אינטרשופ
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| תקופת הפעילות |
14 בדצמבר 1962 – 1990 (כ־27 שנים)  |
| מיקום המטה |
גרמניה המזרחית |
| ענפי תעשייה |
trading company |
  | |
אינטרשופ הייתה רשת של חנויות קמעונאות בבעלות ממשלתית ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, אשר בה היה ניתן לשלם רק במטבעות יציבים (מארק מערב גרמני, דולר אמריקאי) כדי לרכוש מוצרים באיכות גבוהה, שבדרך כלל זוהו עם המערב. המארק המזרח־גרמני, לא היה מקובל כצורת תשלום. האינטרשופ יועדה כלפי מבקרים ותיירים ממדינות מערביות בגרמניה המזרחית, ולאחר מכן הפכה להיות המקור בו מזרח־גרמנים היו יכולים לרכוש טובין שלא היו יכולים להשיג אחרת. תוצאה לא מכוונת של זה הייתה שלמזרח־גרמנים ניתנה אפשרות מסוימת לבחון ולראות את מבחר המוצרים שהיו זמינים במערב, שהיו יכולים להשוות עם מגוון המוצרים המוגבל שהיה זמין במזרח גרמניה.[1]
מגוון המוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האינטרשופ מכרו מוצרים מיובאים בעיקר כגון סיגריות, אלכוהול, מוצרי חשמל, ואביזרים לרכ ב. לעיתים גם נמכרו בחנויות מוצרים מזרח־גרמניים באיכות גבוהה שיוצאו ולאחר מכן יובאו מחדש. המוצרים האלו נמכרו לעיתים במכיר נמוך יותר מאשר שהיה נמכר בחנויות מקומיות.[2]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האינטרשופ נוסדה ב-14 בדצמבר 1962 כחברה ציבורית. מטרתה הייתה להגדיל את זרם המטבע הזר לגרמניה המזרחית. המחסור במטבע זר היה כל־כך חמור, שאפילו כמויות קטנות שלו התקבלו בחנויות. אוכלוסיית המטרה העיקרית של החנויות הללו הייתה תיירים וזרים אחרים מהמערב. עגלת האינטרשופ הראשונה הוקמה בתחנת הרכבת ברלין פרידריכשטראסה ובה נמכרו סיגריות ללא מע"מ שנמכרו במחירים הרבה יותר זולים מבמערב ברלין. לאט לאט, אלכוהול ומוצרים אחרים נוספו לקטלוג הנמכר. ב-1962, סכום המכירות השנתי הגיעה ליותר ממיליון מארק גרמני.
לאחר מכן, חנויות האינטרשופ נפתחו במעברי גבול, תחנות מנוחה ומעבר בכבישי אוטובאן שעבר בגרמניה המזרחית. נוסף על כך בתחנות רכבת ואוטובוס, מעבורות, ונמלי תעופה. דוגמה טובה לרצון הרב של המשטר המזרח־גרמני למטבע זר היא שבשנות ה-80, בתחנת האו-באן פרידרישטראסה, נפתח קיוסק אינטרשופ על הרציף של קו U6, על מנת לשרת ספציפית מבקרים מברלין המערבית שלא רצו לעבור במעבר גבול מזרח־גרמני. נוסע היה יכול לרדת מהרכבת, לבצע קנייה באינטרשופ, ולעלות על הרכבת הבאה, ולחזור לברלין המערבית. כל זאת בלי לעבור במעבר גבול של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. קניות כאלו היו יכולות להתבצע עם כל מטבע זר בר-המרה, כמו דולר אמריקאי, לירה שטרלינג, פרנק שווייצרי, ובמיוחד מארק גרמני.
עד 1974, אזרחי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית לא הורשו להחזיק במטבע חוץ. בהוראה של מועצת השרים של גרמניה המזרחית, האיסור הזה נרפה באותה שנה, ומזרח־גרמנים הורשו לקנות ברוב חנויות האינטרשופ. חנויות האינטרשופ בתחנות מנוחה של האוטובאן שתפעלו לעיתים במתכונת שירות־עצמי (שנקראו טראנזיט-שופ) נותרו עבור מטיילים ממדינות לא־סוציאליסטיות בלבד, ונדרשו להציג מסמכי טיול כדי להיכנס. נוסף על כך, מוצרים חופשיים ממע"מ מסוימים, כמו טבק, משקאות, קפה, בשמים, מותגי ביגוש, שעונים, ותכשיטים נדרש להיות בעל דרכון זר. המחירים למוצרים הללו היו נמוכים באופן משמעותי מבגרמניה המערבית או ברלין המערבית, בזמן שמוצרים אחרים שהיו יכולים לעניין בעיקר מזרח־גרמנים היו יקרים מאשר בגרמניה המזרחית. מזרח־גרמנים לא הורשו להחליף באופן חוקי מארק מזרח־גרמני למטבע חוץ בחנויות הללו. הדרך החוקית היחידה עבור מזרח־גרמנים להשיג מטבע חוץ הייתה או ממתנה מקרובי משפחה שגרו במערב, או משכורות שהרוויחו מעבודה במדינות מערביות.
עבור מזרח־גרמנים ללא מטבע זר, מ-1962 נפתחו 300 חנויות "אקסקויזיט" (Exquisit, שמכרו ביגוד יקר יותר, הנעלה, וקוסמטיקה) ומ-1976 ואליך, 550 חנויות "דליקט" (Delikat, שמכרו מוצרי יוקרה ומאכלי גורמה). רוב המוצרים שנמכרו בחנויות אקויזיט ודליקט היו מזרח־גרמניים אבל כאלו שבדרך כלל היה קשה להשיג בחנויות רגילות. הכוונה בחנויות הללו הייתה לתת למזרח־גרמנים גישה למוצרים באיכות גבוהה.[1]
ב-1977, אריך הונקר אמר: "החנויות הללו הן לא שותפות תמידיות של הסוציאליזם. אבל אנחנו לא יכולים להתעלם מהעובדה שהמספר הצומח של המבקרים מביא יותר מטבע זר מאי פעם." הונקר אמר את הדברים הללו בתגובה לביקורת שחנויות האינטרשופ היו גורם עיקרי לאי־שוויון. באותו נאום, הונקר הגן על הסחר עם מדינות קפיטליסטיות. הוא אמר: "באופן טבעי, אנחנו לא התעלמנו מהעבודה שאזרחי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית שאין להם את הממון הדרוש (כדי לקנות בחנויות) נמצאים בחסרון, במובן מסוים, מאלו שיש להם את המטבע הזר לשימושם." הונקר אמר ש-9.5 מיליון המבקרים השנתיים ממדינות קפיטליסטיות "אשר אוכלים איתנו, מבלים את הלילה בדרך כלל, ובאופן מובן מאליו גם יש להם את המטבע הזר גם בכיסהם. דרך חנויות האינטרשופ, יצרנו את האפשרות שהממון הזה יישאר בתוך המדינה.[1]
עד 1978 כבר היו 100 חנויות ברחבי גרמניה המזרחית.[2] צוין גם שהאינטרשופ נתנו הזדמנות עבור חברות מערב־גרמניות, כמו כן חברות שמבוססות במערב, למכור מוצרים במדינה מזרחית.[2] עליית האינטרשופ גם יצרה באופן בולט מעמד חברתי חדש בגרמניה המזרחית, שבו אנשים שהייתה להם את הגישה לאינטרשופ, וגם את האפשרות לעצור בהם, צרכו מוצרים שהוצעו על ידי הרשת. הצרכנות שקודמה על ידי הקיום של החנויות גם גרמה לסכסוכי עבודה באזורים מסוימים, שבהם עובדים דרשו שחלק משכרם ישולם במטבע זר כדי שיוכלו לקנות באינטרשופ.[3]
חנויות האינטרשופ פורקו לאחר האיחוד מחדש של גרמניה ב-1990.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Jonathan R. Zatlin, The Currency of Socialism - Money and Political Culture in East Germany. Cambridge University Press, 2007
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 Miller, Stephen (12 באוקטובר 1977). "Untitled". Associated Press. Berlin.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Murmann, Heinz (3 בדצמבר 1978). "East Germany Concerned By Consumer Goods Spree". The Washington Post. International Writers Service. נבדק ב-30 בספטמבר 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Tõkés, Rudolph L. (1979). Opposition in Eastern Europe. The Macmillan Press. p. 119. ISBN 9780333259719. נבדק ב-30 בספטמבר 2019.
{{cite book}}: (עזרה)