אילוקוס סור
| |||
 | |||
| מדינה |
 הפיליפינים | ||
|---|---|---|---|
| מחוז | אילוקוס | ||
| מושל | Jerry Singson | ||
| בירת הפרובינציה | ויגאן | ||
| העיר הגדולה | קנדון | ||
| תאריך ייסוד |
1818  | ||
| שטח | 2,596 קמ"ר | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בפרובינציה | 706,009 (1 במאי 2020) | ||
| קואורדינטות | 17°20′00″N 120°35′00″E / 17.333333333333°N 120.58333333333°E | ||
| אזור זמן | Philippine Standard Time | ||
| https://mis.ilocossur.gov.ph/ | |||
  | |||
אילוקוס סור (באנגלית, באילוקנו ובטגלוג: Ilocos Sur) היא פרובינציה בפיליפינים הממוקמת בדרום מחוז אילוקוס באי לוזון שבפיליפינים. בירת אילוקוס סור, ויגאן, ממוקמת על שפך הנהר מסטיסו. אילוקוס סור גובלת באילוקוס נורטה ובאברה בצפון, במאונטיין פרובינס במזרח, בלה אוניון ובבנגט בדרום ובים סין הדרומי במערב.
כיחידה מנהלית, נוסדה אילוקוס סור על ידי הקונקיסטדור הספרדי חואן דה סלסדו בשנת 1572, אשר פיצל את אילוקוס לאילוקוס סור ("דרום אילוקוס") ולאילוקוס נורטה ("צפון אילוקוס"). באותה תקופה היא כללה חלקים מאברה ואת המחצית העליונה של לה אוניון של ימינו. הגבולות הנוכחיים של הפרובינציה הוגדרו הגדרת קבע באמצעות "חוק 2683", שנחקק במרץ 1917.
בפרובינציה שני אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו: העיר ויגאן וכנסיית גבירתנו של העלייה לשמיים בסנטה מריה (חלק מכנסיות הבארוק של הפיליפינים).
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עידן טרום־קולוניאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני הגעת הספרדים, נקראו מישורי החוף בצפון מערב לוזון, מבנגי בצפון ועד נמקפקאן בדרום, בשם אילוקוס (Ylokos). אזור זה נמצא בין ים סין במערב לבין צפון קורדיירס במזרח. התושבים בנו את כפריהם ליד המפרצים הקטנים על מפרצונים הנקראים בניב המקומי לוק (looc). תושבי החוף האלה כונו Ylocos, במובן "תושבי השפלה". האזור כולו נקרא אז בשם הקדום Samtoy[1] מן sao mi ditoy, אשר בשפת אילוקנו פירושו "השפה שלנו". הספרדים אימצו את שם האזור, ואת תושביו הילידיים כינו אילוקנוס.
החלק הצפון-מערבי של לוזון הוא נחלתם ההיסטורית של האילוקנוס המַלַאים. אילוקוס ממוקמת בין החוף של ים סין הדרומי לבין רכסי ההרים המחוספסים של הקורדיירה על רצועה צרה וארוכה של מישור חוף. בצד המערבי האדמה חולית. בצד המזרחי, בסמוך למדרונות ההרים המפרידים בין האזור למחוז ההר, האדמה סלעית, ומותירה רק רצועת מישור צרה לעיבוד. ההרים מתקרבים כל כך לים עד שחייבים לחצוב את הכביש הציבורי בצלע ההרים.
מגלי הארצות הספרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוף של סמטוי, שכבר היה מוכר לסוחרים סינים ויפנים לפני זמנו של פרדיננד מגלן, נודע למתיישבים הספרדים בשנת 1572, כאשר חואן דה סלסדו נסע לאורך סמטוי. סלסדו נשלח על ידי מיגל לופס דה לגאספי לחקור את כל האי לוזון. הספרדים הפכו את קביגביגאן למטה שלהם, שאותו כינה סלסדו "וייה פרננדינה" (Villa Fernandina) ואשר בסופו של דבר נודע בשם "אינטרמורוס דה אילוקנדיה" (Intramuros de Ilocandia). סלסדו הכריז על כל צפון לוזון כאנקומיינדה. לאחר מכן מינה את עצמו "אנקומנדרו" של ויגאן וסגן מושל אילוקוס, עד שמת ביולי 1574. לפני מותו הספיק להכניע ולהכפיף למלך ספרד את היישובים טַגוּרין, סנטה לוסיה, נַלבַּקאן, בּאנְטאי, קַנדוֹן וסינאיט.
המרת דת של הילידים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיסיונרים אוגוסטינים באו להשתתף בקולוניזציה של האזור באמצעות הטפה לנצרות. הם הקימו קהילות ובנו כנסיות שעדיין עומדות במאה ה־21.[2]
כרוניקן ספרדי כתב: "האילוקוס הם כולם נוצרים, והם הצנועים והכנועים ביותר".
האוגוסטינים הקימו קהילות נוצריות בסנטה ב־1576, טאגוּרין ב־1586, סנטה לוסיה ב־1586, נלבקאן ב־1587, קנדון ב־1591 ובנטאי ב־1590. ב־1641 הקימו כנסייה בביגאן, אשר 117 שנים מאוחר יותר הפכה לקתדרלה של הכֵּס האפיסקופלי של נואבה סגוביה.
חלוקת אילוקוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
אילוקוס כללה שטחי הפרובינציות הנוכחיות של אברה, אילוקוס סור, אילוקוס נורטה, וחלק ממאונטיין פרובינס.
צו מלכותי ב־2 בפברואר 1818 הפריד בין החלק הצפוני של אילוקוס שהפך לפרובינציית אילוקוס נורטה. החלק הדרומי, שנקרא אילוקוס סור, כלל את החלק הצפוני של לה אוניון ואת כל מה שהוא כיום פרובינציית אברה. בשנת 1854 נוצרה פרובינציית לה אוניון מתוך עיירות שהיו חלק מאילוקוס סור ומפנגסינן. אילוקוס סור השתרעה בעבר דרומה עד נמקפקאן (בְּלוּנה) והשטח שמדרום לזה היה שייך לפנגסינן. חלקים של אילוקוס סור באמבוריאן נלקחו ושולבו במאונטיין פרובינס.
אברה, שהייתה חלק מאילוקוס סור, נוצרה כתת־פרובינציה של אילוקוס סור בשנת 1864, לצד לפנטו, ונשארה כזו עד מרץ 1971, שאז עבר חוק שהפך את אברה לפרובינציה נפרדת.
העברת "חוק 2683" על ידי בית המחוקקים הפיליפיני במרץ 1917 הגדירה את הגבולות הגאוגרפיים הנוכחיים של הפרובינציה.
ויגאן, בירת אילוקוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויגאן בת למעלה מארבע מאות שנה, והייתה ידועה בעבר כקאביגביגאן, מן המלה "ביגה", שפירושה שמו של צמח גס זקוף ועגלגל בעל עלים גדולים ומקושטים, אשר גדל על גדות נהרות. מאוחר יותר שונה השם ביגאן לוויגאן. הספרדים כינו את העיר וייה פרננדינה, על שם המלך פרדיננד.
גם לפני הגעת סלסדו, הייתה העיירה מרכז התרבות המלאית, עם 8,000 תושבים, יותר מכמות האוכלוסין של מנילה באותה תקופה. היא כבר נהנתה משגשוג מסוים, וסחרה עם סינים ויפנים שהביאו צנצנות משובחות, משי וכלי אוכל, דרך הנמל הסמוך פאנדאן, בקאואיאן.
במאה ה־19 סחרה ויגאן עם אירופה. ספינות עמוסות אינדיגו הגיעו למפעלי טקסטיל ביבשת. המצאת הצבעים הכימיים בגרמניה חיסלה את התעשייה הזו. אזרחים אמידים של ויגאן קישטו את בתיהם בפסלי פליז וברזל, כלי אוכל וחפצים אחרים של התרבות האירופית, כולל שנהב משובח, רהיטים משובצים וכלי חרסינה.
מוסדות חברתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני מותו ב־1576, הוריש סלסדו את האנקומיינדה שלו לקבוצה נבחרת של ממשיכים, שהמשיכו את שיטת גביית המס מהתושבים, שהתפתחה לכדי שיטת "קסיקיזם", כלומר מינוי "בעלי בית" מטעם האדון, שיגבו מיסים בשמו, ואף יעסקו בהלוואה בריבית. שני חלקי העיר – האחד עבור המסטיסוס והשני עבור הילידים, עדיין נבדלים. פרקטיקות ניהול אלו היו המכשול הגדול ביותר לשגשוג אילוקוס סור.
הגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתיישבים הספרדים ניצלו עובדי כפייה בפיתוח של אילוקוס סור. זה הביא למרידות פה ושם, ומי שסירבו להיות עבדים או נישומים עזבו את האזור ועקרו לאברה ולעמק קגאיאן. משנת 1898 ועד העשור הראשון של המאה ה־20, עגלות שוורים מכוסות נסעו אל המישורים הפוריים של פנגסינן, נואבה אסיחה, וטרלק. במסעות אלה, סיפרו לילדים סיפורים על לאם-אנג, אנגאלו, אראן, חואן סאדוט, ודמויות אילוקאנוס אגדיות אחרות. שירי עם כמו Pamulinawen, Manang Biday, Dungdungwen Kanto Unay, Unay זכו לפופולריות באותה עת.
תקופה שנייה של נדידת אילוקנוס הייתה מ־1908 עד 1946, כאשר פועלים שלא מצאו עבודה היגרו למטעים של הוואי ולחוף המערבי של אמריקה. בשיא ההגירה, צפיפות האוכלוסין של אילוקוס סור הייתה 492 תושבים למייל רבוע, מה שהפך אותו לאזור הצפוף ביותר בפיליפינים, למעט מנילה. הקבוצה האחרונה של הגירת עבודה להוואי הייתה בשנת 1946, כאשר 7,365 גברים גויסו על ידי מחלקת העבודה האמריקאית. ויגאן הייתה מרכז הגיוס. יותר משבעים אחוז מ־63,500 הפיליפינים בהוואי הם ממוצא אילוקני.
התקוממויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מראשית השלטון הספרדי ועד ראשית המאה ה־19 אירעו התקוממויות עממיות מתוך התנגדות למיסוי ולעבודת הכפייה.
המרד המפורסם ביותר היה מרד אילוקוס (1762–1763) הידוע יותר בשם מרד סילאנג. התקוממות זו כוונה בעיקרה נגד הבאבאקנאנגים (מעמד "בעלי הבית") של ויגאן. לאחר ההתנקשות בדייגו סילאנג ב־28 במאי 1763 המשיכה אשתו, גבריאלה סילאנג, במאבק עד שנלכדה ונתלתה בפומבי ב־20 בספטמבר 1763.
המהפכה הפיליפינית ומלחמת הפיליפינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנשי אילוקוס סור, כמו אזורים אחרים בפיליפינים, מיהרו להתגייס לצבא הגנרל אמיליו אגינלדו במהפכה הפיליפינית של 1896. עם כיבוש ויגאן, הפכו המורדים את ארמון הבישוף למטה שלהם. ב־21 במרץ 1898 הקים דון מריאנו אקוסטה מקנדון את הממשלה המהפכנית המחוזית. כאשר הגנרל אגינלדו חזר מגלותו בהונג קונג, הוא שלח את הגנרל מנואל טיניו ליישם מלחמת גרילה נגד האמריקנים במסגרת מלחמת ארצות הברית–הפיליפינים. ויגאן שימשה כמפקדה של טיניו עד כיבושה על ידי דיוויזיית הרגלים ה־45 של ארצות הברית בפיקודו של סגן-אלוף ג'יימס פארקר ב-4 בדצמבר 1899. גנרל גרגוריו דל פילאר מת ב-2 בדצמבר 1899 במעבר טיראד בקונספסיון בקרב נגד הכוחות האמריקאים בפיקוד רב-סרן צ' מארץ'.
תחת הכיבוש האמריקאי, הוקמה ממשלה אזרחית באילוקוס סור ב-1 בספטמבר 1901. דון מרסלינו קריסולוגו, ציר בקונגרס מלולוס, היה מושל המחוז הראשון.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-10 בדצמבר 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, נחתו כוחות הצבא היפני הקיסרי במינדורו, ויגאן, סנטה, פנדאן וקאואיאן.
בסרוואנטס נערך הקרב על מעבר בֶּסאנג בין כוחותיו של גנרל היפני טומויוקי ימאשיטה לבין חיל הרגלים ה-21 של ארצות הברית. ב-18 באפריל 1945 שוחרר אזור אילוקוס סור מידי היפנים במאמצים משותפים של כוחות גרילה אילוקנים ושל חיילים אמריקאים.
שגשוג כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנות ה-70 היו תקופה אפלה באילוקוס סור, כאשר גברים חמושים אשר כונו "סאקה-סאקה" (באילוקנו, מילולית, "יחפים") הטילו אימה על הפרובינציה. שלטון האימה הזה הביא לשריפת הכפרים אורה מזרח ואורה סנטרו בבאנטאי.
במאה ה־21 הגידול המוביל בפרובינציה הוא טבק עלי וירג'יניה, הודות לחוק סבסוד הטבק שהוביל חבר הקונגרס פלורו קריסולוגו,[3] וחוק הרפובליקה מס' 7171, שחיבר חבר הקונגרס צ'וויט סינגסון.[4]
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אילוקוס סור תופסת את החלק המרכזי של אזור אילוקוס בצפון האי לוזון. שטח הפרובינציה 2,596 קילומטרים רבועים,[5] כ־20% משטח הקרקע הכולל של אילוקוס. הטופוגרפיה של אילוקוס סור נעה בין 10 ל־1,700 מטרים מעל גובה פני הים.
אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האקלים באילוקוס סור יבש – החודשים היבשים הם אוקטובר עד מאי. החלק הדרומי ביותר בסרוואנטס לח, עם גשם שמתפזר באופן שווה לאורך כל השנה, בעוד שבחלק הדרום מזרחי של סוּגפּוֹן יש פחות משקעים. העונה הגשומה מגיעה באוגוסט, ובינואר ובפברואר כמות המשקעים הנמוכה ביותר. הטמפרטורה הממוצעת באילוקוס סור היא 27 מעלות צלזיוס. ינואר הוא החודש הקר ביותר.
חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
באילוקוס סור 32 רשויות מקומיות ושתי ערי קומפוננט, המאורגנות בשני מחוזות בחירה.[5] בסך הכול יש בפרובינציה 768 ברנגאי.[6]
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי מפקד האוכלוסין בשנת 2020, באילוקוס סור 706,009 בני אדם,[7] בצפיפות 270 תושבים לקילומטר רבוע.
מפקד האוכלוסין של 1960 מנה 338,058 בני אדם, שהתגוררו ב־64,446 יחידות דיור, שמתוכן 2,974 הוארו בחשמל; ל־3,227 מהן היה מקלט רדיו; ל־7,379 היו מים זורמים; ל־25,137 הייתה גישה למים שאובים או מי מעיין; ול־310 יחידות דיור היה חשמל, נפט, או גז לבישול.
תושבים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב תושבי אילוקוס סור שייכים לקבוצה האתנית "אילוקנים", הקבוצה האוסטרונזית השלישית בגודלה.
דת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרובינציה ברובה (75% מהאוכלוסייה) קתולית. לכנסייה הפיליפינית העצמאית (אנ') חלק ניכר, עם 20% מהאוכלוסייה.[דרוש מקור] אמונות דתיות אחרות שלהן מאמינים באילוקוס סור הן בפטיזם, איגלסיה ני קריסטו (אנ'), מתודיזם, הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי, נוצרים אוונגליסטים אחרים, ומוסלמים.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תושבי הפרובינציה עוסקים בחקלאות, מייצרים גידולי מזון, בעיקר אורז, תירס, ירקות, ופירות. גידולים משניים הם בטטה, קסאווה, קנה סוכר ובצל. גידולים שאינם מזון כוללים טבק, כותנה, ועשב נמר. ישנן גם תעשיות זעירות, כולל אריגה בנול, ייצור רהיטים, ייצור תכשיטים, קדרות, נפחות ועיבוד מזון.
האוכלוסייה הגדלה במהירות והירידה בפוריות הקרקע אילצו את האנשים לפנות לייצור ולמסחר. אילוקנוס רבים הולכים לעמק הקגאיאן, למישורי המרכז, ולמינדנאו כדי למקור בדים שארגו.
חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
באילוקוס סור 547 בתי ספר ציבוריים, מהם חמישה בתי ספר תיכוניים כלליים, אוניברסיטה אחת, מכללה חקלאית אחת, ו־56 בתי ספר פרטיים, מתוכם 16 קתולים.
תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במוזיאון אילוקוס סור, שנוסד ב־1970, יש אוסף אוצרות תרבות, ובו ציורים, פסלים בני מאות שנים, רהיטים מגולפים ושרידים של תרבויות ספרד וסין, אשר השפיעו על חיי האילוקנים במשך מאות שנים.
אתרי מורשת עולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארגון אונסק"ו הכיר בשני אתרים באילוקוס סור כאתרי מורשת העולמית:
העיר העתיקה של ויגאן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1999, הוכרה העיר העתיקה בוויגאן כאתר מורשת עולמית. אונסק"ו מתאר את האתר כך:
"ויגאן, שהוקמה במאה ה־16, היא הדוגמה השמורה ביותר באסיה לעיירה קולוניאלית ספרדית מתוכננת. הארכיטקטורה שלה משקפת התכנסות של אלמנטים תרבותיים מסין, מאירופה, וממקומות אחרים בפיליפינים, וכתוצאה מכך תרבות ונוף עירוני שאין להם אח ורע בשום מקום במזרח ובדרום מזרח אסיה".[8]
כנסיית גבירתנו של העלייה לשמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1993, כנסיות הבארוק של הפיליפינים – בארבעה אתרים – נרשמו ברשימת המורשת העולמית. אחד האתרים הוא כנסיית גבירתנו של העלייה לשמיים בסנטה מריה באילוקוס סור. באונסק"ו התיאור הוא "[הסגנון] הארכיטקטוני הייחודי [של הכנסיות] הוא פרשנות מחודשת של הבארוק האירופי על ידי אומנים סינים ופיליפינים."[9]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2015-09-24. נבדק ב-2010-07-07.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-3 במרץ 2016. נבדק ב-7 ביולי 2010.
{{cite web}}: (עזרה); (עזרה) - ^ "Republic Act No. 4155". lawphil.net.
- ^ "Republic Act No. 7171 : REPUBLIC ACTS - PHILIPPINE LAWS STATUTES and CODES". laws.chanrobles.com.
- ^ 1 2 Philippine Standard Geographic Code (PSGC) | Philippine Statistics Authority, psa.gov.ph
- ^ Region I (באנגלית)
- ^ Region 1 (באנגלית)
- ^ Centre, UNESCO World Heritage. "Historic City of Vigan". UNESCO World Heritage Centre.
- ^ Centre, UNESCO World Heritage. "Baroque Churches of the Philippines". UNESCO World Heritage Centre.