איגודי עובדים ביפן
איגודי העובדים הופיעו ביפן לאחר שנת 1890, במחצית השנייה של תקופת מייג'י, כחלק מתקופת התיעוש המהיר שעברה יפן[1]. עם זאת, עד לשנת 1945 תנועת העבודה המאורגנת נותרה חלשה, מעוכבת על ידי היעדר זכויות חוקיות[2] והחקיקה נגד התאגדות[1]. בנוסף לכך, קיומם של ועדי עובדים בחסות הנהלות מפעלים, ומחלוקות פוליטיות בין תומכי העבודה המאוגדת, אלה שתמכו בשיתוף פעולה עם הממשלה לעומת המתנגדים לכך, פגעו במעמד האיגודים[3].
בפרק הזמן שלאחר מלחמת העולם השנייה נטו לתמוך שלטונות הכיבוש האמריקאים בהקמת איגודי עובדים עצמאיים ביפן[2]. החקיקה שהועברה קידשה את הזכות להתאגד[4], ובין השנים 1945–1947 מספר החברים באיגודי העובדים עלה במהירות לכחמישה מיליון[2]. השיא באחוזי החברות באיגודי העובדים הגיע בשנת 1949 ועמד על 55.8 אחוזים מתוך כלל העובדים ביפן[5], אך לאחר מכן נרשמו ירידות במספר החברים ובשנת 2010 מספר החברים באיגודים עמד על 18.5% מתוך כלל העובדים[6].
תנועת העבודה המאוגדת עברה תהליך של ארגון מחדש בין השנים 1987–1991[7]. תוצאותיו של התהליך ניכרות בחלוקה הנוכחית לשלושה איגודי–על גדולים, או פדרציות, ולצידם איגודי עובדים קטנים יותר.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתקופת מייג'י עד לשנת 1945[עריכת קוד מקור | עריכה]
במחצית הראשונה של תקופת מייג'י, התרחשו רוב סכסוכי העבודה בתעשיית הכרייה והטקסטיל והתבטאו בשביתות קטנות ומהומות לא מתוכננות. במחצית השנייה של התקופה התרחשו תהליכי תיעוש מהירים, והתפתחה הכלכלה הקפיטליסטית, שינויים שגרמו למעבר עובדים רבים מהשיטה הפיאודלית לשיטת העבודה בשכר. העלייה בשימוש בשביתות לצורך מחאה והקמת איגוד חרשי הברזל בשנת 1897 סימנו את תחילתה של תנועת העבודה המאוגדת המודרנית ביפן[1].
בפברואר 1898 הצליחו עובדים בחברת הרכבות היפנית באמצעות שביתות להשיג שיפור בתנאים ושכר גבוה יותר. בשנה זו התאגדו גם עובדי המספנות בטוקיו וביוקוהמה ומיד לאחר מכן פתחו בסכסוך עבודה במטרה להשיג שכר גבוה יותר[1].
בשנת 1907 ניתן למצוא את המספר הרב ביותר של סכסוכי עבודה בעשר השנים שעברו מאז הופעת תנועת העבודה המאוגדת המודרנית. בשני מכרות נחושת בהם פרצו סכסוכי עבודה נאלצו השלטונות להשתמש בכוחות צבא על מנת לדכא את המהומות. האיגודים המוקדמים שהופיעו לא היו גדולים במיוחד, למשל איגוד חרשי הברזל איגד תחתיו רק חמישה אחוזים מהמועסקים בתעשייה, כ-3000 עובדים. כמו כן, האיגודים לא התקיימו יותר משלוש או ארבע שנים, בעיקר עקב התנגדות חזקה מצד המעסיקים ומדיניות הממשלה נגד האיגודים (דוגמה לכך הוא חוק הסדר הציבורי והמשטרה משנת 1900)[1].
בהשפעתן של התאגדויות במערב והניסיונות להטמיע מדיניות רווחה בבריטניה, אזרחים יפנים רבים השתתפו במהומות רבות, מרידות בעבודה והתאגדויות על מנת להילחם בתנאים הבלתי נסבלים[8]. השנים 1918 –1921 מאופיינות בגל של סכסוכים תעשייתיים משמעותיים, גל אשר מסמל את שיא כוחה של תנועת העבודה המאוגדת. משבר כלכלי ממושך שהגיע לאחר מכן גרם לצמצומים בקרב המועסקים בתעשייה הכבדה. בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת תומכי האיגודים מהצד שתמך בשיתוף פעולה עם השלטון ועם המפעלים הציעו לשלב בין מטרות האיגודים והמעסיקים. הצעה זו הגבירה את הפילוג הפוליטי בתוך תנועת העבודה המאוגדת בין השמרנים, שתמכו בשיתוף פעולה עם השלטון ועם המפעלים לבין שאר איגודי העובדים[3].
לאחר מלחמת העולם הראשונה נעשו מספר ניסיונות לבסס חוק אשר יעגן את מעמדם של איגודי העובדים ויגן על זכויות החברים בהם. למשל כפי שניסו להעביר ביוזמה של משרד הפנים בשנת 1925, מניעת פיטורים בעקבות חברות באיגוד עובדים ודרישה מעובד להפסיק את חברותו באיגוד, אך יוזמות אלו מעולם לא הצליחו[9].
עקב מעמדם המשפטי החלש, היעדרה של הזכות למשא ומתן מול המעסיקים[2] וקיומם של ועדים בחסות הנהלות מפעלים, איגודי העובדים הצליחו עד לשנת 1931 לאגד רק 7.9 אחוזים מכוח העבודה[3]. איגודי עובדים אלו ברובם ייצגו עובדים לפי סוגי התעשיות, כשני שלישים מהעובדים המאוגדים, ואילו השאר היו מאוגדים לפי המפעל בו עבדו[10].
בשנת 1940 הממשלה היפנית פירקה את איגודי העובדים ואיגדה את העובדים תחת ההתאחדות התעשייתית למען האומה[11]. התאחדות זו הייתה מעיין התאגדות עובדים בחסות הממשלה כחלק מהסדר החדש של כל הארגונים האזרחיים בהוראת הממשלה[2], וגם בתור אמצעי שליטה על גורמים קיצוניים בכוח העבודה[12]. התאחדות זו התקיימה עד לסוף מלחמת העולם השנייה.
משנת 1945 ועד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, ב-26 ביולי 1945, חתמו מנהיגי בעלות הברית על הכרזת פוטסדאם בה דרשו את כניעתה המוחלטת של יפן. כמו כן, בהכרזה זו נקבעו המטרות העיקריות לאחר הכניעה בתקופת הכיבוש: "הממשלה היפנית תסיר את כל המגבלות כדי להחיות ולחזק את המגמות הדמוקרטיות בקרב העם היפני. חופש הדיבור, הדת והמחשבה וזכויות אדם בסיסיות יוסדרו" (סעיף 10).
המסמך קבע עוד: "כוחות הכיבוש של בעלות הברית יעזבו את יפן כאשר מטרות אלו יושגו ותהיה התאמה בין רצונו החופשי של העם היפני לבין ממשלה אחראית ושוחרת שלום" (סעיף 12). בעלות הברית לא הסתפקו רק בעונש ופיצוי מהאויב המיליטריסטי, אלא גם שינויים יסודיים באופייה של המערכת הפוליטית. כפי שאמר חוקר מדע המדינה רוברט א. וורד, "ייתכן שהכיבוש היה המבצע המתוכנן ביותר לשינוי פוליטי עצום בניהול זר בהיסטוריה העולמית."
לאחר כניעת יפן ב-15 באוגוסט 1945, כוחות בעלות הברית, ברובם אמריקאים, מיהרו להגיע ליפן. מיד לאחר הגעתם, התחילו הכוחות האמריקאים בתוכנית נמרצת של שינויים חוקיים שנועדו לעודד את הדמוקרטיזציה של יפן. אחת הפעולות שנעשו, בדצמבר 1945, הייתה יצירת חוק איגודי העובדים על מנת לאפשר בפעם הראשונה לעובדים להתאגד, לשבות ולנהל משא ומתן[13]. חוק נכתב כאשר יפן הייתה בשליטת הכיבוש אמריקאי, אך תוכנו נכתב בעיקר על ידי היפנים[14]. בשנת 1949 נוסח חדש של החוק נכנס לתוקף, ועד לשנת 2005 הוא עודכן שמונה עשרה פעמים[15].
בנוסף לחוק איגודי העובדים משנת 1945, בחוקה החדשה של יפן שנכנסה לתוקף במאי 1947, ישנו סעיף המבטיח את זכויות העובדים להצטרף לאיגודי העובדים (סעיף 28).
חברות באיגודי העובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחוזי החברות באיגודי העובדים חוו ירידה משמעותית משיאם לאחר מלחמת העולם השנייה עד שהתייצבו על 18.5 אחוזים בשנת 2010. הירידה הממושכת באחוזי החברות באיגודי העובדים לאורך השנים זורזה על ידי מספר גורמים, אחד מהם היה הארגון מחדש שעברה התעשייה היפנית שהתאפיינה בתעשיות כבדות עד אז. בשנות השמונים עובדים רבים הצטרפו לכוח העבודה בחברות קטנות יותר במגזר השלישוני, מגזר המייצג את עסקי השירות, שבו רווחה התנגדות כללית להצטרפות לאיגודי העובדים.
כל עובד מתחת לדרגת מנהל מחלקה יכול להפוך לנציג איגוד העובדים. אך למרות זאת, לעיתים קרובות לחצו הנהלות מפעלים על העובדים לבחור בעובדים מועדפים מסוימים. עובד שהחזיק בתפקיד נציג הארגון בדרך כלל זכה לשמור על הותק והדרגה במקום עבודתו במקביל לכך שביצע את תפקידו באיגוד העובדים וקיבל ממנו משכורת. כמו כן, משרדי איגודי העובדים לרוב היו בתוך המפעלים. נציגי איגוד עובדים רבים זכו למשרות בכירות במקום עבודתם אם הם היו יעילים במיוחד עבור הנהלת המפעל, אבל מעטים מהם היו מעורבים באירועים הקשורים בתנועת העבודה המאורגנת ברמה הלאומית.
היחסים בין איגוד עובדים טיפוסי לבין המפעל קרובים באופן חריג. ברוב החברות הגדולות עובדים בכל הדרגות, מדרגת הפועלים ומעלה, מצטרפים לאיגוד באופן אוטומטי. עובדים זמניים ועובדי חברות כוח אדם אינם נכללים בין בעלי זכות החברות באיגודים, ומנהלים מדרגת מנהל מחלקה ומעלה נחשבים לחלק מההנהלה ולכן גם הם אינם בעלי זכות חברות. עם זאת, ברוב המפעלים חברי דרג ההנהלה הם חברי איגודים לשעבר. על פי זאת, ניתן להגדיר את איגודי העובדים היפניים באופן כללי כרגישים למצב הכלכלי של המפעלים, ולעיתים קרובות הנהלות המפעלים מעדכנות את החברים באיגודים בענייני המפעל.
משא ומתן ופעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]
איגודי העובדים המקומיים ואיגודי העובדים המייצגים מפעל מסוים הם אלו שמובילים את המשא ומתן הקולקטיבי, ולא הפדרציות הלאומיות. לרוב איגודים קטנים מתאגדים ביחד לצורך ניהול משא ומתן על שכר, והפדרציות לא מכתיבות את המדיניות או הפעולות. הפדרציות הלאומיות נוטות לעסוק בפעילויות פוליטיות ויחסי ציבור.
בתקופות השגשוג של התעשייה היפנית, איגודי העובדים קיימו את 'מצעד האביב'. אירוע טקסי מאוד המתרחש לאורך חודש מרץ, מלווה בשלטים וריקודים, ומסמל את תקופת המשא ומתן בין האיגודים למפעלים. מטרתו העיקרית היא הפגנת כוח יותר מאשר להוות פעולה מחאתית כלשהי על תנאי העבודה. במקביל לקיום מצעד, נערכים דיונים משמעותיים בין נציגי האיגודים לבין ההנהלות במטרה להחליט על שינויים בשכר ובהטבות.
כאשר נמצאים בתקופות קשות יותר, או כאשר יש ניסיון לבצע צמצומי עובדים מתוך העובדים הקבועים, לרוב יתקיימו שביתות. כך למשל בין השנים 1974–1975 בהם אבדו תשעה מיליון ימי עבודה עקב שביתות ומהומות כתוצאה מהמצב הכלכלי ביפן. בשנת 1979 פחות ממיליון ימי עבודה אבדו עקב שביתות, והחל משנת 1981 מספר ימי העבודה האבודים הממוצע בכל שנה היה נמוך יותר ממספר ימי העבודה האבודים בארצות הברית.
לאחר שנת 1975, כאשר נכנסה הכלכלה היפנית לתקופה של צמיחה מתונה, העלייה השנתית בשכר הייתה ממותנת ויחסי העבודה נטו להיות פייסניים. בשנות השמונים העליות בשכר שיקפו את הצמיחה האמיתית בתל"ג של השנה החולפת. כך לדוגמה בשנת 1989 העלייה הממוצעת בשכר הייתה 5.1 אחוזים והצמיחה בתל"ג הייתה בממוצע חמישה אחוזים בין השנים 1987–1989. המגמה הממותנת המשיכה לתוך שנות התשעים במקביל לארגון מחדש של פדרציות איגודי העובדים הלאומיות.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קונפדרציית איגודי העובדים היפנית (RENGO) (באנגלית)
- הקונפדרציה הלאומית של איגודי העובדים (ZENROREN) (באנגלית)
- מועצת איגודי העובדים הלאומית (ZENROKYO) (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 Nimura, K. The Formation of Japanese Labor Movement: 1868-1914 (Translated by Terry Boardman). Retrieved 11 June 2011.
- ^ 1 2 3 4 5 Cross Currents. Labor unions in Japan. CULCON. Retrieved 11 June 2011.
- ^ 1 2 3 Weathers, C. (2009). Business and Labor. In William M. Tsutsui, ed., A Companion to Japanese History (2009) pp. 493-510.
- ^ Jung, L. (30 March 2011). National Labour Law Profile: Japan. ILO. Retrieved 10 June 2011.
- ^ Japan Institute for Labour Policy and Training website Labor Situation in Japan and Analysis: 2009/2010 Archived 2011-09-27 Retrieved 10 June 2011.
- ^ Japan Institute for Labor Policy and Training website Trends in number of labor unions, members, and participation rate Retrieved on June 12, 2012.
- ^ Dolan, R. E. & Worden, R. L. (Eds.). Japan: A Country Study. Labor Unions, Employment and Labor Relations. Washington: GPO for the Library of Congress, 1994. Retrieved 12 June 2011.
- ^ Gordon, Andrew (2013). A Modern History of Japan: From Tokugawa Times to the Present: From Tokugawa Times to the Present. Oxford University Press. p. 135.
- ^ Kimura, Shinichi, Unfair Labor Practices under the Trade Union Law of Japan Archived 2011-07-18.
- ^ Weinstein, D. (1994). United we stand: firms and enterprise unions in Japan. Journal of the Japanese and International Economies, 8, 53-71.
- ^ Sampō is variously referred to in English as the Industrial Association for Serving the Nation, Movement in Service for the Country, League for Service to the State, and Industrial Patriotic Society.
- ^ Benson, J. (3 Nov 2008). The Development and Structure of Japanese Enterprise Unions. The Asia-Pacific Journal. Retrieved 15 June 2011.
- ^ Dower, John. 'Embracing Defeat. Penguin, 1999. Page 82.
- ^ Dower, John. 'Embracing Defeat. Penguin, 1999. Page 245.
- ^ Japan Institute for Labor Policy and Training Trade Union Law Archived 2011-06-12.