אדית וולף
 | |
| לידה |
13 באפריל 1904 ברלין, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
28 בינואר 1997 (בגיל 92) חיפה, ישראל |
| מדינה |
גרמניה |
| פרסים והוקרה |
מדליית מסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית |
  | |
אדית וולף (בגרמנית: Edith Wolf; כונתה גם "אוו", Ewo; 13 באפריל 1904, ברלין – 28 בינואר 1997, חיפה) הייתה ניצולת השואה, מתנגדת גרמנית לנאציזם בתקופת גרמניה הנאצית, וממייסדות קבוצת המחתרת היהודית "חוג חלוצי".
חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדית וולף הייתה הגדולה מבין שלוש אחיות במשפחה יהודית-נוצרית בברלין. בשנת 1925 קיבלה הסמכה (Abitur (אנ')) בפילוסופיה. היא הייתה חברה בתנועת הנוער היהודית-גרמנית כחול לבן.
היא התגיירה בשנת 1933 והפכה לפציפיסטית וציונית כמחאה על עליית הנאצים לשלטון. היא הוכרה כיהודיה מלאה למרות מוצאה כמישלינג מדרגה ראשונה לפי תורת הגזע. עקב כך עמדה בסכנה יותר מאשר המישלינג. למרות זאת הפיצה באופן מחתרתי ואנונימי עלונים פוליטיים, שקראו להתנגד למשטר הנאצי. היא הייתה בקשר עם יהודים, והצליחה לסייע להם בבריחה. דודתה הצליחה להשמיד את רישומי היהדות שלה בקהילה היהודית, וכך הוקל עליה לפעול.[1]
דרך רחה פראייר הכירה וולף את עליית הנוער, וכן את יצחק שוורזנץ, שהיה מורה בארגון זה. כשהחלו הגירושים מגרמניה, ב-1941, ארגנה וולף מזון ואמצעי בריחה והסתתרות ליהודים, בעיקר תעודות זיהוי מזויפות.
ב-27 בפברואר 1943 ייסדה וולף עם שוורזנץ את קבוצת המחתרת היהודית-ציונית "חוג חלוצי". קבוצה זו סייעה ליהודים נרדפים ברחבי גרמניה במשך למעלה משנה.[2] מבין 40 הילדים של "עליית הנוער" שהוסתרו בעזרת "חוג חלוצי" שרדו 33.[3]
ב-19 ביולי 1943 נעצרה וולף על ידי הגסטפו. היא הצליחה להשמיד את פרטי הקשר של היהודים שלהם עזרה, אך נדונה לשנתיים מאסר על העברת כרטיסי קיצוב מזון ליהודים. היא שרדה 18 מחנות ריכוז, בהם דכאו וראוונסברוק.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה והשואה, ב-1950 עברה וולף לשווייץ. ב-1954 עלתה לישראל עם שוורזנץ.[4] בישראל עבדה וולף בין היתר ביד ושם ולאחר מכן עסקה בקידום ההבנה בין יהודים לערבים.
הנצחה ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
וולף קיבלה את עיטור הכבוד של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית. בשנת 2004 הוצבה לכבודה לוחית זיכרון על קיר הבית בו גדלה ברחוב בונדסאלה 79 בברלין ועליה כתוב:
בבית זה גרה אדית וולף, שכונתה "אוו" (Ewo, 1904–1997). אדית, שגדלה בבית יהודי-נוצרי, הסתירה בבית זה, עם יצחק שוורזנץ וחברים יהודים נוספים, את חברי "חוג חלוצי", קבוצת התנגדות של צעירים. אוו נעצרה ב-19 ביוני 1943 ושרדה 18 מחנות ריכוז ובתי כלא.
כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- mit Jizchak Schwersenz und Shaul Esh: Jüdische Jugend im Untergrund. Eine zionistische Gruppe in Deutschland während des Zweiten Weltkrieges. Bitaon, Tel Aviv 1969.
ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Wolfgang Benz (Hrsg.): Lexikon des deutschen Widerstandes. Fischer, Frankfurt am Main 2001, ISBN 3-596-15083-3.
- Irmgard Klönne: „1933 wurde das anders. Da habe ich alles Jüdische betont“. Edith Wolff, genannt Ewo – Eine Würdigung. In: Gisela Dölle u. a. (Hrsg.): Jüdin – Deutsch – deutsche Jüdin? Auswirkungen des Antisemitismus in Deutschland. Archiv der Deutschen Frauenbewegung, Kassel 1993, S. 28–33 (Ariadne – Almanach des Archivs der Deutschen Frauenbewegung 23).
- Wilfried Löhken, Werner Vathke (Hrsg.): Juden im Widerstand. Drei Gruppen zwischen Überlebenskampf und politischer Aktion. Berlin 1939–1945. Hentrich, Berlin 1993, ISBN 3-89468-068-7 (Reihe deutsche Vergangenheit – Stätten der Geschichte Berlins 87).
- Fabrice Braun: "Vorsicht Gift". Edith Wolff gründete in Berlin mit anderen die jüdische Widerstandsgruppe "Chug Chaluzi", in: Der Spiegel Geschichte 2/2019, S. 16–23.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- על וולף בכתב העת המקוון "בשביל הזיכרון" באתר יד ושם, ע' 28.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Birgit Schreiber: Versteckt. Jüdische Kinder im nationalsozialistischen Deutschland und ihr Leben danach. Interpretationen biographischer Interviews. Campus, Frankfurt am Main 2005, ISBN 3-593-37746-2, S. 35.
- ^ Wolfgang Benz, Walter H. Pehle (Hrsg.): Lexikon des deutschen Widerstandes. Fischer, Frankfurt am Main 1994, S. 189f.
- ^ Johannes Tuchel, Julia Albert: Widerstand als Reaktion auf Krieg und NS-Gewaltverbrechen. In: Bundeszentrale für politische Bildung (Hrsg.): Widerstand gegen den Nationalsozialismus, Informationen zur politischen Bildung Nr. 330, 17. August 2016.
- ^ Gudrun Maierhof: Selbstbehauptung im Chaos. Frauen in der jüdischen Selbsthilfe. 1933–1943. Campus-Verlag, Frankfurt am Main 2002, ISBN 3-593-37042-5, S. 348.Henning: Mielke: Jizchak Schwersenz