אוצרות הגולה
הוועדה להצלת אוצרות הגולה הוקמה באוניברסיטה העברית בשנות ה-40 של המאה ה-20. תפקידה היה להציג את דרישות האוניברסיטה העברית לקבלת ספרים ששדדו הנאצים מספריות יהודיות ונמצאו לאחר סיום מלחמת העולם השניה. חבריה היו מרצים באוניברסיטה וספרני בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (היום הספרייה הלאומית), ובהמשך הפכה הוועדה למחלקה בספריה. נציגיה פעלו עד לשנות ה-70 והביאו ארצה מאות אלפי ספרים וכן ארכיונים קהילתיים וכתבי יד נדירים.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בליל 10 במאי 1933, כחודש וחצי לאחר השתלטותו של היטלר על גרמניה, נשרפו בכיכרות הערים ברחבי המדינה, ספרים של מחברים בעלי אידאולוגיה המנוגדת לרוח המתחדשת בגרמניה הנאצית, ביניהם גם ספרים רבים של מחברים יהודיים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אירעו מקרים נוספים של שריפת ספרים אבל כבר בשנות ה-30 הבינו מקבלי החלטות בצמרת השלטון שיש צורך באיסוף ספרים וארכיונים של אויבי הרייך כדי לאפשר מחקר אידאולוגי וביטחוני. ה-SD, שירותי המודיעין של ה-SS והגסטפו החרימו ספריות וספרים מכל אותם מתנגדים לשלטון והוקמה ב-1936 ספריית ספרי שלל גדולה בברלין.
לפי הוראתו של ריינהארד היידריך שפיקד על ה-SD והגסטפו, ארכיונים וחלקים מספריות יהודיות נגנבו בליל הבדולח מקהילות ברחבי אוסטריה וגרמניה. בין היתר נלקח מחזור וורמס העתיק מהקהילה בוורמס. המחזור חולץ ונשמר על ידי הארכיונאי פרידריך אילרט בזמן המלחמה והוא הגיע לישראל במסגרת הסכמי השילומים ב-1957. ב-1939 הוקם המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA) שאיגד את כל שירותי המשטרה, הביטחון והמודיעין המשטרתי. ספריית השלל עברה לאגף 7 של ארגון זה האחראי על חקר אידיאולוגיות, אותו ניהל אלפרד זיקס. לפי חלק מהדעות, עד סוף המלחמה הכילה ספרייה זו בין 2–3 מיליון ספרים. חלק גדול מהם של יהודים[1].
ה-ERR[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלפרד רוזנברג היה האידאולוג הראשי של התנועה הנאצית. הוא הציע להיטלר להקים מוסד אקדמי ללימודים נאציים (Hohe Schule der NSDAP) על מנת לחנך את הדורות הבאים ברוח המפלגה. בינואר 1940 אישר היטלר את הקמת המוסד לאחר המלחמה. בינתיים הוא הורה לרוזנברג להכין תוכניות בעיקר בתחום המחקר והקמת מערכת ספריות.
רוזנברג קיווה להקים 12 מכוני מחקר במסגרת ה-Hohe Schule. בזמן המלחמה הוקם רק מכון אחד, המכון לחקר השאלה היהודית (IEJ) בפרנקפורט. על מנת להעשיר את ספריית המכון מינה רוזנברג צוותי עבודה שכונו על שמו ה-Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg (ERR). תפקידם היה לעבור בעקבות הצבא הגרמני בארצות הכיבוש, לחפש אוספי ספרים חשובים ולהעבירם לפרנקפורט[2]. חלק מהספרים הועברו גם לספרייה המרכזית שתוכננה עבור ה-Hohe Schule בברלין ולמרכז המיון שם.
בצרפת החרימו אנשי ה-ERR את ספריית כל ישראל חברים (אליאנס), ספריית בית המדרש לרבנים, ספריות משפחת רוטשילד ועוד. מהולנד לקחו את ספריית הרוזנטיליאנה וספריית בית מדרש עץ חיים. ה-ERR פעל גם ביוון, איטליה, בלגיה, יוגוסלביה ובארצות מזרח אירופה. עקב הכמות הגדולה של ספריות יהודיות ובתי מדרש שהתקיימו בוילנה, העסיק ה-ERR מלומדים יהודיים לצורך איסוף ומיון הספרים. הם הונחו לשלוח כ 30% מהספרים לפרנקפורט והיתר לגריסה. יהודים אלו, שכונו בידי חבריהם "בריגדת הנייר", ניסו להציל חלק מהספרים והחומר הארכיוני, להבריחם אל תוך הגטו או להחביאם במקומות אחרים.
פינוי הספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות ההפצצות על ברלין, פרנקפורט וערים גרמניות נוספות, פינו הנאצים את הספריות לאזורים בטוחים יותר. חלק מהספרים היהודיים שבספריית המשרד הראשי לביטחון הרייך הועברו מברלין לצ'כוסלובקיה. חלקם הגיעו לגטו טרזיינשטט שם הם קוטלגו על ידי צוות יהודים אסירים במקום. ספרים אחרים אוחסנו בטירות בבוהמיה ומורביה. ספרי ה-ERR שבמרכזי האיסוף בברלין נשלחו לטנזנברג שבאוסטריה ולרטיבור שבשלזיה. הספרים שבמכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט הועברו לעיירה הונגן (אנ) שם נשמרו בטירה, כנסייה, מחסנים ובצריפים.
מציאת הספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלק גדול מהספרים נפלו לידי הרוסים ששלחו אותם יחד עם פרטי אומנות, עתיקות ורכוש אחר שמצאו לברית המועצות. ספרים וחומר ארכיוני רב הגיע למוסקבה. כמיליון ספרים נשלחו גם למינסק[3]. רוב החומר הזה נמצא שם עד היום ויש תיעוד רק לחלק קטן ממנו.
הכוחות האמריקאים שהגיעו להונגן, מצאו כ 1.5 מיליון ספרים שפונו מהמכון בפרנקפורט. חלק אחר מספריית המכון נשאר במבנה המקורי, ואף על פי שהופצץ, חומר רב נותר במרתף וניצל. את כל הספרים העבירו למחסן גדול באופנבך שליד פרנקפורט למיון וטיפול. מחסן זה שהיה שייך בעבר לתאגיד I.G.Farben כונה עתה ה-Offenbach Archival Depot (OAD). ספרים רבים החלו להימצא במקומות שונים ברחבי אזור השליטה האמריקאי וכולם נשלחו ל-OAD.
מפקדו הראשון של המחסן, סרן סימור פומרנץ, הצליח בזמן קצר להחזיר ספרים רבים לבעליהם המקוריים בעיקר בצרפת והולנד. מחליפו סרן יצחק בנקוביץ המשיך בעבודה ובסך הכל עד סוף 1946 הוחזרו כ 2 מיליון ספרים לארצות שמהם הם נגנבו. באופנבך נותרו כחצי מיליון ספרים שלא ניתן היה לזהות את בעליהם או שמקורם היה בארצות עליהם השתלטה רוסיה בניגוד לדעתה של ארצות הברית[4].
הקמת הוועדה להצלת אוצרות הגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בעקבות ליל הבדולח ב-1938, החלו אנשי הספריה לדבר על הצורך לחלץ את הספריות והארכיונים הנתונים תחת השלטון הנאצי. קריאה פומבית ראשונה הביע ב-1942 מנהל הספריה לשעבר, שמואל הוגו ברגמן, במאמר לכבוד יובל שנים לספריה[5]. מחוץ לספריה, הציע ב-1943 ההיסטוריון היהודי-בריטי החשוב ססיל רות שאת הספריות היהודיות שגנבו הנאצים ושלא ניתן להחזיר לבעליהם, יש להעביר לאחר המלחמה לאוניברסיטה העברית בירושלים[6].
האוניברסיטה הקימה ב-1944 ועדה לטיפול בנושא זה, בתקווה שאכן תקבל לידיה חלק מהספרים הגנובים. ועדה זו נקראה "הועדה להצלת אוצרות הגולה", ופעלה בראשות רקטור האוניברסיטה העברית ליאו אריה מאיר ובהשתתפותם של ראשי ההנהלה וההוראה כגון גרשום שלום, מרטין בובר, שמחה אסף ומנהל הספרייה הלאומית אליקים גוטהולד וייל. שלום, יוצא גרמניה ומנהל מחלקת היהדות בספריה בעבר, היה הגרום המרכזי בקביעת סדרי העדיפויות ומדיניות הבאת הספרים.
תחילה ביקשה הוועדה מדניאל גולדשמידט, אחד הספרנים המנוסים של הספרייה, להכין רשימה של מוסדות באירופה הכבושה שהחזיקו באוצרות גדולים של ספרים יהודיים על מנת לסייע באיתור וזיהוי הספרים לאחר המלחמה. ב-30 במרץ 1944 פורסמה בעיתונות העברית בארץ, קריאה לסיוע בהכנת רשימות אלו. עם סיום מלחמת העולם השנייה והגעת שמועות אודות כמויות גדולות של ספרים שנמצאו, החלה הוועדה לדון לגבי יצירת קשרים עם גורמי ממשל וצבא בגרמניה הכבושה, ודרישה לקבל נאמנות על הספריות והספרים שנתגלו באירופה.
השגת היעד נתקלה בקושי משמעותי מההיבט המשפטי. עקרונות המשפט הבין לאומי וההנחיות של השלטון הצבאי האמריקאי היו שיש להחזיר רכוש, ובכלל זה את הספרים, לארצות מוצאם כאשר הדבר אפשרי, ולתת לשלטונות שם לקבל אחריות על הספרים שבעליהם המקוריים אינם. האוניברסיטה העברית, כמוסד בארץ ישראל המנדטורית שמשם בוודאי לא נגנבו הספרים, היתה בעמדה בעייתית. ועדת אוצרות הגולה הקימה ועדה משפטית שתדון בנושא זה, וזו ניסתה להוכיח את בעלותו של עם ישראל שבארץ ישראל על ספרי אוצרות הגולה.
הועדה טענה במסגרת כל הדיונים כי השואה הייתה מכוונת לעם היהודי ועל העם היהודי לקבל את הנכסים שנותרו ללא בעלים. לא יעלה על הדעת שהספרים יינתנו לידים לא יהודיות, ביניהן כאלו ששותפות לפשעים נגד העם היהודי, ובוודאי שלא לגרמניה עצמה. כמו כן, רק בקרב העם היהודי יביאו הספרים תועלת רוחנית ותרבותית.
בתזכיר שהגישה הוועדה המשפטית נכתב:
"לעם היהודי הקם לתחיה בארץ אבות ישנה הזיקה הרוחנית החיונית המיוחדת לאוצרות תרבותו ולשמירתם במרכז הלאומי והרוחני בארץ ישראל".
טענה נוספת שהביעה הוועדה היא שדיני הירושה קובעים שיש לשמור על רצונו וכוונותיו של המוריש ובמקרה זה שהמוריש לא קבע יורש ספציפי, הוא בוודאי היה רוצה לראות את רכושו חוזר לעמו למורשת וזיכרון. בנוסף, ביקשה הוועדה להראות שהמקום הראוי לשמור את הספרים הוא דווקא האוניברסיטה העברית ולא ארגונים יהודיים אחרים. לפי הועדה, האוניברסיטה היהודית היחידה והספרייה שבה שהיא ספריית הלאום היהודי, רק להם יש את התשתיות המתאימות לקלוט ולטפל בספרים[7]. עם הקמת מדינת ישראל נוסף הטיעון שהספריה מייצגת את המדינה כולה ואת זכויותיה התרבותיות:
"הצדק ההיסטורי תובע שהעבודה המדעית שנעשתה במוסדות הלימוד וההוראה היהודיים ובקהילות יהודיות שחרבו תימשך... בארץ הקדושה, במקום שבו נוצר עתה מרכז חי למסורת הלמידה היהודית... האוניברסיטה העברית... מייצגת לא רק את עצמה, אלא גם את כל מוסדות הלימוד והקהילות של ארץ ישראל".[8]
.jpg)
בינואר 1946, עוד לפני העברת הספרים למחסן ה-OAD, פורסמה בעיתון הארץ כתבה בשם "הספרייה היהודית הגדולה בעולם" אודות הספרים השדודים של המכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט. מחבר המאמר רוברט וולטש שביקר בגרמניה כתב:
"זוהי זכות שהספרייה הלאומית בירושלים צריכה לתבוע אותה לעצמה. עליה לשלוח לפרנקפורט קבוצת פקידים נבחרים שיבדקו את הספרים, יעריכום, יסדרום וירשמום בקאטאלוגים."
באפריל 1946 פרופסור גרשום שלום, מנהל המכון למדעי היהדות, מומחה עולמי בתחום הקבלה ויוצא גרמניה, ואברהם יערי, ספרן בספרייה הלאומית ומומחה לתולדות הספר העברי, יצאו לאירופה כנציגי ועדת אוצרות הגולה. מטרתם בשלב זה לא הייתה לאסוף ספרים אלא לאסוף מידע על שרידי הספריות ואוספי הספרים היהודיים בגרמניה, לבדוק את גורלם של בעלי ספריות ואוספים פרטיים ולבוא במגע עם מנהיגי הקהילות בנושאים אלה.
אחרי שהייה של כחודש בלונדון ופריז החליט יערי לחזור ארצה ושלום נותר לבדו באירופה. לאחר זמן ממושך בו סייר בין שרידי הקהילות היהודיות, הגיע שלום לבסוף לאופנבך שם הוא בחן והעריך את הספרים שראה ואף סייע במיון ספרים וכתבי יד. שלום הבין שהאוניברסיטה העברית לא תוכל לקבל את כל הספרים ועליה לעבוד יחד עם הארגונים היהודיים השונים בכדי להוציא את הספרים מגרמניה[9]. הוא נענה בסירוב להעברת מספר ארגזי כתבי יד וספרים לישראל אך לאחר חזרתו ארצה, הוברחו הארגזים לירושלים בעזרתו של רב צבאי אמריקאי הרברט פרידמן[10].
בסופו של דבר, לרוב הצליחה הספריה לקבל מעמד רשמי מרכזי כגוף שצריך לקבל אליו חלק גדול מהספרים, אך למעשה הדברים לא תמיד הצליחו.
ה-JCR[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1943 התקיים בארצות הברית כנס בנושא החייאת חיי התרבות היהודית באירופה לאחר המלחמה. בעקבות הכנס הקים פרופסור סאלו בארון מאוניברסיטת קולומביה את ה-Commission on European Jewish Cultural Reconstruction לחקר ותיאום פעילות הקמה מחדש של התרבות היהודית באירופה. ה-CEJCR פעלה במרץ והשיגה השפעה רבה על השליטה בעתידה של אירופה היהודית.
נרקמו גם קשרים בין בארון לאוניברסיטה העברית, וחנה ארנדט, מנהלת המחקר ב- CEJCR, נעזרה ברשימותיו של דניאל גולדשמידט ובידיעותיהם של משכילים אחרים כדי להכין עבור ה-CEJCR רשימות מעודכנות ומלאות יותר של ספריות ואוספי תרבות יהודיים מלפני המלחמה. הרשימות כללו 430 מוסדות יהודיים כגון ספריות, ארכיונים ומוזאונים בעשרים מדינות. בנוסף הופיעו 264 מוסדות לא יהודיים עם אוספי ספרים יהודיים, 474 מו"לים יהודיים ו-15 מוסדות נאציים[11]. הרשימות התפרסמו בכתב העת Jewish Social Studies והרשימו מאוד את נציגי משרד החוץ האמריקאי, מה שבסופו של דבר סייע לארגון לקבל נאמנות זמנית על הרכוש התרבותי היהודי באירופה [12].
בהמשך בארון קיצר את שם הוועדה ל-Jewish Cultural Reconstruction (JCR), ובעברית: תקומה לתרבות ישראל. בהורדת המילה European הוא ביטא את ההבנה שלא צפוי עתיד ליהדות מזרח אירופה ושהמרכזים היהודיים עברו לארצות הברית וישראל. ה-JCR היה תאגיד של ארגונים יהודיים ברחבי העולם והשתפו בו גם הוועדה לאוצרות הגולה ונציגיה הישראלים.
הספרים היתומים שבמחסן ה-OAD, נותרו על אדמת אירופה לעוד 3 שנים. בזמן הזה הפעילות להחזרת הספרים התבצע בעיקר בישיבות ועדים והתכתבויות בין חברי התאגיד. תאגיד ה-JCR הפך לזרוע התרבותית של ה-Jewish Restitution Successor Organization (JRSO) ארגון גג של מספר ארגונים יהודיים שטיפל בכלל הנכסים היהודים שנותרו באירופה ללא יורשים.
צבא ארצות הברית העביר את האחראיות על אופנבך ל-JCR ועתה היה עליהם לקבל החלטות לגבי חלוקת הרכוש. הוחלט לבסוף להעביר 40% מהם לאוניברסיטה העברית, כנציגת ישראל, 40% יועברו לארצות הברית והיתר למדינות אחרות בעולם בהם היו ריכוזים יהודיים. ה-JCR הכין תווית מיוחדת עם הלוגו של הארגון בעברית ובאנגלית וביקשו מכל הספריות שקלטו את ספרי אופנבך להדביקם בפנים. התוויות מעידה שהספר שבו היא נמצאת, נגנב על ידי הנאצים בשואה.
איסוף הספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספרים מאופנבך היו הראשונים שהוועדה עסקה בעניינם, אך אלו לא היו הספרים היחידים שהגיעו במסגרת אוצרות הגולה. שלמה שונמי ונציגים נוספים של הספרייה ומשרד הדתות איתרו ספרים רבים במדינות רבות ברחבי אירופה. חלק גדול מהם נגנבו על ידי הנאצים אך לא נשלחו בזמן לפרנקפורט או ברלין. אחרים היו בבעלות של קהילות יהודיות שכעת מספר היהודים בהן היה קטן.
גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־1949 נשלח לאופנבך שלמה שונמי, מבכירי הספרייה הלאומית, כדי לבחור ספרים עבור ישראל בכלל והספרייה בפרט. הוא הצטרף שם לגרשום שלום וביוני יצא משלוח ראשון לישראל ובו כ-30 אלף ספרים. באותו חודש הסתיימו עבודות הרישום והקיטלוג של הספרים והספרים שנותרו הועברו לויסבאדן. לוויסבאדן הגיעו חומרים נוספים ביניהם ספרייתו הפרטית של הפילוסוף הרמן כהן, ואוסף של ארכיוני הקהילות היהודיות בבוואריה.[13]
אוספים ידועים כגון אלה נתבעו גם על ידי גורמים נוספים, ביניהם ליאו בק, המנהל האחרון של בית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין, שטען כי יוצאי גרמניה ביבשת אמריקה זכאים לקבל את מורשתם התרבותית, הארכיון היהודי האמריקני בהיברו יוניון קולג', וגם הקהילות המתחדשות בגרמניה. גרשום שלום פעל בתקופה זו בצורה מאומצת מול ראשי ה-JCR להבטחת עדיפותה של הספריה הלאומית, ואכן הספריה הצליחה לקבל לידה את ספריית הרמן כהן וחלק ניכר מהארכיונים והספרים הנדירים.[14] בסך הכל נשלחו מגרמניה לישראל כמעט 80,000 ספרים עד לסוף 1950.
החל משנת 1951 ביקשה הספריה לקבל את כל הספרים שנותרו בויסבאדן או באוספים חדשים שנתגלו - ולא נתבעו על ידי אחרים. הפעם לא בוצע מיון, במטרה לחלק ספרים לספריות ברחבי הארץ. עד 1956 הגיעו לארץ למעלה מ-100,000 ספרים נוספים.
ספרים מצ'כוסלובקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי המלחמה ספרי המשרד הראשי לביטחון הרייך שהועברו לטרייזינשטאט, נשלחו למוזאון היהודי בפראג שם כבר נמצאו 46,000 ספרים שנלקחו מספריות יהודיות בצ'כוסלובקיה. המוזאון בפראג היה באחריות מועצת הקהילות היהודיות וממשלת צ'כוסלובקיה והוכר כנאמן על הקנין התרבותי היהודי. לעומת זאת הספרים שהועברו לטירות בבוהמיה ומורביה היו באחריות הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית הצ'כית. בין הספרים שהועברו, היו האוספים של בתי המדרש לרבנים השונים בגרמניה, של קהילת ברלין ושל משפחות יהודיות.
התחנה הראשונה במסעו של גרשום שלום באירופה ב-1946, היתה בפראג, שם ניסה לברר לגבי הוצאת הספרים מהמדינה ומצא התנגדות. בדו"ח שכתב להנהלת הספריה הוא מציין שקל יותר להביא ספרים מברטיסלבה, בה נאספו כ-150 אלף ספרים, אך בעלי חשיבות פחותה. כדי לקדם את הבאת הספרים לישראל, נשלחו בזה אחר זה שלושה נציגים ילידי צ'כיה. תחילה נשלח הוגו ברגמן, יליד פראג ומנהל הספרייה הלאומית לשעבר, שניהל משא ומתן ארוך ומורכב עם הגורמים השלטוניים והקהילות היהודיות. תוך זמן קצר הוא הצליח להעביר את המלצת מועצת הקהילות בנוגע למשלוח הספרים לירושלים, אל משרד המדינה ומשרד החינוך, אבל עדיין היו קשיים רבים. אחיו של ברגמן, ארתור, הגיע אחריו לפראג, המשיך בטיפול בספרים והצליח להעביר את חלקם לאחסון זמני בבית העלמין היהודי בפראג. לבסוף הגיע מטעם ועדת אוצרות הגולה סטודנט באוניברסיטה העברית בשם זאב שק, שהצליח בסופו של דבר לסיים את המשא ומתן ולשלוח כ-45 אלף ספרים מצ'כוסלובקיה לירושלים[15].
ב-1950 הגיעו ספרים נוספים בדרכים בלתי רשמיות. לא אלו ולא הקודמים להם סומנו על ידי הספריה במדבקות המציינות כי הם מאוצרות הגולה.
ספרים מפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף המלחמה התחילו להתגלות ברחבי פולין ארגזי ספרים שנגנבו מישיבות וקהילות יהודיות ונאספו על ידי ניצולי שואה. בורשה הקים הוועד המרכזי של יהודי פולין ספרייה שעברה לבניין המכון למדעי היהדות ב-1948. הספרייה הכילה 120,000 ספרים בעברית ויידיש.
בדצמבר 1947 הגיע לפולין מנחם מנדל שניאורסון, המזכיר הכספי של האוניברסיטה העברית, בשליחות להעברת נכסים בעלי ערך כספי של קורבנות השואה לאוניברסיטה העברית. הוא לא נשלח במטרה לטפל בקניין התרבותי והרוחני, אך נקט יוזמה עצמאית ובירר את גורלן של הספריות היהודיות הגדולות והחשובות. בשל תקופת המלחמה הוא פעל באופן עצמאי, ללא תקשורת עם ראשי האוניברסיטה.
במשא ומתן הצליח לקבל את רשות הוועד היהודי לשלוח את הספרים לארץ אך גורמים רבים בממשל הקשו על הטיפול בטענה שמדובר בספרים יקרי ערך, וגם בקהילה היו שהתנגדו להוצאת הספרים. שניאורסון הבין שהוא חייב לפעול במהירות, ובמאמצים רבים, עבודה זריזה ותשלום הוצאות משלוח הצליח שניאורסון להביא את הספרים ארצה. בגלל לחץ הזמן, ודרישת המכון להשאיר אצלו את הספרים הנדירים, לא נעשה כמעט מיון של הספרים וחלק גדול מהם היו סידורים חומשים ומחזורים. רוב הספרים שהוצאו היו מספרייתה המפוארת של ישיבת חכמי לובלין.
בגלל המלחמה נתקעו הספרים תקופה ארוכה בקפריסין, וב-7 אוגוסט 1949 הגיעו הראשונים מספרי פולין שאסף שניאורסון, ברכבת הראשונה שנכנסה לירושלים לאחר המצור. סך הכל הגיעו 85,000 ספרים, רובם תורניים. יחסה של האוניברסיטה ליוזמה אישית זו היה אמביוולנטי, והרקטור שמחה אסף חשש שהוא יהווה מעמסה. עם הגעת הספרים פרסמה הספריה הודעת ברכה ולקחה אחריות על שימור האוסף, אך סירבה לשלם את הוצאות ההעברה, ושניאורסון נאלץ למצוא מקורות אחרים.[16]
ספרים מאוסטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאות אלפי ספרים שנשלחו מברלין, נתגלו על ידי הצבא הבריטי במנזר טנזנברג באוסטריה לאחר המלחמה. מאות אלפי ספרים אחרים נלקחו מהקהילות היהודיות בווינה ונותרו מאוחסנים שם. הגאוגרף משה ברוור, שבאותן שנים שימש ככתב העיתון הצופה, דיווח על הספרים ועל נכונות בני הקהילה ששרדו את המלחמה להעבירם לאוניברסיטה העברית. ב-1949 בסיועו של ציר ישראל בווינה, קורט לוין, נשלחו כמה אלפי ספרים לירושלים. ב-1950 דווח ל-JCR על מאות אלפי ספרים בארמון הופברג בווינה.
ב-1952 חתמה הספריה על הסכם לשיתוף פעולה עם משרד הדתות לצורך הצלת הספרים, בו נקבע כי משרד הדתות יממן את הנסיעה והיא תוקדש גם לחיפוש ספרי תורה ותשמישי קדושה. מכוח ההסכם יצאו שלמה שונמי מטעם הספרייה הלאומית ויהודה ליב ביאלר ממשרד הדתות למסע בן 3 חודשים באוסטריה, איטליה, יוגוסלביה והולנד.
הקהילה בוינה הסכימה מיד לשלוח 9000 ספרים ו-100 ספרי תורה, אך הם נתקלו בחוסר רצון לסייע מטעם השלטונות שטענו שהספרים נמסרו לספריות ציבוריות כרכוש האויב (הגרמני) ונאסר עליהם אפילו לראות את האוספים. ב-1954 הצליחה הקהילה היהודית להשיג אישור לראות את האוספים, ביאלר ושונמי נסעו שוב, והצליחו לאתר כ-200 אלף ספרים נטושים. רובם (כ-150 אלף) נמצאו בספריית אוניברסיטת וינה, והשאר בספרייה הלאומית האוסטרית ובספריית משרד האוצר. לפי שונמי, היו אלה כולם ספרים חשובים באיכות הדפסה ושמירה גבוהה.
למרות שנמצאו הוכחות לגבי לפחות 110,000 מהספרים על כך שנשדדו מבעלים יהודיים, ספריית האוניברסיטה סירבה לוותר עליהם, והמאמצים להשגת הספרים עברו לאפיקים פוליטיים-דיפלומטיים בסיוע הקונסול בוינה, אריה אשל. בסופו של דבר, במסגרת הסכם השבת עצמאותה של אוסטריה, נאלצו האוסטרים לפצות את ניצולי השואה ולהשיב להם את רכושם. בעקבות לחץ של ועידת התביעות, הסכימו הרשויות באוסטריה כי הספריות צריכות להוכיח שהספרים נקנו כראוי, ואם לא יצליחו עליהן להעביר את הספר לתובעים היהודיים.[17]
בסוף 1955 מנהל הספרייה הלאומית, קורט וורמן נסע מירושלים לווינה למשא ומתן בנוגע לחלוקת הספרים[18]. בהסכם נקבע שהקהילה היהודית תקבל כמעט 110,000 ספרים שאת רובם היא תעביר לירושלים. בין 70,000-80,000 ספרים הגיעו לספרייה הלאומית והיתר נשארו בידי הספריות האוסטריות. הספרייה הלאומית הכינה תווית מיוחדת לספרים אלו המעידה עליהם כספרים שניצלו מהשואה.
חלוקת הספרים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלוקת הספרים שהגיעו מגרמניה ומצ'כיה התעכבה זמן רב, ובינתיים הגיעה האוניברסיטה להסכם מהיר עם משרד הדתות והרבנות הראשית על חלוקת הספרים שהגיעו מפולין. הספריה בחרה ראשונה את הספרים הנחוצים לה, אך רוב האוסף, 60,000 ספרים, הועבר למשרד הדתות שהקים ספריה לזכר יהדות פולין וחילק ספרים לישיבות ובתי כנסת ברחבי הארץ.
סביב הספרים התפתח סכסוך בין משרד החינוך ומשרד הדתות והחלוקה התעכבה. בסופו של דבר גם לאחר שהושגה הסכמה, משרד החינוך כשל בחלוקת הספרים וחלקם חזרו לספריה הלאומית. בסופו של דבר, כמעט כל הספרים שהגיעו דרך ה-JCR נשארו בידי האוניברסיטה העברית, הרבה מעבר לציפייתם הראשונית. מתוך 100,000 הספרים שהגיעו מגרמניה בהמשך שנות ה-50, כמחצית נותרו כנראה בידי האוניברסיטה, כשליש הועברו למשרד הדתות והשאר חולקו לספריות ולמוסדות.[19]
הספרים שהובאו מצ'כיה ומאוסטריה נתורו כמעט כולם בידי הספריה הלאומית.
ספרי אוצרות הגולה בספרייה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלמה שונמי שניהל את מחלקת אוצרות הגולה משנות ה-50, נסע פעמים רבות לאירופה בכדי לאתר ולהביא ארצה ספרים שמצא שם. בין היתר ביקר, לפעמים עם נציגי משרד הדתות, בהולנד, הונגריה, יוגוסלביה, איטליה ומקומות אחרים. פעילותו נמשכה עד שנות ה-70. לטענתו בסך הכל הצליח להציל כמיליון ספרים אבל נותרו עוד רבים על אדמת אירופה[20].
הספרייה הלאומית השאירה אצלה את העותקים שהיו חסרים לה ושאר הספרים שהגיעו לישראל התחלקו בין ספריות ציבוריות, ספריות של ישיבות, בתי ספר, בתי כנסת וספריות אקדמיות. הספרייה לאומית השתדלה לאסוף עותק של כל ספר בעברית או בשפות היהודיות אחרות, וגם מהדורות רבות ודומות של אותו ספר. הדבר היה גורם חשוב בייסוד ובהצלחת המפעל הביבליוגרפי של הספר העברי. ספרי אוצרות הגולה שנקלטו בספרייה הלאומית שימשו כתיעוד צורכי הקריאה, הלימוד והתפילה של יהדות אירופה לפני השואה במקומות ותקופות שונות.
גם ספרים לועזיים רבים הגיעו עם אוצרות הגולה. כולם שימשו את באי הספרייה הלאומית וחוקרי האוניברסיטה העברית. רובם הגיעו בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים כאשר הספרייה והאוניברסיטה העברית בהר הצופים לא היו נגישים. הספרייה נאלצה לבנות את עצמה מחדש במערב ירושלים ושמחה לקבל את הספרים הרבים שהגיעו מאירופה.
בשנת 1966 דווח שחצי מיליון ספרים הובאו ארצה ומתוכם 200,000 נמצאים בספרייה[21]. מספר זה כנראה לא מדויק וכלל גם את הספריות המחלקתיות השונות של האוניברסיטה. עם הזמן ספרים רבים בלו, אבדו ונגנזו. קשה לדעת כמה ספרי אוצרות הגולה נותרו כיום בספרייה הלאומית שכיום איננה חלק מהאוניברסיטה העברית. ניתן להעריך שמדובר בעשרות אלפים. בשנת 2021 נעשה מחקר בנושא ספרי אוצרות הגולה בספרייה הלאומית. במהלך המחקר נרשמו כ 10,000 מספרי אוצרות הגולה שנקלטו בזמנו בספרייה. מתוכם ניתן היה לזהות כ-8000[22]. מידע אודות היותם ספרי אוצרות הגולה, נוסף לקטלוג הספריה וניתן לחיפוש במערכת "מרחב" של הספרייה הלאומית. בסוף שנת 2022 חודש הפרויקט ובסך הכל אותרו וסומנו כ-35,000 רשומות של פריטים מאוספי הספרייה שהובאו לארץ במסגרת פעילות מחלקת אוצרות הגולה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דב שידורסקי, גווילים נשרפים ואותיות פורחות : תולדותיהם של אוספי ספרים וספריות בארץ ישראל ונסיונות להצלת שרידיהם באירופה לאחר השואה, ירושלים: מאגנס, 2008
- דיוויד פישמן, מחתרת הנייר : המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא, מאגנס, 2020
- אנה הולצר-קוואלקו ואנריקו לוקה, "ספריית הגולה: תקומת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים וקיבוץ האוספים", תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: מדינת הלאום וההשכלה הגבוהה, עמ' 719-766.
- Mark Glickman, Stolen words : the Nazi plunder of Jewish books, University of Nebraska Press, 2016
- Elisabeth Gallas, A mortuary of books : the rescue of Jewish culture after the Holocaust, New York University Press, 2019
- Anders Rydell, The book thieves : the Nazi looting of Europe's libraries and the race to return a literary inheritance, Penguin Books, 2018
- Patricia Kennedy Grimsted,, Returned from Russia : Nazi archival plunder in Western Europe and recent restitution issues, Builth Wells, Great Britain: nstitute of Art and Law, 2007
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דב שידורסקי, ביזת אוספים וספריות יהודיות על ידי הנאצים: משרד הראשי לביטחון הרייך כסוכן ביזה, ילקוט מורשת 89, עמ' 34-52
- ^ Joshua Starr, Jewish Cultural Property under Nazi Control, Jewish Social Studies Vol. 12, No. 1, עמ' 27-48
- ^ Patricia Kennedy Grimsted, The Road to Minsk for Western "Trophy" Books: Twice Plundered but Not Yet "Home from the War", Libraries & Culture Vol. 39, No. 4, עמ' 351-404
- ^ Robert Waite, Returning Jewish Cultural Property: The Handling of Books Looted by the Nazis in the American Zone of Occupation, 1945 to 1952, Libraries & Culture Volume 37, Number 3, 2002, עמ' 213-228
- ^ ש"ה ברגמן, "יובל בית הספרים", דבר 7.8.1942
- ^ Cecil Roth, Conference on restoration of continental Jewish museums, libraries and archives, London, April 11th, 1943, London: Jewish Historical Society of England, 1943
- ^ דב שידורסקי, גווילים נשרפים ואותיות פורחות : תולדותיהם של אוספי ספרים וספריות בארץ ישראל ונסיונות להצלת שרידיהם באירופה לאחר השואה, מאגנס, 2008
- ^ מתוך נייר מדיניות של האוניברסיטה שנכתב באנגלית ותורגם בידי דב שידורסקי, בספרו: גווילים נשרפים ואותיות פורחות: תולדותיהם של אוספי ספרים וספריות בארץ ישראל ונסיונות להצלת שרידיהם באירופה לאחר השואה, ירושלים 2008, עמ' 344-343.
- ^ נועם זדוף, מברלין לירושלים ובחזרה : גרשם שלום בין ישראל וגרמניה, כרמל, 2015
- ^ Herbert Friedman, Roots of the future, Gefen, 1999
- ^ Dov Schidorsky, Hannah Arendt's Dedication to Salvaging Jewish Culture, The Leo Baeck Institute Year Book Vol. 59 (10), 2014, עמ' 181–195
- ^ Dana Herman, Hashavat avedah : a history of Jewish Cultural Reconstruction, Inc, McGill University, 2008
- ^ אנה הולצר-קוואלקו ואנריקו לוקה, "ספריית הגולה: תקומת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים וקיבוץ האוספים", תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: מדינת הלאום וההשכלה הגבוהה, עמ' 736
- ^ אנה הולצר-קוואלקו ואנריקו לוקה, "ספריית הגולה: תקומת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים וקיבוץ האוספים", תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: מדינת הלאום וההשכלה הגבוהה, עמ' 737-738
- ^ יפעת ווייס, מפראג לירושלים: על מעמדו של הקניין היהודי התרבותי ללא יורשים באירופה לאחר המלחמה, ילקוט מורשת 97, עמ' 242-267
- ^ אנה הולצר-קוואלקו ואנריקו לוקה, "ספריית הגולה: תקומת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים וקיבוץ האוספים", תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: מדינת הלאום וההשכלה הגבוהה, עמ' 739-742
- ^ אנה הולצר-קוואלקו ואנריקו לוקה, "ספריית הגולה: תקומת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים וקיבוץ האוספים", תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: מדינת הלאום וההשכלה הגבוהה, עמ' 750-753
- ^ איתמר לוין, העברת ספרים שנגזלו בשואה מאוסטריה לבית הספרים הלאומי בירושלים, יד לקורא: כתב-עת לספרנות, לביבליוגרפיה ולארכיונאות 31, עמ' 7-19
- ^ אנה הולצר-קוואלקו ואנריקו לוקה, "ספריית הגולה: תקומת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים וקיבוץ האוספים", תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: מדינת הלאום וההשכלה הגבוהה, עמ' 742-748.
- ^ ג. ליאור, ושבו גווילים לגבולם, ירושלטון 112, עמ' 19-17
- ^ יהודה האזרחי, בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי, המחלקה לארגון ופירסום - האוניברסיטה העברית., 1966
- ^ דניאל ליפסון, מגרמניה הנאצית לאוניברסיטה העברית: קליטתם של ספרי "אוצרות הגולה" בספרייה הלאומית, אוניברסיטת בר-אילן, 2021
