אלימות נגד אנשים עם מוגבלות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אנשים עם מוגבלויות (פיזיות, חושיות, קוגניטיביות ונפשיות) נמצאים בסיכון גבוה יותר לחוות ניצול ואלימות לסוגיהם השונים מקרב בני משפחה, מכרים וזרים, בהשוואה לאוכלוסיות אחרות. לאלימות כנגד אנשים עם מוגבלות ממדים רבים הכוללים בתוכם אלימות פיזית, אלימות נפשית, אלימות ופגיעה מינית והזנחה קשה. תופעת האלימות כלפי אנשים עם מוגבלות יכולה להתרחש לאורך כל שלבי החיים של אנשים החיים עם מוגבלות. האלימות יכולה להתרחש במסגרות החינוך, טיפול או הרפואה ועל ידי המשפחה. היקף האלימות המשוער כלפי אנשים עם מוגבלות הוא פי ארבעה עד פי עשרה בהשוואה לאנשים ללא מוגבלות. שיעור העמדתם לדין של עבריינים הפוגעים באנשים עם מוגבלות נמוך בהשוואה לפשעים הנעשים באנשים ללא מוגבלות.

סוגי האלימות והיקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות פיזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות פיזית מוגדרת כהפעלת כוח או אמצעי פיזי אחר כלפי גופו של נפגע הנעשית במידה העלולה לגרום נזק או סבל פיזי-גופני או נפשי לאדם[1]. על פי דו"ח ארגון הבריאות העולמי אנשים עם מוגבלות נחשפים לאלימות פיזית פי 3.6 יותר מאנשים ללא מוגבלות[2]. מחקרים מצאו כי אלימות פיזית כלפי אנשים עם מוגבלויות מלווה לרוב בהזנחה והתעללות מינית.

אלימות מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגיעה והתעללות מינית באנשים עם מוגבלות היא כרונית וקשה ומלווה לרוב בפגיעות נוספות, פיזיות או נפשיות. על פי דוח ארגון הבריאות העולמי אנשים עם מוגבלות נמצאים בסיכון של פי 2.9 לחוות יותר פגיעה ואלימות מינית. לעומת האוכלוסייה הכללית[2]. תחום נוסף המתקשר לפגיעה והאלימות המינית הוא נושא ההסכמה לקיום יחסי מין. במקרים בהם קיימת מוגבלות קוגניטיבית. הדין הפלילי קובע כי יחסי מין עם אדם, גם אם בהסכמה, תוך ניצול העובדה שיש לו מוגבלות נפשית או מוגבלות שכלית, שבשלהם אין לראות בהסכמתו, אם וככל שניתנה, הסכמה חופשית – מהווים עבירה פלילית[3]. הסכמה כוללת קיום הדדיות בין שני אנשים בגילאים דומים ובעלי הבנה קוגניטיבית דומה והתפתחות רגשית תואמת. כאשר ישנו שוני באחת מקטגוריות אלו לא יכולה להתקיים הדדיות והסכמה. כמו כן החוק אוסר על קיום יחסי מין בין מטפל למטופל מהוות עבירה ללא קשר לשאלת הסכמת המטופל.

המחקר הקשור לאלימות מינית באנשים עם מוגבלות מעלה כי רוב הפגיעות נעשות על ידי אנשים קרובים ומוכרים דוגמת בני משפחה, מטפלים, אנשי חינוך וכדומה[4]. חשופים יותר לפגיעות אלו הם אנשים עם מוגבלות קוגניטיבית (פי 4 יותר) ואנשים עם מוגבלות תקשורתית (אוטיזם). עם זאת אלימות מינית זו מדווחת הרבה פחות על ידי אוכלוסיות אלו בהשוואה לבני אותם הגילאים ללא מוגבלות[5].

מחקרים מעלים גם כי קיימים שיעורים גבוהים של פגיעה מינית בבתי חולים פסיכיאטריים[6]. אנשים עם מוגבלות נפשית מתמשכת חשופים פי 4–10 יותר לפגיעה מינית. הדבר נובע, בדומה למצב בקרב אנשים עם אוטיזם, מקושי בזיהוי הסיטואציה והבנת המתרחש ובקושי בהגנה עצמית אל מול סיטואציות פוגעניות בכלל ופוגעניות מינית בפרט.

אלימות נפשית והזנחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות, הזנחה והתעללות נפשית הן הקשות ביותר לזיהוי שכן הן אינן משאירות סימנים חיצוניים. גם החוק איננו ברור בנושא. חוק העונשין מעלה את הסוגיה כחלק משלל פגיעות אפשריות: ”העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית“. הזנחה כוללת מספר ביטויים מרכזיים: הזנחה רגשית הכוללת מניעת יחסי גומלין עם הסביבה, הזנחה חינוכית הכוללת מניעת שירותי חינוך ראויים, הזנחה רפואית הכוללת אי מתן תרופות או מניעת טיפול רפואי והזנחה גופנית הכוללת אי סיפוק צרכים דוגמת מזון, ניקיון, צרכים. ארבעת סוגי ההזנחה עלולים להתבצע יחדיו או בנפרד.

אנשים עם מוגבלות חשופים הרבה יותר למצוקות סביבתיות והזנחה לעומת בני גילם. עובדה זו משפיעה על התפתחותם ועל רמת חייהם[7].

גם המחקר הנוגע לסוג אלימות זו לוקה בחסר ומתייחס בעיקר לקטינים. מחקר שנערך בארצות הברית העלה כי ילדים עם מוגבלות התפתחותית היו בסיכון להתעללות נפשית-רגשית פי 3.4–4 יותר מילדים מקביליהם בני אותו הגיל ללא מוגבלות[8].

אלימות נגד נשים עם מוגבלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות מינית ומגדרית היא תופעה חברתית הקיימת בחברה הכללית.

נשים עם מוגבלות ניצבות לא רק מול שרשרת אפליות הנוגעות להיותן נשים אלא גם אפליות ואלימות בשל מוגבלותן, דבר המעמיד אותן בסיכון רב הרבה יותר. שיעורן של הנשים עם מוגבלות החשופות לפגיעה מינית הוא גבוה כמעט פי שניים מנשים ללא מוגבלות[9]. ככל הנראה זהו דיווח חסר מאוד והערכות מדברות אף על היקף פגיעה גבוה פי 4 יותר מנשים ללא מוגבלות[10].פוגעים רבים מזהים בנשים עם מוגבלות אפשרות קלה יותר לפגיעה שכן הן יתקשו לדווח על הפגיעה או לקרוא לעזרה. נשים עם מוגבלות קוגניטיבית גם יתקשו בזיהוי סיטואציית אונס ולהפרידה ממגע מיני מותאם והדדי. נוסף לכך, אישה עם מוגבלות היא בת-זוג רצויה הרבה פחות מגבר עם מוגבלות. לנשים אלה קשה הרבה יותר למצוא בן-זוג או להינשא וליצור מערכת יחסים בריאה משום שהחברה תופשת אותן כרעיות בלתי-ראויות, מאחר שאינן עומדות במה שמוגדר כייעודן של נשים – לטפל במשפחה ולדאוג לה[11]. דבר זה גם מעלה את הסיכון לקחת חלק במערכות יחסים אלימות ופוגעניות.

אלימות והזנחה כלפי קטינים עם מוגבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-80 וה-90 החלו לחקור באופן נרחב יותר בעולם את נושא האלימות וההזנחה כלפי קטינים ((ילדים ובני נוער) עם מוגבלות. מחקרים אחרונים שבוצעו על ידי ארגון הבריאות של האו"ם העלו כי לאוכלוסיית הילדים והנוער עם מוגבלות סיכוי של פי 3.7 להפגע מאשר לבני גילם ללא המוגבלות[2]. הסיכוי הגדול ביותר על פי המחקרים לחוות תופעות אלו קיים בקרב ילדים ונוער עם מספר מוגבלויות וקטינים אשר שוהים במוסדות סגורים לטיפול באוכלוסיית הילדים עם מוגבלות.

עם זאת חוקרים מדווחים על דיווח חסר בכל הקשור לאלימות והזנחה כלפי ילדים ונוער עם מוגבלות. מספר הפניות והדיווחים בנושא לפקידי סעד ומשטרה בישראל ולמקבליהם ברחבי העולם נמוך באופן משמעותי בהשוואה לדיווחים הנוגעים לילדים ונוער ללא מוגבלות בני אותו הגיל[4].

סיבות לתופעת האלימות כנגד אנשים עם מוגבלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתופעת האלימות כלפי אנשים עם מוגבלות סיבות ומאפיינים חברתיים הדומים לתופעת האלימות באוכלוסייה הרחבה אך לצידן אפיונים נוספים הנוגעים ומייחדים אותה. תופעה זו מבוססת על הקשר בין האדם עם המוגבלות לבין סביבתו ועל יחסי הגומלין ביניהם.

חוקרים רבים רואים בגישת החברה (סטיגמה) את הסיבה המרכזית לפגיעות הרבות באנשים עם מוגבלות[12]. החברה תופסת אנשים עם מוגבלות כמאיימים, כאלה הדורשים אמפתיה ורחמים, וכאנשים בעלי יכולות נמוכות[13]. ככאלה הם נתפסים כחלשים ככאלה הדורשים הגנה, דבר שהופך אותם לפגיעים הרבה יותר.

מלבד הגורמים הסביבתיים- חברתיים, ישנם גורמים הקשורים למוגבלות עצמה ולטיפול החברתי-משפחתי באדם עם מוגבלות[5]:

  1. תלות בבעלי סמכות ומטפלים והעדר שליטה בחייהם – אנשים עם מוגבלות נמצאים באינטראקציה מוגברת עם גורמי סמכות, מרות וטיפול. אינטראקציה זו כוללת לעיתים גם תחומים אינטימיים כגון מקלחת, החלפת בגדים ועוד, זאת לצד תלות בבחירת אותם הגורמים את סדר היום של האנשים ואת המסגרות השונות בהם ייקחו חלק.
  2. נטייה לרצייה – לאנשים עם מוגבלות ולילדים עם מוגבלות בפרט קיימת נטייה לרצות את סביבתם. נטייה זו נובעת מתחושת בידוד ורצון לקחת חלק בחברה הכללית לפי הכללים שהיא מציבה. צייתנות לקודים חברתיים אלו עלולה להוביל לריצוי גם במקרים בהם יש סכנה לפגיעה מינית או פיזית.
  3. קשיים בתקשורת ושפה – ישנם פעמים בהם התקשורת הוורבאלית מוגבלת או אינה קיימת. מצב זה מקשה על הסובלים מאלימות להעביר את המידע בדבר פגיעתם. עובדה זו מהווה קרקע פורייה לאנשים המחפשים קורבנות, מתוך הבנה שלהם כי פגיעה באנשים אלו תהיה קשה הרבה יותר לגילוי.
  4. קשיים בתנועה – בדומה לסעיף הקודם, הקושי בתנועה ובריחה בסיטואציות מאיימות או קשות מאפשרת פגיעה ארוכה וקשה הרבה יותר. נוסף לכך אנשים עם מוגבלות פיזית חווים לא פעם קושי לסמוך על גופם שיגן עליהם.
  5. קושי במושג הפרטיות – אנשים רבים עם מוגבלות תלויים במטפלים שלהם גם במקרים אינטימיים ופרטיים. הטיפול מתחלק על ידי מטפלים רבים הן מהסביבה המשפחתית והן מהסביבה המקצועית. עובדה זו מקשה על האנשים עם מוגבלות וצעירים עם מוגבלות בפרט לזהות מי אמור להיות איתם בסיטואציות אינטימיות. האדם ילמד כי כל אדם יכול לגעת בו גם במקומות אינטימיים והוא יתקשה לסרב לכך גם במקרים בהם ישנה פגיעה. מגע מוגבר עם דמויות בסביבה יכול לפגום בתחושת האינטימיות ולהוביל לפריצת גבולות המרחב האישי, דבר העלול להוביל לפגיעה מוגברת.
  6. קשיי התנהגות – במקרים בהם קיימות בעיות התנהגות מורכבות ישנה עליה חדה וניכרת באלימות הפיזית והתעללות בהשוואה אף לסוגי מוגבלות אחרים. לעיתים בעיות אלו מובילות לשימוש בכוח קיצוני על מנת למתן את ההתנהגות. צריך לזכור עם זאת שלעיתים קרובות בעיות התנהגות נובעות מתוך העובדה כי האדם או הילד חוו התעללות או פגיעה וזוהי דרך להביע מצוקה.

זיהוי תופעת האלימות כלפי אנשים עם מוגבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודעות לגורמי הסיכון השונים חשובה לצורך מניעת אלימות והתעללות. יחד עם תשומת לב מרובה מצד הורים, מורים ומטפלים לגבי שינויים במצב הרוח, שינויי התנהגות או שינויים פיזיים דוגמת: הימנעות מללכת למקומות מסוימים/אנשים מסוימים, שינויים באכילה ובשינה, חרדות ופחדים לא מוסברים, פגיעה עצמית, תוקפנות רגרסיה לימודית והתנהגותית, פצעי שפשוף, חבורות, סמני נפילות שאינם ברורים, התייבשות או ירידה ניכרת במשקל, עייפות קיצונית, ריח גוף לא נעים, קשיי הליכה ועוד.

עם זיהוי בשינוי מצב האדם או באחד או כמה מהסימנים הגופניים יש לבצע בדיקה ראשונית ולקיים התייעצות בצוות רב מקצועי הכולל מטפלים ומומחים לנושא. התייעצות זו יכולה להוביל לבסוף לדיווח המתן מענה טיפולי מותאם לאדם שחווה את האלימות. חשוב שאת הבדיקה והחקירה יבצע איש מקצוע או חוקר המוסמך לכך.

מלבד הערנות ומתן המענה המהיר, חשובה תקשורת פתוחה בין הורים וילדים עם מוגבלות בנושאים הקשורים לשמירה על גופם וביטחונם, וביכולת לשתף אדם קרוב באם הם חשים שלא בנוח במצב כלשהו או אם קרה להם מקרה מפחיד או לא נעים.

המצב והיקף התופעה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת ישראל החוק המרכזי הבא לתת מענה לתופעה של אלימות, התעללות והזנחה של אנשים עם מוגבלות הוא "חוק חובת הדיווח" אשר הוא חלק מחוק העונשין. חובת הדיווח לגבי עברות הנעברות בקטינים ובחסרי ישע הוכנסה לחוק העונשין,. תיקון זה לחוק, המכונה גם בשם "חוק חסרי ישע".

למרות חקיקת חוק זה, ישנו קושי גדול באיתור וטיפול בתופעת האלימות נגד אנשים עם מוגבלות. הקושי נובע מדעות קדומות בקרב האוכלוסייה הכללית ואף בקרב אנשי הטיפול בנושא המוגבלות, ומוגבלות נפשית בפרט, שמונע מהם לבצע חקירה או בדיקה מקיפה של חשדות שעולים[14]. כמו כן, הארגונים הטיפוליים השונים אינם מכוונים לרוב לאתר ולזהות מקרים שכאלה בעקבות עומסים גדולים ומורכבות הזיהוי והחקירה. המחקר בישראל נערך בעיקר באוכלוסיות הילדים והנוער ומבוסס על נתוני המשטרה ומשרד הרווחה אשר אמונים על החקירה והטיפול במקרים אלו. הנתונים שנאספו הם חלקיים ביותר וזאת מכיוון שהטיפול בתופעה מפוזר בין ארגונים ומוסדות רבים ושונים שלרוב אינם מקיימים שיח ביניהם. כמו כן, ישנו תת-דיווח אודות התופעה לאור חשש להתלונן, וקשיים בתקשורת לאור מוגבלות תקשורתית או קוגניטיבית.

הנתונים הקיימים נוגעים כאמור בעיקר על תופעת האלימות כלפי ילדים ונוער עם מוגבלות. לפי נתוני משרד הרווחה, האמונים על חקירת ילדים ונוער עם מוגבלות קוגניטיבית או תקשורתית בשנת 2015 נמצא כי אחוז הילדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית או אוטיזם גבוה משמעותית מילדים אחרים באותם הגילאים. בשנה זו נחקרו 9,600 ילדים ונוער עם מש"ה או אוטיזם אשר חוו התעללות או הזנחה חמורה. פי 3.5-4 יותר מילדים בני אותו הגיל ללא מוגבלות[4]. תהליכי החקירה והתשאול אינם מתאימים לרוב לאותם הילדים ולכן ניתן לראות פעמים רבות בהם ישנו קושי להביא למיצוי הדין לפוגעים[5][4]

טיפול בתופעה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב העדר נגישות במרחב הטיפולי בתחום האלימות, ישנו קושי של אנשים עם מוגבלות לקבל טיפול מותאם ומונגש לחוויות האלימות אותן חווים. רוב שירותי הטיפול בתופעה מופנים לכלל האוכלוסייה ללא מתן מענה לצרכיהם הייחודיים ולתמיכה הייחודית לה זקוקים אנשים עם מוגבלות. גם הגישה לשירותים הקיימים אינם מונגשים בצורה מלאה, בין אם ברשת האינטרנט ובין אם במרחבים הפיזיים[14].

בישראל קיימים מספר ארגונים ומוסדות האחראים לטיפול בתופעת האלימות כנגד אנשים עם מוגבלות, ביניהם:

  • אל"י – האגודה להגנת הילד מאפשרת טיפול לילדים עם מוגבלות פיזית וחירשים.
  • האגף לטיפול באדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית במשרד הרווחה מפעיל מספר רב של מרכזים האחראים לתת טיפול וליווי בתחום החברתי-מיני. הוא מפעיל את שירות זה דרך זכיינים מקומיים דוגמת עמותת שק"ל, מרכז ארגמן ועוד. נוסף לכך במקרה של ילדים ונוער ניתן המענה בכל הקשור לטיפול באלימות פיזית, התעללות מינית, הזנחה והתעללות נפשית על ידי עובדים סוציאליים לחוק הנוער או עובדים סוציאליים לחוק מש"ה אשר נותנים את המענים דרך מחלקות הרווחה ברשויות המקומיות.
  • המוסד לביטוח לאומי מפעיל מרכז ייעוץ וטיפול לאוכלוסייה עם מוגבלות ונותנים גם הם מענים לנפגעים ופוגעים עם מוגבלות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1] חוק העונשין (תיקון מס' 26 ,)תש"ן- 1989
  2. ^ 1 2 3 World Health Organization Violence against adults and children with disabilities Available from: who.int/disabilities/violence/en Accessed December 14, 2020.
  3. ^ סעיף 345(א () 5.))כ
  4. ^ 1 2 3 4 ילדים ובני נוער עם מוגבלות נפגעי התעללות והזנחה: אומדן היקף התופעה בישראל, ברלב, ל. וקרן-אברהם,י., (2017).מכון ברוקדייל - המרכז לחקר מוגבלויות
  5. ^ 1 2 3 איתור ילדים, צעירים ובוגרים בעלי מוגבלות הנמצאים בסיכון להתעללות והזנחה - מהלכה למעשה, (2009), מורבר. מ'
  6. ^ קווים צהובים: זיהוי, אבחנה וטיפול בנפגעי פגיעה מינית בתוך אשפוז פסיכיאטרי. גרני, ד (2015), בתוך "התמודדות עם פגיעה מינית בקרב אנשים עם מוגבלויות", דינור, ש. בהוצאת איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל; בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות; משרד הבריאות
  7. ^ חשיפה למצוקה סביבתית ורווחתם של אנשים עם מוגבלות שכלית והתפתחותית, אמרסון,א (2014). סוגיות בחינות המיוחד ובשילוב כרך 27 עמ' 7–21, אוניברסיטת חיפה.
  8. ^ Sullivan PM, Knutson JF. Maltreatment and disabilities: a population-based epidemiological study. Child Abuse Negl. 2000
  9. ^ The Roeher Institute. 2004. “Violence against Women with Disabilities.” Ottawa, Public Health Agency of Canada.
  10. ^ חדוה אייל, דליה זק"ש, אסנת יחזקאל להט, אורנה רוני, "הקול השקוף": נשים מדברות על מוגבלות ופמיניזם, באתר "עיונים בשפה וחברה", 7(1-2), 163-183, ‏יולי 2015
  11. ^ סבירסקי, ב והרבסט, ע. (2003). "קצבת נכות". תל אביב: מרכז אדוה.
  12. ^ נירית קרני-וייזר, NIRIT KARNI-VIZER, VERBAL VIOLENCE TOWARDS PEOPLE WITH INTELLECTUAL DEVELOPMENTAL DISABILITIES LIVING IN DIFFERENT RESIDENTIAL SETTINGS / אלימות מילולית כלפי אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית המתגוררים במערכי דיור שונים, ISEI: Issues in Special Education & Inclusion / סחי״ש: סוגיות בחינוך מיוחד ובשילוב 29, 2018, עמ' 147–164
  13. ^ עמדות כלפי אנשים עם מוגבלות בעשרים ערים נבחרות בישראל, הלפרין, ע ואלעד שטרנגר, י (2016). המרכז היישומי לפסיכולוגיה של שינוי חברתי בית הספר לפסיכולוגיה ע"ש ברוך איבצ'ר, המרכז הבינתחומי הרצליה
  14. ^ 1 2 עמדות וכוונות התנהגותיות של עובדים סוציאליים בנוגע לאיתור ולדווח על נפגעי אלימות שהם אנשים עם מוגבלויות (2014)- מורלי שגיב,ד. עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה" אוניברסיטת בר-אילן, בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש לואיס וגבי ויספלד
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אלימות_נגד_אנשים_עם_מוגבלות&oldid=33487605"