La Chemise qui porte bonheur (הכתונת המביאה אושר, 1925), L'Andalouse (האנדלוסית, 1925), Le Mariage de Hanita (נישואי האניטה, 1926), Par la voix de la musique (דרך קול המוזיקה, 1927) Le Sein blanc (השד הלבן, 1928), La Riffaine suivi de Petits Pachas en exil (הריפית או פחות קטנים בגלות, 1929), La Convertie (המומרת, 1930).
ספריה פרטו על הרגשות והדימויים אשר היו נפוצים בחברה הצרפתית ביחס לאוריינט, והציגו את המזרח בצורה אקזוטית באופן המותאם לרעיון המשימה המתרבתת. היא עצמה גילמה את הדמות של אישה מוסלמית שברחה מהרמון נשים, שהמציא עבורה המו"ל פלון, וכך בעצם אישיותה שימשה כדוגמה להשפעה החיובית שיש לתרבות הצרפתית על שחרורה של האישה במזרח. למרות שהעמידה פני מוסלמית, העלילה של אחד מספריה ("היהודים או בת אליעזר") סבבה סביב יהודים בני המעמד הבינוני של קהילה צפון אפריקאית מסורתית והמתח בין מסורת לקידמה, וספר זה אף נחשב לספר המפורסם והטוב ביותר שלה. שניים מספריה האחרים כללו גם הם דמויות יהודיות, ובנוסף בשנת 1931 פרסמה סיפור קצר בשם "ילדי פלשתינה" (Enfants de Palestine) בכתב עת צרפתי.[1] ספריה היו לרבי מכר בצרפת וזכו לשבחים בקרב מבקרי ספרות וחוגים ספרותיים, על אף סגנונם הפשוט והמלודרמטי לעיתים כיאה לדמותה הבדיונית של הסופרת.
בשנת 1939 הייתה אמורה לקבל את אות לגיון הכבוד מממשלת צרפת, אך מעט לפני שקיבלה את הפרס, נחשפה זהותה האמיתית בכלי תקשורת אנטישמי בשם Le Péril Juif ("הסכנה היהודית") שביקר אותה בחריפות על ההונאה, כביכול, בהסתרת שמה האמיתי. בעקבות הפרסום אף היו שהאשימו אותה שהיא כלל איננה המחברת של ספריה. את ההאשמה זו אף העלה מחדש בשנת 1982 הבן של בנה המאומץ, שטען בספר שפרסם שאביו היה זה שחיבר את הספרים. טענותיו אף הוצגו בסרט טלוויזיוני עלילתי בשם Le secret d'Elissa Rhaïs (הסוד של אליסה ראיס) שהוקרן בצרפת בשנת 1993. אולם טענות אלו לא התקבלו בקרב חוקרי ספרות, אשר ממשיכים לייחס את היצירות לבומנדיל.[2]
במהלך שנות ה-20 חזרה לגור באלג'יריה הצרפתית ופרסמה את ספריה משם, ולאחר מכן גרה תקופה מסוימת גם במרוקו. בשנת 1930 נפטרה אחת מבנותיה ממחלה ולאורך שנות ה-30 היא צמצמה את פעילותה הספרותית ולא פרסמה עוד ספרים. היא נפטרה בשנת 1940 בעיר הולדתה בלידה.
ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Saâda la Marocaine. Paris: 1919[3]
- Le Café chantant. Paris : 1920[4] (הספר בארכיון האינטרנט)
- Les Juifs ou la fille d’Eléazar, Paris, 1921[5] (הספר בארכיון האינטרנט)
- La Fille des pachas. Paris : 1922[6]
- La Fille du douar, Paris, 1924[7]
- La Chemise qui porte bonheur, Paris, 1925[8]
- L'Andalouse. Paris: 1925[9]
- Le Mariage de Hanita, Paris, 1926[10]
- Le Sein blanc. Paris: 1928[11]
- Par la voix de la musique. Paris: 1927[12]
- La Riffaine suivi de Petits Pachas en exil, Paris, 1929[13]
- La Convertie. Paris: 1930[14]
- Enfants de Palestine dans la Revue hebdomadaire, août 1931.[15]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
עברית:
- אברהם אלמליח, 'הסופרת-המספרת אליסה ראיס - חייה ויצירותיה הספרותיות', מחברת 97-100 (תשרי-כסלו תשכ"ב), עמ' 26–32.
צרפתית:
- Jean Déjeux, «Elissa Rhaïs, conteuse algérienne (1876–1940).» Le Maghreb dans l'imaginaire français. Aix-en-Provence: 1985, 47–79
- Joëlle Bahloul, « Elissa Rhais » in: Anthologie des écrivains francophone du Maghreb, dirigée par A. Memmi, Seghers, 1985, pages 275-281
- Albert Bensoussan, « L'image de la femme judéo-maghrébine à travers l'œuvre d'Elissa Rhais, Blanche Bendahan, Irma Ychou », Plurial, numéro spécial, La femme dans la société francophone traditionnelle, 1986, pages 29–34
- Joseph Boumendil, Élissa, ou, Le mystère d'une écriture: enquête sur la vie et l'œuvre d'Élissa Rhaïs, Séguier, 2008.
אנגלית:
- Mireille Rosello, Elissa Rhaïs; Scandals; Impostures; Who Owns the Story?, Research in African Litteratures, Volume 17, Numéro 1, printemps 2006
- Patricia M.E. Lorcin, "Manipulating Elissa: The uses and abuses of Elissa Rhaïs and her works", Journal of North African Studies. 2012;17(5):903-922.
- Patricia M.E. Lorcin, "Sex, Gender, and Race in the Colonial Novels of Elissa Rhais and Lucienne Favre", in: The Color of Liberty: Histories of Race in France, Duke University Press, 2003, pp. 108-131.
- Emily Apter, "Ethnographic Travesties: Colonial Realism, French Feminism, and the Case of Elissa Rhaïs", in: After Colonialism: Imperial Histories and Postcolonial Displacements, Princeton University Press, 1994, pp. 299-325.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סוניה אסא, אליסה ראיס, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- RHAÏS Elissa (Rosine Boumendil dite -) Dictionnaire des orientalistes
- Julie Strongson-Aldape. "Rhaïs, Elissa (Rosine Boumendil)." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ סיפור זה הודפס כחלק מקובץ סיפורים שפורסם לאחר מותה: Elissa Rhaïs : Enfants de Palestine et autres nouvelles. Paris, éd. le Manuscrit, 2007, préface de Jean Pierre Allali et Guy Dugas. וכן תורגם לאנגלית ופורסם כחלק מהאנתולוגיה: Daughters of Sarah : anthology of Jewish women writing in French / edited by Eva Martin Sartori and Madeleine Cottenet-Hage. – London: Teaneck, NJ : Holmes & Meier, 2006.
- ^ סוניה אסא, אליסה ראיס, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית). לאחר פרסום הספר השנוי במחלוקת, מבקר הספרות הצרפתי ז'אן דז'ו פרסם מאמר ובו הצביע על שגיאות בסיסיות רבות בספר וחלק על אמינותו: Jean Déjeux, «Elissa Rhaïs, conteuse algérienne (1876–1940).» Le Maghreb dans l'imaginaire français. Aix-en-Provence: 1985, 47–79
- ^ Saâda la Marocaine; édition originale: Plon-Nourrit, 1919; réédition: éditeur: Bouchène; collection: Escales, 2002;
- ^ Le café-chantant. kerkeb. noblesse arabe: édition originale: Plon-Nourrit, 1920; ; réédition: éditeur: Bouchène, 2003;
- ^ Les Juifs ou la fille d’Eléazar: édition originale: Plon-Nourrit, 1921; réédition sous le titre La Fille d’Eléazar, L'Archipel, Collection Archipel.Archip, 1997
- ^ La Fille des pachas: édition originale: Plon, 1922; réédition: éditeur: Bouchène; collection Escales, 2003
- ^ La Fille du douar : édition originale: Plon-Nourrit, 1924;
- ^ La Chemise qui porte bonheur: édition originale: Plon-Nourrit, 1925;
- ^ L'Andalouse: édition originale: Fayard, 1925
- ^ Le Mariage de Hanita: édition originale: éditeur: Plon-Nourrit, 1926;
- ^ Le Sein blanc: édition originale: Ernest Flammarion, 1928; réédition: éditeur: L'Archipel, collection: Archipel.Archip, 1996;
- ^ Par la voix de la musique: édition originale: éditeur : Les Petits-fils de Plon et Nourrit, 1927;
- ^ La Riffaine. Petits Pachas en exil: édition originale: Ernest Flammarion, 1929;
- ^ La Convertie: édition originale: Ernest Flammarion; 1930;
- ^ Enfants de Palestine; réédition: éditeur: Manuscrit, 2007;