איגרון

אִגְּרוֹן (מלשון איגרת) הוא ספר עזר לכתיבת מכתבים. האיגרון מכיל הדרכה באשר למבנה המכתב, משפטים נפוצים ונוסחים סטנדרטיים למכתבים בשלל תחומים, כך שהמשתמש בספר יכול להעתיק ממנו מכתב או חלקי מכתב כמות שהם או בשינויים קלים, ולשלוח את התוצאה כמכתב שהוא מחברו.

איגרון עסקי מכיל שלל מכתבים עסקיים, כגון הזמנה של סחורה, הצעה של סחורה, בקשת הלוואה וכו'.^[1] איגרון לשימוש פרטי מכיל דוגמאות להודעות על אירועים משפחתיים, למכתבי אהבה,^[2] מכתבי תנחומים, מכתבי בקשה, מכתבי התנצלות ועוד.

איגרונים זכו לתפוצה רחבה במאה ה-17 ובמאה ה-18, כאשר עם התפתחות שירותי הדואר הפכה כתיבת מכתבים לנפוצה יותר, ויוצאים לאור במידה מצומצמת גם בימינו. אדם עלול להיזדקק לאיגרון בשפה שבה הוא שולט היטב, אך מתקשה בניסוח מכתבים בתחומים מסוימים (למשל כתוצאה מחוסר היכרות עם כללי הנימוס הרלוונטיים). הצורך באיגרון גדל כאשר אדם נדרש להתכתבות בשפה שבה אינו שולט היטב, למשל דובר עברית שנזקק לשלוח מכתב בצרפתית. דב רפל הציג צורך נוסף באיגרון: "מאחר שסגנון האיגרת מקנה יוקרה, רבים מאלה שלא היו בני הכי ביקשו להתקשט בנוצות לא להם, ובלבד שאיגרותיהם יעידו על רמתם התרבותית הגבוהה."^[3]

האיגרון "Letters written to and for particular friends" מאת הסופר סמואל ריצ'רדסון (Samuel Richardson), שיצא לאור בשנת 1741, מבטיח לקורא, בעמוד השער שלו, הרבה יותר מאשר הדרכה בכתיבת מכתבי אהבה:

Letters written to and for particular friends on the most important occasions. Directing not only the requisite style and forms to be observed in writing familiar letters but how to think and act justly and prudently in the common concerns of human life.

האיגרון העברי המודפס הראשון הוא הספר "אגרות שלומים", שיצא לאור בשנת ה'רצ"ד (1534).^[4] בין מחברי האיגרונים בתקופת ההשכלה היו שהציבו לאיגרון מטרה נוספת, מעבר לסיוע בכתיבת מכתבים, והיא הנחלת השימוש בשפה העברית.

השימוש באיגרונים מצא דרכו לבדיחה ב"ספר הבדיחה והחידוד" של אלתר דרויאנוב:

חתן כתב לכלתו מכתבי-אהבה מתוך איגרון. אף היא עשתה כמותו, ומתוך אותו איגרון החזירה לו מכתבי-אהבה. ערב-פסח קיבלה מאתו מכתב ארוך לכבוד יום-טוב. החזירה היא לו בו-ביום: “ערב-פסח היום, ואני טרודה בהכנות ליום-טוב. עיין תשובתך מעבר-לדף”…^[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודית הלוי-צוויק, תולדות ספרות האִגְּרונים (הבריוונשטעלערס) העבריים (מאה 16 – מאה 20), פפירוס, 1990.
דב רפל, "על ספרות האגרונות", מחקרי ירושלים בספרות עברית, יג (תשנ"ב), עמ' 119–135. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
דב רפל, "ביבליוגרפיה של אגרונות יהודיים", סיני, קיג (תשנ"ד), עמ' נג–עט, קלד–קסב.
טל קוגמן, "משפחה בהתכתבות: המשפחה האשכנזית באגרונים מן המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה", זמנים 124, סתיו 2013. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)