אליהו ויינשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אליהו ויינשטיין
Elias Eliahu Weinstein
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 28 בפברואר 1888
סירט, רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 בפברואר 1965 (בגיל 77)
פרנקפורט, גרמניה המערבית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אליאס אליהו וינשטיין (1888, סירט, בוקובינה, האימפריה האוסטרית28 בפברואר 1965, פרנקפורט על מיין, גרמניה) היה פובליציסט ופעיל ציוני ברומניה בין 1918 ל-1940.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למד בבית הספר התיכון בסירט, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. היה חבר בתקופת לימודיו באגודת סתרים ציונית. למד משפטים באוניברסיטת צ'רנוביץ, שם יסד אגודה יהודית-אקדמית לסטודנטים בשם "חשמונה". בשנות מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית.

לאחר המלחמה הוא שב לצ'רנוביץ שהפכה אותה עת לחלק מרומניה ושם ביחד עם עמיתו, העיתונאי יוליוס וובר, הוא ייסד את העיתון היהודי הליברלי בשפה הגרמנית Czernowitzer Morgenblatt. לאחר כניסתו של הצבא האדום לצ'רנוביץ, ב-28 ביוני 1940, העיתון הפסיק להופיע .[1]

וינשטיין עבד לזמן מה בבית ההוצאה שלום-עליכם במוסקבה תחת פיקוחם של הסובייטים. הוא הוציא לאור וערך ספרים רבים ואף כרכים של שירה ביידיש.

בשנת 1941, בעקבות הפלישה הנאצית לברית המועצות וכיבוש מערבה הוא נעצר, גורש ונכלא במחנה המעבר של אדינט, על ידי הרומנים בני בריתם של הנאצים. ברגע האחרון לפני הוצאתו להורג הוא הצליח להימלט מהמחנה, במשאית של הצבא הרומני, מוסתר בתוך חבית ריקה.

בחודש מרץ 1944 הוא הצליח לברוח לארץ ישראל על ספינה בולגרית. לאחר הגעתו לישראל, הוא המשיך את הפעילות של הפובליציסטיקה בתל אביב, בעיקר בעיתון ויאצה נואסטרה (Viaţa Noastră), לעולי רומניה.

ארגן את ניצולי בוקובינה בישראל והיה ממיסדי "ארגון עולי מרכז אירופה בישראל" אשר שאף לאגד את כל העולים דוברי הגרמנית. כעיתונאי, חידש את הופעת כתב העת בגרמנית של יוצאי בוקובינה "Die Stimme" (הקול).

בתור נציג ניצולי השואה מבוקובינה, וינשטיין יצא במשלחת לגרמניה ביחד עם יצחק ארצי ויהודה שערי במטרה לשכנע את השלטונות הגרמנים לקחת אחריות במסגרת הסכם השילומים על שואת יהודי בוקובינה. גרמניה מצידה טענה כי רומניה מעולם לא נכבשה על ידה וכי המעשים בוצעו באחריות רומנית בלעדית, ללא אחריות גרמנית. ליבו של ויינשטיין לא עמד בציניות הגרמנית ובקשיי המשא ומתן, וב-28 בפברואר 1965 נפטר מהתקף לב בחדר המלון שלו שבפרנקפורט על מיין.

גופתו הועברה לישראל והוא נקבר ב-9 במרץ 1965 בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]