אווה ממלוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אווה ממלוק
אבן נגף להנצחת אווה ממלוק בברלין-קרויצברג, בחזית ביתה ברחוב נוינבורגר מס' 1
אבן נגף להנצחת אווה ממלוק בברלין-קרויצברג, בחזית ביתה ברחוב נוינבורגר מס' 1
לידה 6 במאי 1918
ברלין, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 בדצמבר 1944 (בגיל 26)
מחנה הריכוז שטוטהוף, גרמניה הנאצית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אווה ממלוק (בגרמנית: Eva Mamlok;‏ 6 במאי 1918, ברלין-קרויצברג – 23 בדצמבר 1944, מחנה הריכוז שטוטהוף, פולין הכבושה) הייתה פעילה אנטי פשיסטית ולוחמת מחתרת אנטי נאצית יהודייה.[1]

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלוק הייתה בתם השנייה של סוחר היין אלברט ממלוק (1878–1936) ואשתו מרתה לבית פייזר (1884–1942). אחותה הגדולה הילדגרד (1912–1941) מתה משחפת כשאווה הייתה כלואה.

התנגדות וכליאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלוק הייתה בת ארבע-עשרה כשטיפסה על גג חנות הכלבו "הרטי" (Hertie) ליד דירתה בשנת 1932 באזור בל-אליאנס-פלאץ בברלין-קרויצברג. היא ציירה את הסיסמה "הלאה היטלר!" (Nieder mit Hitler) בצבע לבן. היא נעצרה אך שוחררה כמה ימים לאחר מכן מפאת גילה הצעיר. היא נעצרה שוב כשהניחה פרחים על קבריהם של מנהיגי ברית ספרטקוס, רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט ב-24 בנובמבר 1934, בבית הקברות המרכזי פרידריכספלדה, מעשה שהוגדר כ"חתרני" בפקודות "המעצר ההגנתי" (Schutzhaft) (אנ') הנאצי. היא נאסרה במחנה הריכוז מורינגן (Moringen) בסקסוניה התחתונה ושוחררה במאי 1935. גם לאחר שחרורה המשיכה לפעול נגד הנאצים. ככל הנראה היא הייתה ראש קבוצת נשים ונערות יהודיות אנטי-פשיסטיות שהדפיסו והפיצו עלונים.

פיטר סימסן על אווה ממלוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1934, באמצעות מכר משותף, פגשה ממלוק את פיטר סימסן (Pieter Siemsen; 1914–2004), שהיה בנו של נציג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD) ברייכסטאג, אוגוסט סימסן, שהיגר לארגנטינה דרך שווייץ לאחר שהנאצים עלו לשלטון. היא הייתה בת שש-עשרה, הוא היה בן עשרים. פיטר גורש משווייץ בחזרה לגרמניה ב-1934 וגויס בכפייה לשירות העבודה של הרייך ולשירות צבאי בוורמאכט.

באוטוביוגרפיה שלו כתב שלא היה לה רקע פוליטי "אבל היא הייתה נגד הנאצים בכל ליבה ועם הזמן גם פיתחה מודעוּת פוליטית".[2] אולם לפי מקורות אחרים, אווה ממלוק הייתה חברה בתנועת הנוער העובד הסוציאליסטי (גר') (SAJ), שפורקה ב-1933. מאז היא הייתה פעילה בהתנגדות אנטי-נאצית.

השניים התאהבו ולעיתים קרובות הלכו למסעדה זולה ליד תחנת הרכבת ברלין גן החיות, מכיוון שנודע שלא היה לקהלהּ "שום קשר לנאצים". ובכל זאת היה המקום נתון למעקב צמוד של הגסטפו. פיטר סימסן תיאר בזכרונותיו אירוע במקום: ”היה מישהו שכל הזמן הביטו לעברנו בחוצפה. רציתי להתעמת איתו ולשאול למה הוא בוהה בנו ככה. הייתי מאוד אימפולסיבי, לפעמים פזיז. אווה אמרה שאני צריך להירגע. זה היה מצב מסוכן, היא הייתה יהודייה, אני הייתי במדים. לא יכולנו להרשות לעצמנו קטטה. אבל רציתי לקפוץ ולגשת אל האיש. ואז היא פתאום סטרה לי. באותו רגע הבנתי באיזו סכנה אנו נמצאים. היא קמה ללכת ואני אחריה, וברחנו יחד.” סימסן הצליח לעזוב את גרמניה ב-1937 ולהגר לארגנטינה. לפני שעזב, הם קנו "טבעות נישואין ב-90 פניג לזוג" מחנות וולוורת. לפי זיכרונותיו, הם נשארו בקשר מכתבים לפחות עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.[3]

מות האב, הולדת הבת טנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 בנובמבר 1936, אביה של אווה, אלברט ממלוק, מת בגיל 58 בבית החולים היהודי בברלין-ודינג.

לפי מפקד המיעוטים במאי 1939 אווה עדיין עם אמהּ מרתה[4] ואחותה הילדגרד[5] בדירת הוריהם ברחוב נויבורגר (Neuenburger 3) בקרויצברג. אמה ניהלה את "חנות יין ומשקאות חריפים מרתה ממלוק" בכתובת זו עד 1940.[6]

ב-3 בספטמבר 1939 ילדה אווה בת בשם טנה (Tana) בבית החולים היהודי, שהיה בין המקומות הבודדים שעדיין נתנו שירות רפואי ליהודים.[7] ברישום הלידה של טנה במשרד הרישום ברובע ודינג, אווה רשומה כאֵם יחידנית, משלח היד - 'עובדת בית'. האב נרשם כ"בלתי ידוע".[8] סימסן לא היה האב, שכן הוא היגר מגרמניה ב-1937. מאוגוסט 1938 התאפשר לתת רק מעט מאוד שמות פרטיים לילדים יהודים, כולל 'טנה'.[9] לדברי עמיתתה לעבודה אינגה ברנר, אביו של הילד לא היה יהודי, אך כדי להגן עליו מפני אישום לפי סעיף "ראסנשאנדה" בחוקי נירנברג, אווה ציינה כי האב היה יהודי שהיגר.[10]

עבודת כפייה בברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרוץ המלחמה גויסה אווה לעבודת כפייה במפעל בוצקה (Butzke) לייצור ברגים בעיר ברלין.[11] שם פגשה את אינגה ברנר לבית גרסון (1922–2012) באפריל 1941, וזו הצטרפה לקבוצת ההתנגדות של אווה. לימים הייתה ברנר השורדת היחידה מהקבוצה. היא מסרה עדות על פעילות הקבוצה, שכן הייתה עם אווה כמעט עד תום המלחמה. היא סיפרה שאווה הייתה מלאת אנרגיה ואישה צעירה מלאת חיים. במחרטה במפעל היא אהבה לשיר את פזמוני "אופרה בגרוש": "היא הייתה מאוד יפה, מלאה בכיף ותמיד שרה".[10]

מעצר וגירוש לריגה ב-1942[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1941 נעצרו אווה ממלוק וחברותיה לעבודת הכפייה, אינגה ברנר ואינגה לוינסון. הן השאילו ספרים שנאסרו על ידי הנאצים למנהל עבודה לא יהודי, שהוסגר לגסטפו על ידי מנהל עבודה אחר, על פי עדותה לימים של אינגה ברנר. איש קשר מקבוצת ההתנגדות שלהם התאבד זמן קצר לפני פגישה מתוכננת, וייתכן שהותיר אחריו חומר מפליל שמצא הגסטפו. שלוש הנשים נלקחו לכלא המשטרה באלכסנדרפלאץ ונידונו למוות, ללא שימוע ראוי, בגין "פגיעה במאמץ המלחמתי". עונשם הומתק למאסר עולם במחנה ריכוז. לדברי אינגה ברנר, הדבר הושג באמצעות שוחד והתערבות של קרוב משפחה לא-יהודי ממשפחתה של ברנר. כשאווה הייתה בכלא, אחותה הילדגרד ממלוק נפטרה ב-11 בדצמבר 1941, בגיל 29 משחפת.

ב-13 בינואר 1942 אווה ממלוק ושתי הנשים הנוספות שובצו לטרנספורט ה-8 וגורשו לגטו ריגה.[12] ברנר הצליחה להישאר יחד עם אווה לפרקי זמן ארוכים. שתיהן הועסקו בעבודת כפייה ליד ריגה, במיוחד באתר הבנייה של שדה התעופה ספילבה (Spilve).

המשך ההתנגדות בריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי ברנר, ממלוק המשיכה להיות פעילה בהתנגדות לנאצים בריגה. באתר הבנייה של שדה התעופה ספילבה, ברנר (אז אינגה גרסון) פגשה מהנדס גרמני שהסכים לשלוח דואר לדודה שלה בברלין, שהייתה נשואה לגוי. ללא ידיעתו שלחה הדודה ברלין לריגה מצלמה זעירה שנאפתה בתוך עוגה: "אווה, שהייתה איתי באתר הבנייה, עם כמה לטבים, יצרה שוב קשר עם קבוצת ההתנגדות... היא הייתה נערה מאוד אמיצה. אמרו לה שדודה שלי צריכה ליצור קשר עם מישהו שייתן לה עוגה והיא תשלח לי את העוגה. היא עשתה זאת בלי לדעת מה יש בעוגה. היא נתנה את זה למישהו, איני יודעת למי. היו תמונות שצולמו במצלמה זו, וחלקן הופיעו בספרים."[13] עד כה לא ניתן לזהות את התמונות החשאיות הללו מריגה.

גירוש האם והבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמהּ של אווה, מרתה ממלוק, גורשה מברלין לריגה ב-19 באוקטובר 1942, ונרצחה מיד עם הגעתה ב-22 באוקטובר 1942. יחד עם מרתה ממלוק בטרנספורט ה-21 של 19 באוקטובר 1942 גורשו 959 בני אדם וכמעט 60 ילדים בין הגילים 2 ל-16 מבית היתומים היהודי בפרנצלאואר ברג בשדרות שנהאוזר 162, כולל שלושת המטפלים שלהם. טנה ממלוק, בתה בת השלוש של אווה, נשארה בבית יתומים יהודי בברלין לאחר גירוש סבתה. כתובתה האחרונה לפני הגירוש הייתה (רחוב שנהאוזר הישן 4 (Alte Schönhauser Straße 4). לאחר סגירתו הכפויה של בית יתומים זה, גורשה טנה ב-29 בנובמבר 1942 למחנה ההשמדה אושוויץ שם נרצחה. הטרנספורט ה-23 של 29 בנובמבר 1942 כלל 998 אנשים, בהם 75 ילדים, רובם מבית היתומים היהודי אורבך, בגילים שבין 10 חודשים ל-16 שנים. לא ידוע מדוע גורשה טנה בנפרד מסבתה. בהצהרת הנכסים שמולאה עבורה, היא מכונה "יתומה".

מאסר ומוות בשטוטהוף 1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהוראת משטרת הביטחון הנאצית בריגה, נלקחה ממלוק למחנה הריכוז שטוטהוף ב-1 באוקטובר 1944, שם קיבלה מספר אסירה 94020.[14] הסיבות להעברה אינן ידועות.

בעדותה משנת 1991 הניחה אינגה ברנר שאווה מתה בספילבה (Spilwe) בשנת 1943 מאלח דם עקב תת-תזונה, עבודה קשה ותנאי תברואה ירודים, אולם לפי תעודת המוות הרשמית של הנאצים, אווה ממלוק מתה ב-23 בדצמבר 1944, בשעה 8:35 בבוקר בבלוק 21 של מחנה הריכוז שטוטהוף, מ"חולשה פיזית כללית".[15] חודש לאחר מכן, בינואר 1945, הצליחה ברנר להימלט ממחנה לוויין של שטוטהוף יחד עם שרלוט ארפאדי.[16]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 באוקטובר 2011 הונחה אבן נגף לזכר ממלוק בברלין-קרויצברג ברחוב נוינבורג 1 (Neuenburger Straße 1, לשעבר Neuenburger Straße 3).[17]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Inge Berner, "The Death Sentence", in: Gertrude Schneider (ed/), The Unfinished Road: Jewish Survivors of Latvia Look Back, Praeger publishers, 1991, ISBN 978-0-275-94093-5
  • Inge Berner, Interview 31206. Visual History Archive, USC Shoah Foundation, 1997
  • Pieter Siemsen, Der Lebensanfänger Erinnerungen eines anderen Deutschen – Stationen eines politischen Lebens: Weimarer Republik – Nazi-Deutschland – Argentinien – DDR – BRD, Berlin: Trafo Verlag, 2000
  • Kim Wünschmann, Before Auschwitz: Jewish Prisoners in the Prewar Concentration Camps, Harvard University Press, 2015 ISBN 978-0-674-42558-3
  • Jörg Osterloh and Kim Wünschmann, »... der schrankenlosesten Willkür ausgeliefert« Häftlinge der frühen Konzentrationslager 1933-1936/37, Campus, 2017, ISBN 978-3-593-50702-6 (אנ')
  • Achim Doerfer, Irgendjemand musste die Täter ja bestrafen: Die Rache der Juden, das Versagen der deutschen Justiz nach 1945 und das Märchen deutsch-jüdischer Versöhnung, Kiepenheuer & Witsch, 2021 ISBN 978-3-462-31813-5

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Eva Mamlok, in: Memorial Book: Victims of the Persecution of Jews under the National Socialist Tyranny in Germany 1933 - 1945, ed. by German Federal Archives (Bundesarchiv)
  2. ^ “Der Lebensanfänger. Erinnerungen eines anderen Deutschen – Stationen eines politischen Lebens: Weimarer Republik – Nazi-Deutschland – Argentinien – DDR – BRD” Pieter Siemsen, trafo verlag 2000, 247 S., ISBN 3-89626-286-6
  3. ^ Siemsen, Lebensanfänger, p. 28.
  4. ^ Martha Mamlok on mappingthelives.org
  5. ^ Hildegard Mamlok on mappingthelives.org
  6. ^ Weinhandlung Martha Mamlok in: Database of Jewish Businesses 1930-1945 (Datenbank Jüdische Gewerbebetriebe in Berlin 1930–1945)
  7. ^ Tana Mamlok on mappingthelives.org
  8. ^ Berlin Wedding Registry office/ Standesamt Wedding von Berlin (today Mitte), No. 4669/1939.
  9. ^ Zweite Verordnung zur Durchführung des Gesetzes über die Änderung von Familiennamen und Vornamen vom 17. August 1938
  10. ^ 1 2 Berner, The Death Sentence, p. 88.
  11. ^ F. Butzke Schrauben-Industrie und Fassondreherei GmbH, ליד מוריצפלאץ (Moritzplatz)
  12. ^ DocID: 127187334 Transportliste Welle 8 - 8. Osttransport nach Riga, 13. Januar 1942 in: Arolsen Archives
  13. ^ Inge Berner, Interview 31206. Visual History Archive, USC Shoah Foundation, 1997. Accessed 20 July 2023, Tape 3, 00:27:39
  14. ^ DocID: 4562190 (EVA MAMLOK) Prisoner ID card in: Arolsen Archives
  15. ^ DocID: 4562189 (EVA MAMLOK) Death certificate in: Arolsen Archives
  16. ^ Berner, The Death Sentence, p. 96f.
  17. ^ A stumbling block for Eva Mamlok on vimeo.com
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אווה_ממלוק&oldid=38518554"