2K12 קוב

שגיאות פרמטריות בתבנית:טיל
פרמטרים [ מסת ראש קרבי, מהירות מרבית, גובה טיסה מרבי ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

קודי דיווח נאט"ו: SA-6 Gainful

סוללת SA-6 עם תוספת של טילי S-125 נייבה
סוללת SA-6 עם תוספת של טילי S-125 נייבה
מידע בסיסי
קוד נאט"ו	Gainful
ייעוד	משפחת כלי נשק
ארץ ייצור	ברית המועצות
יצרן	וימפל
פעילות מבצעית	מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה מלחמות האזרחים בסוריה ותימן, מלחמת איראן-עיראק, ובסכסוכים בבלקן ובאפריקה
תקופת השירות	1969–הווה (כ־55 שנים)
פלטפורמת שיגור	רכב שיגור 2P25
מאפיינים כלליים
הנעה	מנוע רקטי דלק מוצק, מגח סילון
משקל	599 ק"ג
ממדים
אורך	5.8 מטר
קוטר	335 מ"מ
מוטת כנפיים	1.245 מטר
ביצועים
טווח	24 ק"מ
ראש קרב והנחיה
הנחיה	ביות חצי פעיל

2K12 קוב (ברוסית: Куб = קוביה; קוד דיווח נאט"ו לטילי המערכת : SA-6 Gainful – "רווחי"), היא סוללת טילי קרקע-אוויר סובייטית ניידת, נגד מטוסים הטסים בגובה נמוך עד בינוני, ומיועדת להגן על עיגול שטח שמרכזו הסוללה ורדיוסו הוא טווח המערכת. שמה המלא באותיות לטיניות הוא "NIIP / וימפל 2K12 Kub". כל סוללה מורכבת מכלי רכב דומים, כאשר רק אחד מהם נקרא 1S91 (והוא נושא מערכת מכ"ם בעלת קוד דיווח נאט"ו: "Straight Flush" = "אדמומית מתמשכת"), הכוללת מכ"ם גילוי ורכישת מטרות של עד 75 קילומטר ומכ"ם עקיבה. הסוללה כוללת בדרך כלל ארבעה רכבי שיגור הנושאים שלושה טילים כל אחד, וארבע משאיות הנושאות כל אחת שלושה טילים חלופיים ועגורן.

פיתוח

פיתוח המערכת החל ב-18 ביולי 1958 בעקבות דרישה של הכוחות המזוינים של ברית המועצות. הדרישות מהמערכת היו:

• יכולת להתמודד עם מטרות אוויריות שטסות במהירויות של 420 עד 600 מ' לשנייה (1512-2160 קמ"ש)
• בגבהים של 100 עד 7,000 מ'
• בטווחים של עד 20 ק"מ
• הסתברות להפלת מטרה על ידי טיל בודד של לפחות 0.7.

תכנון המערכות היה באחריות "המכון למחקר מדעי של Tikhomirov". מספר לשכות תכנון נוספות היו מעורבות בפתוח מערכת הטילים והשלדה של כלי הרכה במערכת. רבות מלשכות העיצוב המשיכו בהמשך לשתף פעולה בפיתוח היורש של המערכת, ה-9K37 בוק.

בתכנון המערכת הושם דגש על ניידות שהיתה חלקית בלבד בטילי הקרקע אוויר הסובייטיים הנפוצים בשנות השישים SA-2 וה - SA-3 וזאת במטרה לאפשר את התקדמות סוללות הטילים יחד עם כוחות השריון והארטילריה כדי ליצור מערך לוחם שלם ומוגן יותר. הניידות הגבוהה הושגה בין היתר באמצעות שימוש בתקשורת נתונים אלחוטית בתחום HF בין רכב המכ"ם וכלי הרכב הנושאים את הטילים (המשגרים), שלא היתה קיימת במערכות האחרות. כך התאפשרה פריסה מהירה של הסוללה ללא פרישת כבלי תקשורת בין כלי הרכב שנושא את מערכות המכ"ם לבין כלי הרכב המשגרים.

פיתוח המערכת הושלם בשנת 1967. בשונה מהנהוג במערכות טילי קרקע אוויר סובייטיות, למערכת זו לא פותחה גרסה ימית נפרדת (לעיתים נטען שמערכת הנ"מ של הצי הסובייטי, ה-M-11 היא גרסה ימית של ה-SA-6, אך אין זה נכון).

מאפיינים

רכב הפיקוד שעליו מכ"ם החפוש ומכ"מ העקיבה וההארה

רכב השיגור

המערכת מסוגלת להרכיש בטווח של עד 75 ק"מ ואז להתחיל לעקוב אחר המועמדות להשמדה. מכ"מ החפוש הוא המבצע את ההרכשה, הוא מותקן מתחת למכ"מ העקיבה, המסוגל להנעל על מטרה במרחק של עד 28 ק"מ. המערכת מסוגלת להנחות במקביל לא יותר מ-2 טילים אל מטרה בודדת. הנחיית הטילים היא ביות חצי אקטיבי. הפיצוץ מתבצע באמצעות פגיעה ישירה במטרה או באמצעות מרעום קרבה. מבחינת יכולת הטפול של מערכת ה'קוב', מהירות המטרה המקסימלית היא כ-2 מאך בירי חזיתי ומאך 1 בזינוב. המהירות המרבית של הטיל היא כ-2.8 מאך.

ניתן להפוך את הסוללה למבצעית תוך כרבע שעה מרגע התמקמותה בשטח.

התמודדות המערכת עם חיל האוויר הישראלי

בשנת 1972 הצטיידה מצרים במערכת ובשנת 1973 רכשה גם סוריה את המערכת. ^{[דרוש מקור]} לטענת מוטי הוד, SA-6 נכנס לזירה המקומית בסוף מלחמת ההתשה, במבצע שיער 265. בעוד היה מענה טוב ל-SA-2 ומענה חלקי ל-SA-3, ל-SA-6 לא היה מענה באותו זמן. ב-1971, כאשר נודע שהמערכת שולבה בצבאות מצרים וסוריה, הייתה דרישה להשיג מודיעין על המערכת. בקיץ 1972 התקיימה גיחת צילום של זוג פנטומים עם הטייסים אביאם סלע ואמנון ארד (פקטורי) שבה הושגו צילומים טובים של הטילים מכיוונים שונים.

השימוש הידוע ביותר במערכת היה במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. במלחמה זו היו ברשות מצרים 15 סוללות וברשות סוריה 10 סוללות. המערכת השתלבה במערך נ"מ מגוון וצפוף מאד (הכולל טק"א ותותחי נ"מ) של הצבא המצרי מצידה המערבי של התעלה ומעל אזור התלים הסוריים ואגן דמשק. יחד עם שאר אמצעי הנ"מ התקבל מערך הגנה אווירית בעל מעטפת ירוט רחבה (אשר כונתה גם באזור התעלה "מסך האש"). במהלך המלחמה ובעיקר בראשיתה הופלו עשרות מטוסים ישראליים על ידי טילי ה-SA-6.

הצלחת המערכת בירוט מטוסים ישראליים נבעה מכמה סיבות:

• היותה יעילה יותר כנגד מטרות נמוכות בעלות יכולת תמרון גבוהה.
• ניידותה שאיפשרה שיגורים מאתרים חדשים שהפתיעו את חיל האוויר והקשו על קבלת מודיעין עדכני על סכנות נ"מ.
• שידוריה לא היו מוכרים דיים ולכן לא ניתנה התרעה אודות נעילה של המכ"מ אחר המטוס על ידי קולטי אזהרות המכ"ם של מטוסי חיל האוויר.

ההתמודדות הקשה מול המערכת הביאה להגבלה נכרת בחופש הפעולה של חיל האוויר שלא אפיינה אותו בעבר, בעיקר במשימות של סיוע לכוחות הקרקע שהיו למשימות דחופות במלחמה זו. הניסיון היחיד לתקוף את המערכת בוצע במבצע דוגמן 5 שבו הופלו שישה מטוסי פנטום מבלי שהושמדה אפילו סוללת טילי SA-6 אחת שכן כולן דילגו מערבה. חשוב לציין כי מטוסי חיל האוויר הישראלי הופלו במלחמה בעיקר באמצעות תותחי נ"מ, נכון שהיו אלו הטילים (וביניהן ה-SA-6) שאילצו את המטוסים להנמיך טוס לכיוון סוללות התותחים אך הם עצמם פגעו פחות במטוסים.

בעקבות האבדות הכבדות במלחמת יום הכפורים כונתה המערכת "שלוש אצבעות המוות" (Three Fingers of Death), בתור התייחסות לשלישיית ה-SA-6 על רכבי השיגור. לימים טבע עזר ויצמן את האמרה: "הטיל כופף את כנף המטוס" כשהכוונה היתה בעיקר לטיל ה-SA-6.

המאמץ למציאת פתרון טכנולוגי כנגד המערכת

צוות של רפא"ל שכלל את אדם ליבנה (לנדסברג), משה זכאי ויעקב זיו החל לחקור את אופן פעולת הטיל. ביום ה-8 באוקטובר, יומה השלישי של המלחמה, נמצא ברמת הגולן ראש חץ שרוף של הטיל. מאמץ משמעותי הושקע בנתוח הרכיבים האלקטרוניים המפוייחים של ראש החץ ונתגלה פרט חשוב ביותר בקשר לנעילת המערכת על מטוס. למגלים ניתן בעקבות כך פרס בטחון ישראל. בהמשך המלחמה תודרכו יחידות שריון וחי"ר ישראליות לנסות ולהשתלט על המערכת (שתוארה לחיילים כבעלת "טילים קטנים") ולהביאה לישראל במהלך המלחמה עצמה. אך עד לסוף המלחמה לא הצליחו כוחות הקרקע להשתלט על מערכת כזו.

פריצת דרך מסוימת ארעה ב-24 באוקטובר, יומה האחרון של המלחמה, כאשר נמצא בסמוך לחווה הסינית ראש ביות שלם ותקין. מידע זה סייע מיידית להגנה על מטוסי חה"א מהמערכת. באביב 1974 כבר סיפקה רפא"ל מערכת בשם "קורמורן" לשיבוש ה'קוב' באמצעות לוחמה אלקטרונית. בנוסף פותחו רכיבים אלקטרוניים שהופכים פודים אמריקאים ישנים ללוחמה אלקטרונית, שהיו חסרי תועלת, לחוסמי מערכת ה-SA-6.

במהלך שנת 1975 הצטייד חיל האוויר באמצעי נגד אפקטיבי יותר שכונה "טיל תדמית" ששוגר ממטוס מחוץ לטווח הקוב והתביית על שידורי המכ"ם של סוללת היעד. במקביל הותקנו במטוסים מערכות התרעה מוקדמת שמתריעות בפני הטייס על הכנה לשיגור טיל (שידור הרכשה) ועל נעילת מכ"מ העקיבה.

בהתמודדות הבאה של חיל האוויר מול המערכת במלחמת שלום הגליל הושמדו סוללות SA-6 סוריות רבות ביעילות ללא כל אבדות לחיל האוויר הישראלי במבצע ערצב 19. לאחר מערכה זו נטבעה האמירה : "המטוסים כופפו את הטילים" כשגם הפעם הכוונה היא בעיקר לטיל ה-SA-6.

פריסה

מערכת ה-"SA-6" חולקת רכיבים משותפים רבים עם מערכת ה-"SA-4". המערכות תוכננו כדי להשלים זו את זו, ה-"SA-4" יעילה לטווח ארוך ולגובה רב, ואילו מערכת ה-"SA-6" יעילה לטווח בינוני ולגובה נמוך עד בינוני. מערכות הנ"מ "SA-7" ו-" SA-8" משלימות עוד יותר את התמונה משום יעילותן לטווח קצר ולגובה נמוך.

המערכת מסוגלת לאתר מטרות ולעקוב אחריהן בעזרת המכ"ם "1S91 "Straight Flush מטווח של 75 ק"מ, ולשגר לעברן טילים החל מטווח של 28 ק"מ. משתמשים גם במערכת זיהוי עמית-טורף בעזרת אותו מכ"ם. המערכת יכולה להנחות בין טיל אחד לשני טילים כנגד מטרה אחת בכל רגע. הטיל משוגר תחילה בכוון ובהגבהה המתאימים למטרה ובהמשך בעזרת מערכת ביות חצי פעיל, כאשר המעקב מתבצע על ידי יחידת מכ"ם ה-"Straight Flush" העליונה. פיצוץ הטיל נגרם ע"י תנגשות במטוס או ע"י הפעלת מרעום קרבה. בדגמים החדישים של המערכת, על רכב השיגור מותקנת מערכת מעקב אופטית שמאפשרת לבצע ירוט בלי שימוש במכ"ם (לצורכי הסוואת המערכת, או כנגד אזורים שיש בהם פעילות רבה של משבשי מכ"ם (ECM)), ובמקרה זה גובה הירוט היעיל מוגבל ל-14 ק"מ. שיטת המעקב האופטית מאפשרת ירוט בגבהים נמוכים יותר מאלה שמכ"ם המערכת מספק. מבחינת יכולת טפול המערכת, מהירות המטרה המקסימלית בעקיבה אחר מטוס מתקרב היא 2 מאך, ומאך אחד בירוט מטוס מתרחק.

טילי המערכת והגרסאות השונות

לטילים הגדולים למדי של המערכת מדגם 3M9 יש טווח מינימלי של 3 ק"מ וטווח מקסימלי של 24 ק"מ. גובה הפעולה של הטיל נע בין 50 ל-12,000 מטר. מסת הטיל 599 ק"ג וראש הנפץ שוקל 56 ק"ג. מהירות הטיל המרבית היא בקירוב 2.8 מאך. כוח ההנעה מסופק על ידי מנוע רקטי הפועל על דלק מוצק, ולאחר שהדלק נשרף, תא השרפה שלו הופך למנוע מגח סילון מהפכני, הממקם את הטיל הזה הרבה מעבר לטילים אחרים בני זמנו מבחינת כוח ההנעה. ובכך מקשה על טייסים לראות את הטיל המתקרב בגלל העדר עשן הפליטה שיכול להסגיר אותו.

בשנת 1977, נוצרה גרסה חדשה בשם "3M9M1 ", שכנויה בנאט"ו הוא SA-6B, הכוללת שלושה טילים המוצבים בתושבות משלהם (כמו במערכת "SA-11 "Gadfly, התחליף היעיל יותר למערכת ה- SA-6) ומכ"ם משולב להנחיית טילים שכנוי נאט"ו עבורו הוא “Fire Dome".

 הטיל המכונה בנאט"ו SA-11 Gadfly הוא חלק ממערכת ה-9K37 בוק הוא פתוח של מערכת ה-"SA-6".

שדרוג מוקדם אך משמעותי היה החלפת הטילים מסוג 2K12 לטילים מגרסת 2K12E. המערכת הזאת נקראה "ריבוע" ברוסית.

מערכת הנ"מ ההודית "Akash" מבוססת בעיקר על הטילים של מערכת ה-"SA-6", אבל בעלת מערך משולב חדש של מכ"מים, רכבי שיגור אחרים ושיפורים נוספים.

מערכות מכ"ם נוספות

מערכת ה-"SA-6" יכולה להיות שימושית בחטיבה מרחבית. אם משתמשים בה באזור כזה היא תלווה על ידי מערכות מכ"ם נוספות לסריקת מטרות בטווח רחוק יותר ובגובה נמוך יותר, בנוסף למערכת המכ"ם “Straight Flush". מערכות אלה כוללות:

• מכ"ם P-12 או P-18 בעל הספק של 314 קילוואט, המשמש לגילוי מוקדם (משמש גם במערכת SA-2, והטווח שלו הוא 275 ק"מ).
• מכ"ם P-40 המשמש לגילוי והתראה מוקדמת (משתמשים בו גם במערכות SA-4 ו-SA-8, והטווח שלו הוא 175 ק"מ).
• מכ"ם P-15 בעל הספק של 380 קילוואט, המשמש להתראה מוקדמת (משתמשים בו גם במערכת SA-3 והטווח שלו הוא 250 ק"מ).
• מכ"ם "Thin Skin" / "Side Ney" המשמש לאיתור גובה המטרות (משתמשים בו גם במערכות SA-2, SA-4 ו-SA-5, והטווח שלו הוא 240 ק"מ).
• מכ"ם “Score Board" המשמש לזיהוי עמית-טורף.

מכ"ם ה-P-12 ו-"Thin Skin" מוצבים על גבי משאית, מכ"ם ה-"Long Track" על רכב זחלילי (רכב AT-T שעבר שינוי) ומכ"ם ה-P-15 מוצב על טנדר. לא ידוע מהי התושבת של מכ"ם ה-"Score Board".

בלי הרכב הנייד הנושא את מכ"ם "P-40 "Long Track, מערכת ה-"SA-6" לא מסוגלת לעקוב אחרי מטוסים הנמצאים בגובה רב.

גלריה

• 
  מכ"ם "Flat Face"
• 
  מכ"ם "Side Net"
• 
  מכ"ם "Long Track"

קישורים חיצוניים

• קובי מרינקו, ‏טעות בת 20, בטאון חיל האוויר 194, אוקטובר 1993, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
• שיר אהרון ברם, טלטלה, ביטאון חיל האוויר, אתר חיל האוויר, גיליון 213 01/11/13