איבון ריינר
 | |
| לידה |
24 בנובמבר 1934 (בת 89) סן פרנסיסקו, ארצות הברית  |
|---|---|
| תחום יצירה |
ריקוד, קולנוע, כוריאוגרפיה, ספרות |
| זרם באמנות |
אמנות פמיניסטית |
| הושפעה על ידי |
מרתה גרהם |
| פרסים והוקרה |
מלגת גוגנהיים (1969) עמיתי מקארתור (אוגוסט 1990) מלגת גוגנהיים (1988) פרס שדולת הנשים למפעל חיים בתחום האמנות (2004) פרס מכון הסרטים האמריקאי ליוצרים עצמאיים על שם מאיה דרן (1988) Anonymous Was A Woman Award (2013) פרס אומץ הלב לאמנות |
  | |
איבון ריינר (באנגלית: Yvonne Rainer; נולדה ב-24 בנובמבר 1934) היא רקדנית, כוריאוגרפית, קולנוענית וסופרת אמריקאית אשר עבודתה בתחומים אלו נחשבת מאוד מאתגרת וניסיונית. פועלת גם כיום ככוריאוגרפית ויוצרת סרטים ומלמדת באוניברסיטת קליפורניה באירווין.
שנים ראשונות ותיאטרון ג'ודסון[עריכת קוד מקור | עריכה]
איבון ריינר נולדה בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארצות הברית, להורים ג'וזף וג'נט ריינר. בשנת 1951 למדה ב- City College of San Francisco אך נשרה לאחר שנה אחת בלבד. בשנת 1957 עברה לניו יורק במטרה ללמוד משחק, אך גילתה שהיא נמשכת יותר לתחום המחול המודרני. בעקבות זאת, החלה ללמוד ב"מרכז מרתה גרהם למחול בן זמננו". בשנת 1962 הקימה עם עוד כמה רקדנים ואמנים ויזואליים את "תיאטרון המחול ג'ודסון". את חלקם היא פגשה לראשונה כשלמדו אצל מרס קנינגהם. קבוצת תיאטרון המחול ג'ודסון נחשבה פוסט מודרנית אוונגרדית, משום שהתנגדה לעקרונות בסיסיים של המחול המודרני והאמנים בה העדיפו להתרכז בתנועות הגוף עצמן מאשר בצדדים התיאטרליים והרגשיים של הריקוד. את המוטיב הזה ניתן לראות גם ביצירות אחרות של ריינר, מחוץ לתיאטרון המחול. ריינר הופיעה עם הקבוצה עד שזו התפרקה בשנת 1966. בשנות השישים המוקדמות למדה ריינר אצל אן הלפרין, אשר נחשבת לאחת החלוצות של המחול הפוסט-מודרני.
ריינר אהבה להשתעשע עם טשטוש הגבולות בין רקדנים ללא-רקדנים, כמו כוריאוגרפים רבים אחרים בתקופתה. אחד האמנים שהשפיעו עליה היה ג'ון קייג', אשר היה בין היתר מלחין ובן זוגו של אחד המורים שלה, מרס קנינגהם. בהשפעתו היא יצרה כמה מההופעות שלה כרצף של מטלות גנריות ופעולות כמו הליכה, ריצה, וכדומה.
במהלך עבודתה על היצירה At My Body’s House משנת 1963, ביקשה ריינר מזוג מהנדסים ליצור בשבילה משדר רדיו שיגביר את קולות הנשימה שלה. זוהי דוגמה אחת מני רבות לשוני בין הגישה השמרנית יותר לבין הגישה שלה כלפי סאונד בריקוד.[1]
מניפסט ה"לא" וריקוד הטריו איי (Trio A)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1965 כתבה את "מניפסט הלא" שלה. המניפסט הוא למעשה הצהרה על כל הדברים אליהם היא מתנגדת בריקוד שלה, לדוגמה- לא להירואי, לא לאנטי-הירואי, לא לוירטואזיות, וכן הלאה. המניפסט מבטא את התפישה שלה לגבי ריקוד ואת הקיצוניות של הדעות שלה בעניין הזה.
אחת היצירות המוכרות ביותר שלה, אם לא המוכרת ביותר, היא ריקוד שנקרא Trio A, אותו היא יצרה בשנת 1966. אחד הרעיונות של ריינר היה שלא חייבים להשתמש בתנועות מסובכות כדי ליצור ריקוד, לכן רוב ה- Trio A מורכב מתנועות פשוטות כמו כריעה, הליכה והקשה בבהונות. הריקוד לא מלווה במוזיקה ואין לו קצב מוגדר, כך שבעודו מבוצע כל אחד משלושת הרקדנים פועל לפי הקצב שלו. הדבר מקשה על הקהל לעקוב אחרי המתרחש על הבמה, אך לדברי ריינר, זו הייתה הכוונה. בנוסף, במשך כל הריקוד אף אחד מהרקדנים לא מישיר מבט אל הקהל. בשנת 1978 הסריטה ריינר את ה- Trio A בגרסת סולו, בסרט שסווג כסרט ניסיוני באורך של כ-11 דקות. הריקוד הועלה במקומות רבים ובגרסאות שונות. אחת הגרסאות שגם מראות את הרצון של ריינר להעביר ביקורת פוליטית וחברתית היא גרסה שנקראת Trio A Flag. הגרסה עלתה במסגרת מופע שלם שסבב סביב מוטיב דגל ארצות הברית, כמחאה על כך שאמן אמריקאי הציג בגלריה שלו פסל אשר מבזה את דגל אמריקה הועמד לדין. איבון ריינר וכמה רקדנים נוספים אשר הכירו את ה- Trio A הציגו את הריקוד כשלגופם אך ורק דגל ארצות הברית. הדגלים היו קשורים לצוואריהם של הרקדנים והתנופפו במהלך ההופעה, חושפים את גופם. זו הייתה דרכה של ריינר להעביר ביקורת על צנזורה ועל מלחמה.
אלמנט בולט שבו השתמשה ריינר בריקודים שלה הוא דיבור. בכמה מיצירותיה, על השחקנים לדבר ואף לדקלם מונולוגים במהלך ההופעה, בעוד ששאר הרקדנים ואפילו הם עצמם ממשיכים לרקוד. היא לא הייתה הראשונה לעשות זאת וגם לא התיימרה להיות הראשונה, אך הבחירה הזו עדיין נחשבה בעיני רבים למהלך נועז.[2]
המעבר לבימוי סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1972 עברה ריינר לעסוק בבימוי ויצירת סרטים ונטשה את הכוריאוגרפיה והריקוד כמעט לחלוטין. הסרטים הראשונים שלה עסקו בחיים רגשיים ובבעיות יותר פרטיות, ועם הזמן עברה ליצור גם סרטים בעלי גוון יותר פוליטי-חברתי. גם בתחום הקולנוע, התעקשה ריינר לשבור את המוסכמות. היא השתמשה במגוון רחב של כלים כדי להעביר את המסרים שלה, ביניהם יצירת סצנות מלאות ללא קול והעברת המסר בדרכים אחרות כמו למשל הדבקת המילים על פני השחקן. אפילו הדמויות עצמן, גם אם זו אותה דמות באותה תקופת זמן, שוחקו לעיתים על ידי כמה שחקנים. בסרט "Journeys from Berlin/1971" אחת הדמויות מגולמת בידי גבר, אישה, וילד קטן שלא מדבר אלא רק נובח. גם את העלילה עצמה ריינר לא עזבה לנפשה. היא הכניסה לעיתים אפילו ארבע התרחשויות שונות לאותו סרט. הסרטים שלה נחשבו למבטאי חשיבה תאורטית גבוהה, גם בגלל התכנים עליהם הם דיברו וגם בשל השיטות שנעשה בהן שימוש כדי להעביר את המסרים שאליהם כיוונה ריינר.
הסרט הראשון שלה באורך מלא הוא אוטוביוגרפיה בשם "Lives of Performers" ולפניו יצרה רק סרט בן חמש דקות בשם "Hand" - הדבר היחיד שרואים במשך כל הסרט הוא את היד של ריינר על רקע אפור. הסרט צולם בידי ויליאם דייוויס, אחד מרקדניה העמיתים של ריינר. היא מבצעת במהלך הסרט סדרה של תנועות פשוטות ומינימליסטיות עם ידה, בצורה שמזכירה מאוד את סגנון הריקוד שלה. הסרט צולם בזמן שריינר הייתה בבית חולים, מתאוששת מניתוח שעברה זמן מה לפני כן. בסרטים שלה היו גם דברים נוספים שהזכירו לצופה שאחרי הכל, הבמאית כאן עדיין כוריאוגרפית בליבה. הרבה מהסצנות הזכירו מעין ריקודים שקטים, מתוזמנים היטב ועם הקפדה רבה על שפת הגוף והתנועות. ריינר עצמה סיפרה כי לקח חודשים רבים לתרגל כל סרט שלה, כי לדבריה כל מחווה הייתה מדויקת עד לרמת שבריר השנייה. היא גם לקחה הרבה רקדנים להיות שחקנים בסרטים שלה, כך שעולם המחול בהחלט לא נשכח מליבה גם כשלכאורה כבר הפסיקה להתעסק בו.
בסרט השלישי שלה, “Kristina Talking Pictures”ניתן כבר לראות את המעבר מסוגיות אישיות לסוגיות שמעבר לחיים הפרטיים. לדבריה, עולם הקולנוע נותן לה דרכים נוספות להעביר את הרעיונות שלה ולבטא את עצמה, דרכים שלא יכלה להשתמש בהן בעולם המחול. מבחינתה, המצלמה היא הכוריאוגרף.[3]
השפעת הפמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד הדברים שהשפיעו עליה להתעסק בסוגיות אישיות בסרטים שלה הוא הגל השני של הפמיניזם. בריאיון ל-Interview magazine סיפרה כי היא 'קיבלה רשות' לעסוק בנושאים הללו אחרי שקראה כמה ספרים של קייט מילט ושולמית פיירסטון. בכמה מסרטיה מושם דגש על גוף האישה ועל האופן שבו הוא מובא לקהל על ידי במאים גברים, וכן אמירות פמיניסטיות רבות אחרות שמאוד אפיינו את עבודותיה של ריינר. בסרטה "MURDER and murder" היא מדברת בין היתר גם על סרטן השד, איתו התמודדה בעצמה.[4]
החזרה לריקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסופו של דבר, בשנת 2000, ריינר חזרה לעסוק בריקוד וכוריאוגרפיה, אך החזרה לא הייתה מתוכננת. בשנת 1999 פנה אל ריינר רקדן הבלט מיכאיל ברישניקוב וביקש שהיא תכין כוריאוגרפיה לפרויקט חדש שהוא עבד עליו באותה תקופה. היא נענתה לבקשה ואכן העלתה ריקוד בפרויקט שלו. לאחר שהציגו את היצירה החדשה, היא גם לימדה את הקבוצה של ברישניקוב את הצעדים של Trio A וכן קיבלה בקשות נוספות לכוריאוגרפיות והופעות, כך קרה שמשהו שחשבה שיהיה חד פעמי הפך להמשך של קריירת הכוריאוגרפיה והריקוד שלה באופן מלא, במקביל להמשך הקריירה שלה כבמאית ויוצרת סרטים. גם לאחר שנים כה רבות, היא הקפידה לחזור בריקודים שלה אל הסגנון שפיתחה בתחילת שנות השישים. כפי שאמרה ריינר בעצמה, "פעם רקדן - תמיד רקדן".
במהלך שנת 2002 הוצגה תערוכת יחיד של ריינר שהורכבה בין היתר מתמונות, קטעי וידאו, מחברות, חמישה סרטים קצרים משנות השישים של המאה העשרים וכן קליפים של ריקודים וסרטים באורך מלא. התערוכה הוצגה בגלריית רוזוונד-וולף, האוניברסיטה לאמנויות, פילדלפיה, בין התאריכים 19 באוקטובר ל-30 בנובמבר. לאחר מכן עברה לגלריות ואוניברסיטאות נוספות ברחבי ארצות הברית.[5]
קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלבד יצירת סרטים וריקודים, ריינר גם לימדה במגוון רחב ביותר של מכללות, אוניברסיטאות ובתי ספר לאומנויות. בין המוסדות בהם לימדה ניתן למצוא את אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, בארד קולג', Goddard College, ניו סקול, Vancouver Art Gallery, בית הספר לאמנות חזותית, שלושה קמפוסים שונים של אוניברסיטת קליפורניה, מכון האמנות של סן פרנסיסקו, בית הספר לאומנות "קליפורניה", NSCAD University, בית הספר לאמנות של מכון שיקגו, אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטת סיימון פרייזר, Schools of the Royal Danish Academy of Fine Arts, מרכז קרפנטר באוניברסיטת הרווארד ומקומות רבים אחרים. כיום היא פרופסורית בסטודיו לאומנות באוניברסיטת קליפורניה באירווין.[6]
יצירות נבחרות בתחום המחול[עריכת קוד מקור | עריכה]
- (Three Seascapes (1961
- (Terrain (1963
- (The Mind is a Muscle (1966
- (Chair/Pillow (1969
- (Continuous Project-Altered Daily (1970
- (War (1970
- (Street Action (1970
- (This is the story of a woman who… (1973
סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- (Hand Film (1966
- (Lives of Performers (1972
- (Film About a Woman Who... (1974
- (Kristina Talking Pictures (1976
- (Journeys from Berlin/1971 (1980
- (The Man Who Envied Women (1985
- (Privilege (1990
- (MURDER and murder (1996
- (After Many a Summer Dies the Swan: Hybrid (2002
הוקרה ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1990 זכתה בפרס עמיתי מקארתור על תרומתה למחול. בשנים 1969 ו-1988 זכתה במלגת גוגנהיים, בפעם הראשונה על עבודתה ככוריאוגרפית ובפעם השנייה על יצירותיה בתחום הקולנוע. את פרס וקסנר קיבלה בשנת 1995. בשנת 2000 קיבלה את פרס בסי (Bessie). בשנת 2014 קיבלה את פרס מפעל חיים של הCAA. בשנת 2015 קיבלה את פרס מרס קנינגהם של Foundation for Contemporary Arts.
גם בתחום הבימוי זכתה ריינר בפרסים. סרטה Journeys from Berlin/1971 זכה בפרס הסרט הניסיוני הטוב ביותר לשנת 1980 של התאחדות מבקרי הקולנוע בלוס אנג'לס. בשנת 1990 זכתה בפרס ג'יימס ד' פלאן לקולנוע. בשנת 1992 קיבלה את תעודת ההוקרה לנשים בקולנוע על שם דורותי ארזנר. על הסרט Privilege זכתה ריינר בגביע יוצרי הסרטים בפסטיבל הסרטים סאנדנס בשנת 1991 וכן בפרס נוסף בפסטיבל הסרטים הדוקומנטריים הבינלאומי במינכן. בשנת 1995 זכתה בפרס מטעם מכון הסרטים האמריקאי. הסרט MURDER and murder קטף את פרס טדי בפסטיבל הסרטים בברלין לשנת 1997 ואת "פרס השופטים המיוחד" בפסטיבל הסרטים הלהט"ביים במיאמי לשנת 1999.
כשהוצגה באוניברסיטת הרווארד, תערוכת היחיד של ריינר זכתה בפרס "ההצגה המונוגרפית הטובה ביותר המוצגת בגלריה ממסדית / אוניברסיטה" מטעם התאחדות מבקרי האמנות הבינלאומית.
בנוסף לכל אלה, זכתה גם במלגות רבות ממגוון מוסדות על עבודותיה בכל התחומים. בין המלגות שקיבלה נמנות שבע מלגות NEA, שש מלגות מטעם מועצת האומנויות של מדינת ניו יורק, שלוש מלגות מקרן רוקפלר ומלגת קרן מקארתור.[7]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איבון ריינר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Biography of Yvonne Rainer, אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ Trio A, MoMALearning (באנגלית)
- ^ Judith Mackrell, Murder, menopause and a boy who barks: the startling world of Yvonne Rainer, The Guardian, 21.02.2018 (באנגלית)
- ^ דוגלאס קרימפ, DANCE MOM: YVONNE RAINER, Interview Magazine, 18.12.2012 (באנגלית)
- ^ Yvonne Rainer: Dances and Films, The Getty Research Institute, 27.05.2014-12.10.2014 (באנגלית)
- ^ Yvonne Rainer, John Simon Guggenheim Memorial Foundation
- ^ Yvonne rainer, Foundation for Contemporary Arts, דצמבר 2014