אילן אבישר

אילן אבישר

אילן אבישר (נולד ב-1951) הוא חוקר קולנוע ישראלי ופרופסור אמריטוס בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. שימש כיושב ראש מועצת הרשות השנייה.

קורות חייו

אילן אבישר נולד וגדל בתל אביב, למד בבית הספר התיכון על שם מיי בויאר. בצה"ל שירת בגולני עד שנפצע ועבר לשרת בחדר המבצעים במפקדה של חטיבת רמת הגולן. הוא בוגר תואר ראשון בפילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה העברית (1976).

הוא נסע לארצות הברית להמשך לימודים ותחילה התמחה בלימודי מחזאות ותסריטאות באוניברסיטת אינדיאנה (1977-78). הוא המשיך בלימודי קולנוע והשלים את הדוקטורט במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת אינדיאנה (1983). נושא עבודת הדוקטורט הוא "האסתטיקה והפוליטיקה של סרטי השואה". לאחר סיום לימודיו היה מרצה (Assistant Professor) במחלקה ללימודי יהדות ושפות וספרות של המזרח הקרוב באוניברסיטת המדינה של אוהיו (1988-1983).

אבישר חזר לישראל לאחר כ-14 שנים בארצות הברית, לימד בחוג לקולנוע וטלוויזיה והיה מרצה אורח במחלקה לאנגלית באוניברסיטת תל אביב (1992-1990). מ-2013 הוא פרופסור חבר בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ובין השנים 2002-2005 כיהן כראש החוג. הקריירה האקדמית שלו כוללת גם פרופסור אורח בלימודי היהדות בSuny, אולבני, כפרופסור אורח באוניברסיטת מישיגן, בקתדרה על שם פדנו בלימודי היהדות (2000), כפרופסור אורח באוניברסיטת אולד דומיניון (2008-2007).

פעילות בתעשיית הסרטים

אבישר שימש כמפיק שותף של PORTRAIT OF A PEOPLE ‏ (1979-1980), סדרת טלוויזיה בת 18 פרקים על תרבות יהודית בהפקת התוכנית ללימודי יהדות והטלוויזיה הלימודית של אוניברסיטת אינדיאנה. הסדרה זכתה בפרס ויליאם האבר מטעם בני ברית ובפרס ויליאם ב. שרודר מטעם המועצה של הפדרציה היהודית.

אבישר היה מפיק בכיר ותסריטאי של הסרט "הבנות מליבאו" (באנגלית GIRLFRIENDS), בבימויו של יואל קמינסקי. זהו סרט תיעודי בן 52 דקות. הסרט זכה בפרס הראשון בתחרות הווידאו היהודית השנתית 1995, המתקיימת בחסות מוזיאון יהודה מאגנס, המוזיאון היהודי של המערב, בברקלי, קליפורניה. הסרט מציג את קורותיהן של קבוצת נשים ניצולות שואה מליבאו, עיר קיט לחוף הים הבלטי בלטביה. הסרט שהופק עבור ערוצי הכבלים בישראל. היה אחד הראשונים שהציגו את סיפורם של הניצולים לפני, במהלך ואחרי המלחמה; זאת בניגוד לגישה הקודמת שהתייחסה לניצולים בעיקר כעדים של ההשמדה ומראות הזוועה, כמו בסרט "שואה" של קלוד לנצמן. הסרט מדגיש את החברות המיוחדת שנרקמה בין הנשים כחברות צעירות, ואיך החברות הייתה גורם משמעותי שתרם להצלתן ואיך היא ממשיכה להיות כוח מרכזי בשנים שלאחר המלחמה, כשהחברות ביניהן ממלאת את החלל הריק של משפחותיהן שנספו בשואה.

אבישר כתב תסריטים והתמחה בעריכת תסריטים. הוא שיתף פעולה עם הבמאי החרדי יהודה גרובייס ביצירת התסריט של "ממעמקי הג'ונגל" (74 דקות), סרט עלילתי באורך מלא שבוים על ידי יהודה גרובייס, 2008. הוא כתב ביחד עם רחל שילה ויואל קמינסקי את "גן נעול", שמבוסס על הספר "כביסה" של סוזן אדם, כשכתיבת התסריט זוכה במימון של קרן הקולנוע הישראלי 2003-2002. אבישר כתב ביחד עם יואל קמינסקי, את "האפוטרופוס", תסריט לסרט עלילתי שזכה גם במימון של קרן הקולנוע הישראלי.

אבישר שימש כעורך תסריטים של הסרטים וסדרות הטלוויזיה הבאים:

1. "יפוי כוח", סרט טלוויזיה על משפטו של דב גרונר ששודר ב-1993; במאי: אורי ברבש; תסריט: בני ברבש, 90 דקות.
2. "בטי בן בסט", סדרת טלוויזיה קומית עם רבקה מיכאלי, (8 פרקים בני 24 דקות כ"א), במאי ותסריטאי: אבי כהן; ערוץ 3, שודרה ב-1995.
3. "המונה דופק", סדרת טלוויזיה דרמטית, במאי ותסריטאי: יקי יושע (4 פרקים של 24 דקות); ערוץ 3, שודרה ב-1995.
4. "שירת הגליל", דרמת טלוויזיה (54 דקות), במאי ותסריט: דני וקסמן; שודרה ב-1996.
5. "מול היערות", סרט טלוויזיה (90 דקות) מבוסס על סיפורו של א.ב. יהושע, במאי: דני וקסמן, ערוץ 3, שודר ב-2001
6. "הסודות של מישל", סרט טלוויזיה (95 דקות), במאי ותסריט: מרקו כרמל, צרפת וישראל, 2007. התסריט זכה בפרס הראשון בתחרות התסריטים ע"ש אלבין (2006).
7. "פנתר לבן", תסריט לסרט עלילתי באורך מלא במאי ותסריטאי דני רייספלד, 2012.
8. שחמט, תסריט לסרט עלילתי מאת מישקה בן דוד, טרם הופק.
9. פאה נוכרית, תסריט לסרט עלילתי מאת מוז לוי ויהודה גרובייס, טרם הופק.

אבישר שימש כלקטור של קרן הקולנוע הישראלי בשנים 1994-1990 ו-2002-2000 בהכנת חוות דעת ושיפוט של תסריטים שהוגשו לקרן לקבלת מימון להפקה.

פעילות ציבורית

במהלך השנים בהן התגורר בארצות הברית (1990-1976) היה פעיל בהסברה הישראלית. פן אחד של פעילותו היה במסגרת הקמפוס, כיו"ר התאחדות הסטודנטים הישראלים באוניברסיטת אינדיאנה; פן אחר של פעילותו היה כיועץ לתנועת "חירות USA", במסגרתו הכין מסמכים לוועדות הקונגרס; במהלך שנותיו כמרצה באוניברסיטת המדינה של אוהיו היה פעיל בהסברה ישראלית בוועדות וארגונים להנצחת השואה במדינת אוהיו.

בזירה הישראלית אבישר היה פעיל כרגולטור במספר גופים מרכזיים בשוק התקשורת. בין השנים 1996 -2004 היה חבר במועצת הכבלים והלווין. במהלך שמונה השנים, שבהן כיהן גם כיו"ר ועדת תוכניות של המועצה, המועצה העניקה רישיון לשידורי לוויין, נעשה מעבר לשידורים דיגיטליים רב ערוציים, והיקף ההשקעה בהפקות מקור קפץ ממספר מיליונים בודדים בשנה למאות מיליונים שמושקעים בשידורים מקומיים והפקות של יצירות מקוריות של דרמה וסרטים דוקומנטריים. בין השנים 2008-2004 היה חבר המועצה הישראלית לקולנוע. משנת 2005 מכהן כחבר במועצה לביקורת סרטים ומחזות (הצנזורה). בשנת 2010 התמנה לחבר מועצת הרשות השנייה וממלא מקום יו"ר הרשות האחראי על תחום הרדיו. בעקבות פרישתו של יו"ר הרשות אמנון נדב מונה אבישר באוגוסט 2010 ליושב ראש הרשות השנייה.

מחקריו

סרטי השואה

ספרו "השואה והמסך: דימויים קולנועיים של הבלתי ניתן לדמיין" (במקור באנגלית: Screening the Holocaust: Cinema's Images of the Unimaginable), שראה אור בהוצאת אוניברסיטת אינדיאנה בשנת 1988, היה הדיון האנליטי הראשון של ייצוגי השואה בקולנוע. המחקר החלוצי מנתח את האתגרים והקשיים שמציבה השואה כמקור ליצירה אומנותית ואת האופנים בהם המדיום הקולנועי מתעד ומדמיין את השואה. המחקר של אבישר מדגיש את הערך המיוחד של התמונה והצילום הקולנועי הדוקומנטרי שיש להם מקום מכריע בתיעוד השואה, כפי שבא לידי ביטוי בעיקר בסרטים שצילמו בעלות הברית כששיחררו את מחנות ההשמדה בגרמניה ועד ליצירות מפורסמות כמו "לילה וערפל" (1955) בבימוי אלן רנה ו"שואה" (1985) של קלוד לנצמן. המחקר מדגיש עם זאת שלב המאפליה ורצח הקרבנות במחנות המוות לא קיבלו תיעוד צילומי והם חורגים מגבולות הייצוג והשיח. הספר בוחן את המיגבלות של הנרטיב הקולנועי והקונוונציות של עיצוב התמונה הנעה ביחס לקיצוניות הבלתי נתפסת של זוועות השואה. ציר שלישי בספר בוחן את מקומה של השואה בהקשר לתמונת עולם תרבותית רחבה, בעיקר בהקשר של תפישות הריאליזם, המודרניזם והפוסטמודרניזם. טענתו של אבישר היא שכל אחת מהמסגרות האלה של תפישת עולם ותפישת האמנות מעצבת את ייצוג השואה באופנים שאינם עולים בקנה אחד עם העובדות של נתוני הזוועה ומראות האימה. עם זאת מדגיש המחקר שמיגבלות הייצוג עומדות בפני הצו המוסרי של תיעוד והנצחת השואה, כאשר כל טקסט, כדברי אלי ויזל, הוא מצווה ומצבה לקורבנות שנספו.

במאמרים שפרסם לאחר הספר בחן אבישר את התרומה של הקולנוע להנצחת השואה ולעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של האירוע, תוך התייחסות להשפעות של פוליטיקה לאומית במדינות שונות כמו ישראל, גרמניה, או ארצות הברית, כמו גם להשלכות של נוכחות השואה בתרבות הפופולרית. הדיונים שלו בסרטי השואה התייחסו לסוגיות חדשות כמו גישות קומיות לנושא, המלודרמה ההוליוודית (רשימת שינדלר), טראומה והדרמה האישית והלאומית, ושאלה עקרונית כמו האם סרטי השואה מהווים ז'אנר קולנועי מובחן.

אבישר הוא חוקר מוביל בנושא של סרטי השואה וכתב את הערך על ייצוגי השואה בקולנוע ב Cambridge Dictionary of Jewish History, Religion, and Culture. ("Representations of the Holocaust in Film," in The Cambridge Dictionary of Jewish History, Religion, and Culture, ed. Judith Baskin, 2011, pp 251-253) בנוסף הוא משמש כשופט של הרצאות, מאמרים וספרים בתחום מחקר זה, והתבקש לספק הערכות שמופיעות כציטוטים על כריכות של מספר ספרים חשובים בנושא כמו הספר של ליבי סקסטון HAUNTED IMAGES 2008, וגם הספר UNCOVERING THE HOLOCAUST: THE INTERNATIONAL RECEPTION OF NIGHT AND FOG, ed. Ewout van der Knaap, 2008).

קולנוע ישראלי והשואה בקולנוע הישראלי

אבישר בוחן את העיסוק בשואה בקולנוע הישראלי בזיקה לשינויים שחלו באידאולוגיה הלאומית במהלך ההיסטוריה של מדינת ישראל, הוא בוחן את והפוליטיקה של הקולנוע הישראלי.

אבישר טוען שהסרטים הישראלים נותנים ביטוי לתסביך חרדה לאומי שנובע מן השואה. זהו בעצם תסביך כפול בעל שני צירים המעצבים את השיח הציבורי בחברה הישראלית ואת ההחלטות הפוליטיות של ממשלות ישראל.

ציר אחד של התסביך נוגע לסוגיה של קיום והישרדות לאומית. המציאות מעידה שישראל עומדת אכן בפני איומים על עצם קיומה, מולם היא פיתחה כוח צבאי מרשים. השואה מהווה דוגמה היסטורית מוחשית למציאות אויבים שמטרתם היא השמדת העם היהודי, למציאות שבה העומדים מן הצד – דהיינו מדינות העולם או גופים וארגונים בינלאומיים אינם מתערבים ולעיתים אף תומכים באויבי העם היהודי, ולמציאות של חוסר אונים קיצוני של הקורבנות. העוצמה הרגשית של זיכרונות השואה היא התסביך הנפשי שמעצים את החרדות מהאויבים, את החשדנות כלפי העומדים מן הצד, ואת הנחישות לעולם לא להיות קורבנות חסרי אונים.

לצד התסביך הקיומי, יש את התסביך המוסרי שעיקרו הוא החרדה שלא להידמות לנאצים בסיטואציות בהן המדינה היא הכוח החזק, המנצח, או הכובש. תסביך זה נובע מתפישה רחבה יותר של גורלו ההיסטורי של העם היהודי כאור לגויים שיש לו ייעוד להיות בחזית של מאבקים נגד רשע, רוע ולהיות המצפן המוסרי של העולם. אבישר מוכיח שהציר המוסרי והציר הקיומי מקבילים באופן כללי לחלוקה הפוליטית בישראל בין שמאל וימין, כאשר הרטוריקה של הוויכוח ולעיתים גם מעשים חריגים או התבטאויות קיצוניות נובעים מתסביך השואה בנפש הישראלית.

מחקריו של אבישר על הקולנוע הישראלי בוחנים כיצד הסרטים נוטלים חלק בעיצוב זהות לאומית, דרך סיפורי מופת, מיתוסים, הנצחה של דימויים בזיכרון הקולקטיבי או איך הסרטים בשלב מסוים פונים לכיוון החתרני, איקונוקלסטי ואפילו אפוקליפטי ביחס לעתידה של מדינת ישראל.

קולנוע יהודי

העיסוק בסרטי שואה ובקולנוע הישראלי הובילו לכך שאבישר היה אחד החלוצים במחקר שעוסק בקולנוע היהודי. הוא פרסם מאמרים וביקורות בכתבי עת ובספרים על סרטים יהודים ועל עצם קיומו של קולנוע יהודי. בנוסף להארה והניתוח של תכנים יהודים והאופן בו סרטים מעצבים זהות יהודית מודרנית, אבישר גם התייחס לתופעת האנטישמיות, בעיקר בגילויי האנטישמיות במאה ה-21.

אבישר טוען שהאנטישמיות היא תופעה שנטועה עמוק בהיסטוריה האנושית, החל מהאשמה ברצח האל לפני אלפיים שנה ועד לעמדות פוליטיות, גזעניות וחברתיות שמלובות באיקונוגרפיה תרבותית של דימויים שליליים של היהודים. האנטישמיות שונה לפיכך מתופעות של שנאת האחר או השעיר לעזאזל של קבוצת מיעוט, למרות שיש לה מאפיינים דומים.

לדעתו של אבישר הכוח האנטישמי תמיד מתקיים ובשנים האחרונות הוא זוקף ראש בחוגים ניאו נאצים, אבל בעיקר בחוגים של השמאל הרדיקלי, ומשם דרך מספר קטן של יוצרים ואנשי אקדמיה מיליטנטים לתנועה החדשה של אנטישמיות אנטי ציונית. אבישר מדגיש שהשיח הישראלי נוטה להתנסחויות קיצוניות, כאשר הביקורת הפנימית והרצון לשנות באמצעות פרובוקציות וביטויים קיצוניים שלקוחים מהדמיון האנטישמי ולעיתים אף מהשיח על השואה משמשים את שונאי ישראל ואת האנטישמיים שמבקשים לשים קץ למדינה היהודית.

ספרי הדרכה

אבישר פרסם שני ספרי הדרכה על סרטים ישראלים. האחד מיועד לדוברי אנגלית שבוחן מספר סרטי מפתח שמשקפים את הנרטיב של התרבות הישראלית מקום המדינה, תוך דיון בנקודות המכריעות של ההוויה הישראלית, שכוללות את האידאולוגיה הציונית, מרקם חברתי, השואה, הצבא ודמות הלוחם, דמות הערבי, והיחס ליהדות התפוצות. הספר השני בהוצאת רמות של אוניברסיטת תל אביב נכתב עם זוגתו בתיה אבישר שמלמדת עברית כשפה זרה באוניברסיטת תל אביב. "הסצנה הישראלית: שפה, סרט, שיח" מציע מתווה, תשתית תאורטית, ומקרי מבחן ספציפיים לשימוש בסרטים ישראלים בתהליכי ההוראה והלימוד של השפה העברית.

ספרים שכתב

• Screening the Holocaust: Cinema's Images of the Unimaginable Indiana University Press, 1988, 212 pp.

• אמנות הסרט: הטכניקה והפואטיקה של המבע הקולנועי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1995, 160 עמודים.

• Visions of Israel: Israeli Filmmakers and Images of the Jewish State

The Jewish Media Fund, The Charles H. Revson Foundation, New York, 1997 (2002 - second revised edition), 96 pp.

• (עם בתיה אבישר), הסצנה הישראלית : שפה, סרט, שיח : הוראת עברית בהקשר תרבות, 2005, 230 עמודים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אילן אבישר בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של אילן אבישר
• אילן אבישר, פרופיל באתר אוניברסיטת תל אביב
• איתמר ב"ז, זה בלתי נמנע, באתר העין השביעית, 30 באפריל 2013
• יוסי זיו, ‏מאה שנה (ואחת) לתולדות הקולנוע - שיחה עם אילן אבישר, מחשבות 68, ספטמבר 1996, עמ' 20–33
• אילן אבישר (1951-), דף שער בספרייה הלאומית