הרווארד (מטוס)
 | |||||||||||||||
| הרווארד במפגן טיסה מעל מוזיאון חיל האוויר בבסיס חצרים, אפריל 2016 | |||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס אימון והדרכה מתקדם, בהמשך גם כמטוס קרב בסיסי | ||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית | ||||||||||||||
| יצרן | נורת' אמריקן אוויאיישן | ||||||||||||||
| טיסת בכורה | 1 באפריל 1935 | ||||||||||||||
| תקופת שירות | 1937[1]–1995[2] (כ־58 שנים) | ||||||||||||||
| צוות | 2 | ||||||||||||||
| יחידות שיוצרו | 15,495 | ||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| תרשים | |||||||||||||||
 | |||||||||||||||
נורת' אמריקן אוויאיישן הרווארד (באנגלית: North American Harvard, נקרא גם T-6 Texan, ראו להלן) היה מטוס אימון חד-מנועי שיוצר בארצות הברית על ידי חברת נורת' אמריקן אוויאיישן. במהלך מלחמת העולם השנייה שימש ההרווארד כמטוס לאימון מתקדם בהכשרת טייסי הקרב של חילות האוויר של צבא ארצות הברית, צי ארצות הברית, חיל האוויר המלכותי הבריטי וחילות האוויר של חבר העמים הבריטי. גם לאחר המלחמה ועד לשנות ה-70 המשיך המטוס למלא תפקיד זה בחילות אוויר רבים בעולם.
למטוס ניתנו סימולים וכינויים שונים. בגיס האווירי של צבא ארצות הברית ובחילות האוויר של צבא ארצות הברית ניתן למטוס הסימול AT-6, ואילו בצי ארצות הברית סומל המטוס SNJ. בחילות האוויר של בריטניה ושל חבר העמים הבריטי כונה המטוס הרווארד, וזהו השם בו נודע בדרך כלל מחוץ לארצות הברית. לאחר 1962 זכה המטוס לסימול מחודש בארצות הברית ונקרא T-6.
מטוס ההרווארד תוכנן במשך שנתיים ובשנת 1935 המריא אב-הטיפוס. במלחמת העולם השנייה הוגבר קצב ייצור המטוסים כדי לספק את הדרישה להכשרת טייסים. בסך הכל נבנו 17 אלף מטוסי הרווארד מדגמים שונים, והם נמכרו ל-55 חילות אוויר שונים. המטוס הוסב בשלב מסוים למטוס תקיפה, וחיל האוויר האמריקאי אף השתמש בו במלחמת קוריאה. גם בעשור השני של המאה ה-21 ישנם מטוסי הרווארד רבים במצב טיסה ואחרים בתצוגות סטטיות. מטוסי הרווארד שימשו בסרטים רבים כמדמים את מטוס הקרב של הצי הקיסרי היפני מיצובישי A6M זירו.
פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 פיתחה חברת נורת' אמריקן אוויאיישן מטוס אימון שסומל NA-16. מטוס זה המריא לראשונה ב-1 באפריל 1935, והיה בסיס לשורת מטוסי אימון, בהם BT-9 וכמה תת-דגמים. דגם משופר של מטוס זה, שסומל NA-26, היה הצעתה של החברה במכרז של הגיס האווירי של צבא ארצות הברית למטוס קרב "בסיסי" במרץ 1937. ההצעה זכתה במכרז, והמטוס נכנס לייצור סדרתי. 180 מטוסים ראשונים סופקו לגיס האווירי בסימול BC-1 ו-400 סופקו לחיל האוויר המלכותי, ושם נקראו הרווארד I. הצי המלכותי הבריטי קיבל 16 מטוסים שהותאמו לדרישותיו, וסומלו SNJ-1, ו-61 מטוסים נוספים שבהם הותקן מנוע שונה ולהם ניתן הסימול SNJ-2.
דגם BC-1 היה, כאמור, הדגם הסדרתי של אב הטיפוס NA-26. בדגם הסדרתי היו כמה שינויים מאב הטיפוס, ובהם גלגל זנב מתכנס, אפשרות לנשיאת חימוש, מכשיר קשר מקלט-משדר, ומנוע פראט אנד ויטני R-1340-47 וואספ בעל 550 כוח סוס כמנוע תקני. שינויים קלים בגרסה זו כללו שינוי בהגה הכיוון. נבנו 177 מטוסים מגרסה זו, ו-30 מהם הותאמו לאימונים בטיסת מכשירים וסומלו BC-1I. בתת-הדגם BC-1A נעשו שינויים בגוף המטוס, שכללו את הארכתו וכן שינויים קלים בכנפי המטוס. 92 מטוסים נבנו בתצורה זו. מטוס אחד נבנה כגרסה BC-1C, שכללה שינויים בחלקה המרכזי של הכנף.
שלושה מטוסים מדגם BC-2 נבנו, ואז הוחלף סימול המטוס ל-AT-6, שהיה מקביל לדגם BC-1A. כאמור, דגם זה כלל שינויים שונים בכנפיים, ובהם בשפת הזרימה ובקצוות שהפכו לרבועים ובהגה כיוון, שקיבל צורה משולשת. כך נוצרה צללית המטוס המוכרת. לאחר שינוי נוסף בחלקה האחורי של החופה ניתן למטוס השם הרווארד II על ידי חיל האוויר המלכותי וחיל האוויר המלכותי הקנדי. במסגרת הסכמי החכר והשאל סופקו 1,173 מטוסים מדגם זה לחילות אוויר אלו ולחילות אוויר נוספים של חבר העמים הבריטי, ורובם הופעלו בקנדה כחלק מהתוכנית של מדינות חבר העמים להכשרת טייסים במהלך המלחמה.
הדגם AT-6A היה מבוסס על תכנון שסומל NA-77, והיה לו מנוע רדיאלי מתוצרת פראט אנד וויטני מדגם R-1340-49 וואספ. 1,549 מטוסים מדגם זה נמסרו לחילות האוויר של צבא ארצות הברית, ו-270 מטוסים לצי ארצות הברית, ובו קיבלו סימול SNJ-3. דגם AT-6B היה מיועד לאימוני מקלענות, והייתה בו האפשרות להתקין מקלע בקוטר 0.3 אינץ' (7.62 מ"מ) בחלקו הקדמי של המטוס. דגם זה הונע על ידי גרסה R-1340-AN-1 של מנוע הוואספ, גרסה שהפכה לתקנית בכל הדגמים המאוחרים יותר של המטוס. חברת נורדוין אויאיישן הקנדית בנתה גרסה של דגם AT-6A המונע במנוע זה. 1,500 מטוסים מגרסה זו סופקו לחילות האוויר של ארצות הברית וסומנו AT-16, ו-2,485 מטוסים סופקו לחיל האוויר המלכותי הבריטי ולחיל האוויר המלכותי הקנדי, ושם נקראו הרווארד IIB. כמה מהמטוסים הללו שירתו בזרוע האוויר של הצי המלכותי ובצי המלכותי הקנדי.
בסוף 1937 רכשה חברת מיצובישי היפנית שני מטוסים מדגם NA-16, והם נועדו להיות מדגימי טכנולוגיה. ייתכן שנרכש גם רישיון לייצור המטוס. על בסיס גרסה זו פיתחה חברת קיושו היקוקי את מטוס האימונים קיושו K10W (שנקרא בקוד בעלות הברית "אוק", Oak). המטוס היפני היה דומה באופן שטחי בלבד למטוס המקורי, ונבדל ממנו במבנה המטוס שהיה בנוי בשיטת מונוקוק (Monocoque), שבו העומס המבני נתמך במעטפת המטוס, להבדיל מההרווארד שבו הועבר העומס למערכת הקורות והתומכות שיצרו את הגוף. בנוסף, המטוס היפני היה במידות קטנות יותר. הצי הקיסרי היפני הפעיל מספר קטן של מטוסים מסוג זה במהלך המלחמה, מ-1942 ואילך. לאחר מלחמת העולם השנייה הפעיל חיל האוויר של יפן מטוסי AT-6.
דגם AT-6C היה מבוסס על גרסה NA-88 של חברת נורת' אמריקן אוויאיישן. 2,970 מטוסים מדגם זה סופקו לחילות האוויר של ארצות הברית, ו-2,400 לצי ארצות הברית בסימול SNJ-4. 726 מטוסים סופקו לחיל האוויר המלכותי ונקראו הרווארד IIA. בדגם AT-6D נעשו שינויים במערכות החשמליות; 3,713 מטוסים סופקו לחילות האוויר ו-1,357 מטוסים שסומלו SNJ-5 סופקו לצי ארצות הברית. 351 מטוסים מדגם זה סופקו לחיל האוויר המלכותי הבריטי, ונקראו הרווארד III; 564 מטוסים נוספים סופקו לזרוע האוויר של הצי המלכותי הבריטי. דגם AT-6G, SNJ-5 בסימול הצי, כלל שיפורים רבים, ובהם מערכת הידראולית משופרת וכן גלגל זנב ניתן להיגוי. דגם זה שירת בחיל האוויר ובצי בשנות ה-50 של המאה ה-20. הדגמים האחרונים של המטוס היו דגמי T-6F או SNJ-6; 25 מטוסים סופקו לחיל האוויר של ארצות הברית ו-931 לצי ארצות הברית. חברת קנדיאן קאר אנד פאונדרי (Canadian Car and Foundry) הקנדית ייצרה את הדגם הסופי, שנקרא הרווארד 4, וסופק לחיל האוויר המלכותי הקנדי, חיל האוויר של ארצות הברית, וללופטוואפה הגרמני.
בסך הכל יוצרו 15,495 מטוסי T-6, מכל הדגמים והגרסאות.
שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור, במהלך מלחמת העולם השנייה שימשו אלפי מטוסי T-6 טקסאן/הרווארד כמטוסי אימון לטייסי חילות האוויר של צבא ארצות הברית, צי ארצות הברית, הצי המלכותי הבריטי, חיל האוויר המלכותי הבריטי, חיל האוויר המלכותי הקנדי, הצי המלכותי הקנדי וחילות אוויר נוספים של מדינות חבר העמים הבריטי. ככלל, מטוסי הרווארד לא מילאו תפקידי לחימה במלחמה, אולם בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה שירתו מטוסי הרווארד כמטוסי תקיפה בזירות לחימה שונות ואף השתתפו בכמה אירועי קרב אוויר.
במהלך מלחמת קוריאה הופעלו מטוסי טקסאן במשימות ניהול אש קדמיות. גם במלחמת וייטנאם הופעלו מטוסים אלו אם כי במספר מצומצם יותר. המטוסים במשימה זו כונו T-6 "מוסקיטוס".
לחיל האוויר הסורי היו במלחמת העצמאות 17 מטוסי הרווארד (מהם 12 היו שמישים) במסגרת טייסות 1 ו-2. המטוסים ביצעו גיחות סיוע אווירי קרוב וגיחות תקיפה כנגד מטרות שונות.[3] לפחות מטוס אחד הופל באש נ"מ ישראלית.[4] ב-10 ביולי 1948 היו שני מטוסי הרווארד סוריים מעורבים בקרב אוויר עם שני מטוסי קרב אוויה S-199 של חיל האוויר הישראלי. אחד מן המטוסים הסוריים הופל, והמקלען של המטוס השני הצליח לפגוע בליונל בלוך, אחד מטייסי S-199. מטוסו של בלוך התרסק והוא נפצע קשה, נפל בשבי, ומת בבית החולים בדמשק מפצעיו.[5]
ב-16 ביולי 1948, בעת מבצע ברוש, הצליחו מגיני קיבוץ איילת השחר להפיל מטוס הרווארד סורי שהפציץ את הקיבוץ. המטוס התרסק על יד בית התינוקות ושני טייסיו נהרגו. שרידיו עדיין נמצאים בקיבוץ.
חיל האוויר היווני הפעיל במהלך מלחמת האזרחים ביוון שלוש טייסות של מטוסי T-6D ו-G, שסופקו על ידי ארצות הברית ובריטניה, במשימות סיוע אווירי קרוב, סיור וטיווח ארטילריה. לוחמי הגרילה הקומוניסטים שנגדם נלחם הצבא היווני כינו את מטוסי הטקסאן "חלבנים" (ביוונית: O Galatas), מכיוון שביצעו את משימותיהם מוקדם בבוקר. אחרי הופעת ה"חלבנים" ידעו לוחמי הגרילה כי צפויות תקיפות של מטוסי קרב.
חיל האוויר המלכותי הבריטי הפעיל מטוסי הרווארד נגד אנשי מחתרת המאו מאו בקניה, בשנות ה-50 של המאה ה-20. מטוסי ההרווארד הבריטיים נשאו פצצות בנות 20 ליברות (9 ק"ג) ומקלעים בגיחות אלו, שחלקן התבצע בגובה 20,000 רגל (כ-6,100 מטרים) מעל גובה פני הים. ההרווארד היה המטוס ששירת בשורות חיל האוויר המלכותי זמן רב יותר מכל מטוס אחר: מטוס הרווארד ששירת בו ב-1945 עדיין נותר בשירות בשנות ה-90 של המאה ה-20 במשימות ליווי לטיסות ניסוי של מסוקים.
מטוסי T-6G לחמו גם בשורות חיל האוויר הצרפתי במהלך מלחמת אלג'יריה, גם במקרה זה כנגד כוחות גרילה. המטוסים הופעלו במסגרת טייסות שנקראו "טייסת מטוסי סיוע קל" (Escadrilles d'Aviation Légère d'Appui) והיו חמושים במקלעים, פצצות ורקטות. בשיא פעילותם הופעלו המטוסים על ידי 38 טייסות.
בין 1961 ל-1975, במהלך המלחמה הקולוניאלית הפורטוגזית, הפעילה פורטוגל יותר ממאה מטוסים מדגם T-6G כנד תנועות גרילה במושבותיה השונות באפריקה. בשיא המלחמה היה גף של מטוסי T-6G בכל בסיס של חיל האוויר הפורטוגזי באנגולה, מוזמביק וגינאה הפורטוגזית (כיום גינאה ביסאו).
ב-16 ביוני 1955 הפציצו מטוסי SNJ-4 של הזרוע האווירית של הצי הארגנטינאי את כיכר פלאסה דה מאז'ו בבואנוס איירס. במהלך התקיפה התאסף במקום קהל גדול של אזרחים שבא להביע תמיכה בנשיא חואן פרון. התקיפה נועדה להיות השלב הראשון בהפיכה צבאית, והשתתפו בה בנוסף למטוסי SNJ-4 גם 5 מטוסי ביצ'קראפט AT-11, 3 ספינות מעופפות PBY קטלינה וארבעה מטוסי קרב גלוסטר מטאור של חיל האוויר הארגנטינאי. בתקיפה נהרגו 364 בני אדם, רובם אזרחים, ונפצעו קרוב ל-800. אחד ממטוסי הSNJ-4 הופל על ידי מטוס מטאור שהיה נאמן לממשלה. ניסיון הפיכה זה נכשל בסופו של דבר. מטוסי SNJ-4 השתתפו גם במרד הצי הארגנטינאי ב-1963, במהלכו תקפו טורי שריון של כוחות שהיו נאמנים לממשל. אף על פי שכמה טנקים נפגעו, נכשל המרד.
חיל האוויר הספרדי הפעיל גם הוא מטוסי T-6 כנגד כוחות גרילה באיפני וסביבתה, בדרום מרוקו, במהלך העימות שנקרא המלחמה הנשכחת, בשנים 1957–1958. מטוסי הטקסאן הוכיחו עצמם כמטוסים אמינים מאוד, בטוחים ובעלי שרידות גבוהה.
חיל האוויר הפקיסטני הפעיל מטוסי T-6G במהלך מלחמת הודו-פקיסטן ב-1971, לתקיפת כלי רכב לא משוריינים של הצבא ההודי.
העיצומים שהוטלו על דרום אפריקה בשל מדיניות האפרטהייד מנעו ממנה רכישת מטוסי אימון חדשים, ולפיכך הפעילה מטוסי T-6 עד 1995.
חיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך ההפוגה השנייה, מאמצע יולי ועד אמצע אוקטובר 1948 נעשה מאמץ רב לרכוש מטוסים בארצות הברית. בין המטוסים שנרכשו היו 17 מטוסי הרווארד מכמה דגמים, רובם מדגם AT-6. המטוסים הוברחו מארצות הברית כשהם מפורקים וארוזים בארגזים, ונשלחו לארץ בדרך הים. בסוף אוקטובר הגיע המשלוח לארץ.[6] עד 27 בנובמבר כבר היו בבסיס עקרון (לימים בסיס תל נוף) 8 מטוסים, שצורפו לגף 35.[7] הטייסים היו טייסי מח"ל, שהיו בעלי ניסיון ממלחמת העולם השנייה. על המטוסים הותקנו מקלעים ונקודות לנשיאת פצצות, והמטוסים הופעלו כמפציצי צלילה - הפעם היחידה בה הפעיל חיל האוויר הישראלי מטוסים בדרך זו.[6] הפגיעות היו לא מדויקות, אך הפצצות צוידו במשרוקיות מיוחדות, שהשמיעו רעש-אימים בזמן נפילתן והביאו לפגיעה פסיכולוגית אצל חיילי האויב.[דרוש מקור] רוב המשימות בהן השתתף המטוס היו בחזית המצרית, ובמהלכן הותקפו מטרות מצריות במג'דל, דיר אל-בלח, ח'אן יונס, עיראק אל-מנשייה, כיס פלוג'ה, ועוד. כמה מטוסים השתייכו לטייסת 69, שהפעילה מפציצי בואינג B-17 מבצר מעופף. מטוסי ההרווארד שימשו בטייסת זו לאימון בטיסת מכשירים.
לאחר המלחמה הוחזר ההרווארד לתפקידו המקורי, מטוס אימון בשלב המתקדם של קורס הטיס.[8] בתפקיד זה טסו המטוסים בטייסת ההדרכה, טייסת 140. כמה מטוסים שירתו גם בטייסת 109, שהפעילה מטוסי דה הבילנד מוסקיטו. בטייסת זו שימשו מטוסי ההרווארד לאימון מבצעי עבור בוגרי קורס הטיס. עם זאת במטוסי ההרווארד המשיכו לתרגל גיחות תקיפה,[9] והמטוס נכלל בתוכניות המבצעיות של חיל האוויר כמטוס תקיפה. במסגרת ההיערכות למבצע עומר, מבצע שתוכנן בנובמבר 1955 עקב עליית המתח מול מצרים, ומטרתו הייתה כיבוש רצועת עזה ופתיחת מצרי טיראן. פעולת חיל האוויר במסגרת מבצע צלע הייתה תקיפת שדות התעופה המצריים. במסגרת התוכנית שובצו מטוסי הרווארד לתקיפת שדה התעופה אל-עריש. בדצמבר נדחתה התוכנית על ידי הממשלה.[10]
לקראת מבצע קדש אורגנו ההרווארדים כטייסת מבצעית, טייסת 140, שהתמקמה בשדה תימן ליד באר שבע. שובצו בה חניכי קורס טיס שצברו יותר מ-80 שעות טיסה על המטוס, וכן חניכים שסיימו את הקורס והיו במהלך הסבה למטוסי סילון. על הטייסת פיקד רס"ן משה אשל[11] ב-31 באוקטובר, יומו השני של המבצע, הוקצתה טייסת ההרווארדים לתקיפת מוצבי אום שיחאן כסיוע לחטיבה 10 שנועדה להבקיע את מתחם אום כתף. רביעיית מטוסים שתקפה את המוצבים ספגה אבדות, ומפקד הטייסת נהרג.[12] בסך-הכל ביצעה טייסת ההרווארדים כ-47 גיחות, ואיבדה בהן שני מטוסים. מטוס נוסף ניזוק קשה.[13] לאחר המבצע חזר ההרווארד לשמש כמטוס אימון. לקראת סוף שנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר מטוסי הקרב האחרונים שהיו מונעים במנועי בוכנה יצאו משירות בחיל האוויר, הוצא ההרווארד משירות כמטוס אימון. במשימתו האחרונה שימש המטוס במשימות תובלה קלה בין בסיסי חיל האוויר. בשנת 1960 יצא המטוס משירות.[14] בשנת 2016 נמצאים במוזיאון חיל האוויר בחצרים שני מטוסים במצב טיסה.[15]
גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
| אבות טיפוס | |
|---|---|
| סימול | תיאור |
| NA-16 (סימול חברת נורת' אמריקן) | אב טיפוס ראשון, מנוע רייט R-975-3 ווירלווינד, 420 כוח סוס. תא טייס פתוח, כוסה בחופה לקראת הניסויים |
| NA-18 (סימול חברת נורת' אמריקן) | NA-16 שהיה הצעת חברת נורת' אמריקן אוויאיישן שזכתה במכרז של הגיס האווירי של צבא ארצות הברית. |
| סדרת BC | |
|---|---|
| סימול | תיאור |
| BC-1 | מטוס אימון קרבי בסיסי. סדרת הייצור הראשונה, עם מנוע פראט אנד ויטני R-1340-47. המטוסים הראשונים בסדרה היו בעלי הגה כיוון מעוגל, לבאים היה הגה כיוון רבוע. נבנו 177 מטוסים. סימול החברה: NA-36. |
| BC-1A | תת-דגם בעל גוף מונוקוק למחצה ארוך יותר, חלק חיצוני של הכנף מעוגל מעט קדימה, קצות כנפיים רבועים והגה כיוון משולש. נבנו 93 מטוסים. ניתן לזיהוי לעומת הדגמים המאוחרים יותר על ידי בליטה מעוגלת בגחון המטוס, בין כני הנסע. סימול החברה: NA-55-1. |
| BC-1B | BC-1A יחיד, שהותאם לו חלקה המרכזי של הכנף מדגם AT-6A. |
| BC-1I | BC-1 שהוסב להדרכה בטיסת מכשירים. 30 מטוסים הוסבו. |
| BC-2 | זהה ל-BC-1A ול-AT-6. פותח מדגם NA-36 עם תוספות מדגם NA-44, מדחף בעל שלושה להבים. סימול החברה: NA-54. |
| סדרת AT | |
|---|---|
| סימול | תיאור |
| AT-6 טקסאן | מטוס אימון, זהה לדגם BC-1A, עם מנוע זהה, אך עם שינויים קלים. נוסף מקלע 0.3 אינץ' (7.62 מ"מ). תשעה הוסבו מדגם BC-1 ועוד 85 נבנו. |
| AT-6A | גרסה זהה ל-AT-6 אך עם מנוע פראט אנד וויטני R-1340-49 ומכלי דלק ניתנים להסרה בחלקה המרכזי של הכנף. נבנו 1,847 מטוסים, 298 מתוכם הועברו לצי ארצות הברית בסימול SNJ-3. ב-1948 סומלו המטוסים ששרדו עד אז T-6A. |
| AT-6B | זהה לדגם AT-6A אך עם מנוע R-1340-AN-1 בעל 600 כוחות סוס ומקלע עילי. נבנו 400 מטוסים. |
| AT-6C | זהה לדגם AT-6B אך נבנה מחומרים שונים ובהם סגסוגת פלדה ועץ לבוד. נבנו 2,970 מטוסים שחלקם הועברו לבריטניה, בה סומלו הרווארד III. |
| AT-6D | זהה לדגם AT-6B אך מערכת חשמל עם מתח 24V DC. נבנו 4,388 מטוסים, חלקם הועברו לבריטניה ונקראו הרווארד IIA, וחלקם הועברו לצי בסימול SNJ-5. ב-1948 ניתן למטוס הסימול T-6D. |
| XAT-6E | מטוס אחד לניסויים מדגם AT-6D עם מנוע V-770-9 בעל 575 כוחות סוס, עם 12 צילינדרים בתצורת V. |
| AT-6F | זהה לדגם AT-6D עם גוף מחוזק וכמה שינויים מינוריים, ובהם חופה עם חלק אחורי שקוף. נבנו 956 מטוסים, חלקם הועברו לצי ארצות הברית תחת הסימול SNJ-6 וחלקם הועברו לברית המועצות בהסכם החכר והשאל. סומלו מחדש T-6F ב-1948. |
| AT-16 | מטוסי הרווארד IIB שנבנו על ידי חברת נורדויין הקנדית. נבנו 1,800 מטוסים. |
| A-27 | |
|---|---|
| סימול | תיאור |
| A-27 | גרסת תקיפה של דגם AT-6, עם מנוע R-1820-75 בעל 785 כוח סוס. הדגם צויד בחמישה מקלעים 0.3 אינץ' - 2 בחרטום, אחד בכל כנף ומקלע עילי אחד. המטוס הוזמן על ידי תאילנד, וסימולו המיועד היה NA-69. עשרת המטוסים שנרכשו הוחרמו על ידי הגיס האווירי של צבא ארצות הברית כדי למנוע את נפילתם בידי יפן, סומלו A-27 והוצבו בפיליפינים. עם הכיבוש היפני הושמדו כל המטוסים. סימול החברה: NA-69. |
| T-6 טקסאן | |
|---|---|
| סימול | תיאור |
| סימול למטוסים בשירות חיל האוויר של ארצות הברית, על פי שיטת הסימול החל מ-1948. | |
| T-6A | סימול מחודש לדגמי AT-6A. |
| T-6C | סימול מחודש לדגמי AT-6C, כולל 68 מטוסים ששוקמו. |
| T-6D | סימול מחודש לדגמי AT-6D, כולל 35 מטוסים ששוקמו. |
| T-6F | סימול מחודש לדגמי AT-6F. |
| T-6G | מטוסים מדגמי AT-6/T-6 ששופצו בין השנים 1949–1953. השיפוץ כלל תא טייס משופר, קחיבולת דלק מוגדלת, גלגל זנב ניתן להיגוי, מערכת קשר משודרגת ומנוע R-1340-AN-1 עם 600 כוח סוס. ניתן לזיהוי על פי מסגרת החופה שהיא בעלת מסבך פשוט יותר. שודרגו 2,068 מטוסים. |
| LT-6G | מטוסים מדגם T-6G שהוסבו למטוסי תצפית בשדה קרב ומשימות מקרת אש קדמית. הוסבו 97 מטוסים שזכו לכינוי "מוסקיטו". |
| T-6H | מטוסים מדגם T-6F שהוסבו לסטנדרט של דגם T-6G. |
| KN-1 | מטוס T-6F שהתרסק במהלך מלחמת קוריאה, ושופץ כמטוס ימי עם מצופים על ידי צי קוריאה הדרומית. |
| NJ/SNJ טקסאן | |
|---|---|
| סימול | תיאור |
| מטוסים בשירות צי ארצות הברית. | |
| NJ-1 | מטוס אימון מתקדם שיוצר על פי מפרט של צי ארצות הברית. מנוע פראט אנד ויטני R-1340-6 בעל 550 כוח סוס. חלק מהמטוסים הונעו בגרסאות מאוחרות יותר של המנוע. זהה לדגם BT-9. נבנו 40 מטוסים. |
| SNJ-1 | זהה להרווארד I אך חלקה המרכזי של הכנף הוא של דגם BC-1, גוף מכוסה מתכת וכנף של דגם T-6, בגרסאות המאוחרות יותר. נבנו 16 מטוסים. סימול החברה: NA-52. |
| SNJ-2 | זהה ל-SNJ-1 אך עם מנוע R-1340-56 ושינויים במאייד ובכונסי האוויר למצנן השמן. נבנו 61 מטוסים. סימול החברה: NA-65. |
| SNJ-3 | זהה ל-AT-6A. נבנו 270 מטוסים, 296 נוספים הועברו מחילות האוויר של צבא ארצות הברית. |
| SNJ-3C | מטוסים מדגם SNJ-3 שהוסבו להדרכה בנחיתה על נושאת מטוסים עם וו עצירה. הוסבו 12 מטוסים. |
| SNJ-4 | זהה ל-AT-6C, נבנו 1,240 מטוסים. |
| SNJ-4C | מטוסים מדגם SNJ-4 שהוסבו להדרכה בנחיתה על נושאת מטוסים עם וו עצירה. |
| SNJ-5 | מטוסים מדגם AT-6D שהועברו מחילות האוויר של צבא ארצות הברית. הועברו 1,573 מטוסים. |
| SNJ-5C | מטוסים מדגם SNJ-5 שהוסבו להדרכה בנחיתה על נושאת מטוסים עם וו עצירה. |
| SNJ-6 | מטוסים מדגם AT-6F שהועברו מחילות האוויר של צבא ארצות הברית. הועברו 411 מטוסים. |
| SNJ-7 | דגמים מוקדמים של המטוס ששודרגו ב-1952 לסטנדרט של דגם T-6G. |
| SNJ-7B | דגם חמוש של SNJ-7. |
| הרווארד | |
|---|---|
| סימול | תיאור |
| מטוסים בשירות חיל האוויר המלכותי הבריטי וחילות אוויר נוספים של חבר העמים הבריטי. | |
| הרווארד I | זהה לדגם BC-1 אך עם מנוע R-1340-S3H1 וללא מקלע אחורי. נבנו 400 מטוסים. סימול החברה: NA-49. |
| הרווארד II | זהה לדגם BC-1A, ללא אפשרות למקלען אחורי. נבנו 526 מטוסים. סימול החברה: NA-66. |
| הרווארד IIA (חיל האוויר המלכותי וחילות האוויר של חבר העמים הבריטי) | זהה לדגם AT-6C, רבים מהמטוסים הראשונים עם חלק אחורי של הגוף בנוי מעץ. |
| הרווארד IIA (חיל האוויר המלכותי הקנדי) | הרווארד II חמוש, עם מקלעים בכנפיים ויכולת לנשיאת פצצות או רקטות. |
| הרווארד IIB | דגם שנבנה על ידי חברת נורדויין הקנדית. חלקם נבנו על פי הזמנת ארצות הברית וסומלו AT-16. מטוסים אלה נועדו להעברה לבריטניה במסגרת הסכמי החכר והשאל. נבנו 1,800 מטוסים. |
| הראווארד T.T. IIB | גרסה לגרירת מטרות. נבנו 42 מטוסים על ידי חברת נורדויין עבור חיל האוויר המלכותי. |
| הרווארד IIF | גרסה לאימוני הפצצה ומקלענות - מטוס אחד שהוסב מדגם II עם בועה למטילן ותא טייס של דגם AT-6. |
| הרווארד III | זהה לדגם AT-6D. נבנו 537 מטוסים עבור חיל האוויר המלכותי. |
| הרווארד 4 | פיתוח קנדי של מטוסי הרווארד II, במקביל לפיתוח דגם T-6G. נבנו 270 מטוסים עבור חיל האוויר המלכותי הקנדי ו-285 מטוסים עבור חיל האוויר של ארצות הברית. |
| הרווארד 4K | סימול בלגי למטוסי הרווארד II ו-III ששודרגו לסטנדרט של הרווארד 4. |
| הרווארד 4KA | פיתוח בלגי לדגם הרווארד 4K חמוש. |
מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]
נתונים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נתונים לדגם T-6A
מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צוות: 2 (מדריך וחניך)
- אורך: 8.84 מטר
- מוטת כנפיים: 12.81 מטר
- גובה: 3.57 מטר
- שטח כנף: 23.6 מ"ר
- משקל ריק: 4,158 ליברות (1,886 ק"ג)
- משקל טעון: 5,617 ליברות (2,548 ק"ג)
- הנעה: מנוע רדיאלי אחד בעל תשעה צילינדרים, מקורר אוויר, פראט אנד וויטני R-1340-AN-1 וואספ, 600 כוח סוס
ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מהירות מקסימלית: 182 קשר (337 קמ"ש) בגובה 1,500 מטר
- מהירות שיוט: 126 קשר 233 קמ"ש
- טווח: 1,175 ק"מ
- תקרת שירות: 24,300 רגל (7,400 מטר)
- קצב טיפוס: 1,200 רגל בדקה (6.1 מטרים בשנייה)
- עומס כנף: 108 ק"ג למ"ר
חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עד 3 מקלעים בקוטר 0.3 אינץ' (7.62 מ"מ)
- אפשרות לנשיאת פצצות ורקטות
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- North American T-6 Texan/SNJ/ Harvard באתר war bird alley
- North American T-6 Texan באתר Classic Fighters of America
- נורת' אמריקן AT-6 הרווארד, באתר חיל האוויר הישראלי
- הרווארד, בטאון חיל האוויר 63, נובמבר-דצמבר 1963, עמ' 35-31, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ (כנראה)
- ^ (חיל האוויר הדרום-אפריקאי)
- ^ אבי כהן, תולדות חיל האוויר, חלק א', עמ' 116 - 117.
- ^ אבי כהן, תולדות חיל האוויר, חלק א', עמ' 662.
- ^ ליונל בלוך באתר הענף לאיתור נעדרים; קרבות "עשרת הימים", באתר חיל האוויר הישראלי; אבי כהן, תולדות חיל האוויר, חלק א', עמ' 610.
- ^ 1 2 דני שלום, 50 שנות עליונות אווירית, עמ' 50.
- ^ אלי כהן, תולדות חיל האוויר, חלק ג', עמ' 239.
- ^ שטייגמן, עמ' 21, 74.
- ^ שטייגמן, עמ' 161.
- ^ שטייגמן, עמ' 154 - 156.
- ^ שטייגמן, עמ' 178.
- ^ שטייגמן, עמ' 231.
- ^ דני שלום, מטוסי חיל האוויר, עמ' 64.
- ^ נורת' אמריקן AT-6 הרווארד, באתר חיל האוויר הישראלי
- ^ עדן בר–נוי וקליה בן–עמרם, ההרווארד הצהוב שוב בשמיים, באתר חיל האוויר הישראלי, 21/6/2009
