Beck Depression Inventory

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

Beck Depression Inventoryאנגלית: שאלון בֶּק להערכת דיכאון, שאלון הדיכאון של בק; ידוע בר"ת BDI; גרסתו הנוכחית ידועה בר"ת BDI-II) הוא אחד הכלים הנפוצים ביותר למדידת חומרת דיכאון. הכלי פותח על ידי אהרון בק, מייסד גישת הטיפול הקוגניטיבי. הוא מבוסס על שאלון רב-ברירתי בן 21 שאלות לדיווח עצמי של הנבדק. פיתוח כלי הערכה פסיכולוגי זה הביא לשינוי מעמיק בתפיסת אנשי מקצוע, אשר עד לפיתוחו תפסו את תופעת הדיכאון במודל פסיכודינמי ולא כתופעה הנטועה במחשבותיו של המטופל.

גרסת ה-BDI הנמצאת בשימוש כיום נועדה לנבדקים מעל גיל 13 ועוסקת בתסמינים של דיכאון כגון חוסר תקווה ורגזנות, מחשבות אשם ועונש, ותסמינים פיזיולוגיים כגון עייפות, ירידה במשקל, ואובדן עניין במין.

ישנן שלוש גרסאות ל-BDI: הגרסה המקורית, אשר התפרסמה לראשונה בשנת 1961; גרסה משנת 1978 (כונתה BDI-1A); וגרסה משנת 1996 (כונתה BDI-II). קיים שימוש נרחב ב-BDI בקרב אנשי מקצועות בריאות וחוקרים בתחומים רבים.

פיתוח והיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן היסטורי, דיכאון תואר במונחים פסיכודינמיים כ"עוינות פנימית נגד העצמי".[1] בניגוד להשקפה זו, שאלון BDI פותח בדרך חדשנית לתקופתו והתבסס על תגובות מילוליות של הנבדקים בדיווחיהם על תסמיניהם, תוך שימוש בסולם מובנה היכול לשקף את העוצמה, או החומרה, של תסמין מסוים.[2]

לאורך כל מחקריו, והמודל הקוגניטיבי לדיכאון שפיתח, הדגיש אהרון בק את חשיבותן של "תפיסות שליליות": מחשבות מתמשכות, לא מדויקות ולעיתים טורדניות על העצמי. להשקפתו, מחשבות אלה הן שגרמו לדיכאון, ולא היו תוצרי הדיכאון. בק פיתח שילוש של מחשבות שליליות: על העולם, העתיד והעצמי, שלהן היה תפקיד מרכזי בדיכאון. דוגמה לשילוש כזה, הלקוח ממחקרו של בראון,[3] הוא סטודנט אשר קיבל ציון נמוך בבחינה:

  • לסטודנט מחשבות שליליות על העולם, כך שהוא עשוי להאמין שאינו נהנה מן הקורס.
  • לסטודנט מחשבות שליליות על עתידו, כיוון שהוא חושב שייתכן ולא יקבל ציון עובר בקורס.
  • לסטודנט מחשבות שליליות על עצמו, כיוון שהוא עשוי לחוש שאינו זכאי ללמוד באוניברסיטה.

בשאלותיו משקף ה-BDI שלושה ממדים אלה. לדוגמה, בין אפשרויות הבחירה מופיעים ההיגדים: "איבדתי עניין באנשים אחרים" כדי לשקף את מימד המחשבה על העולם, "אני חש מיואש בקשר לעתיד" כדי לשקף את מימד המחשבה על העתיד, ו"אני מאשים את עצמי בכל דבר רע שקורה" כדי לשקף את מימד העצמי. תפיסת תופעת הדיכאון כמוזנת על ידי מחשבות שליליות פולשניות זכתה ליישום מיוחד בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, אשר מטרתו לאתגר ולנטרל מחשבות אלה באמצעות טכניקות כגון הבניה קוגניטיבית מחודשת.

BDI[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלון המקורי, אשר פורסם לראשונה בשנת 1961, הורכב מ-21 שאלות הבוחנות כיצד הרגיש הנבדק בשבוע האחרון. לכל שאלה לפחות ארבע תשובות אפשריות לבחירה, המשתנות במידת העוצמה. לדוגמה:

  • (0) אינני חש עצוב.
  • (1) אני חש עצוב.
  • (2) אני עצוב כל הזמן ולא יכול לצאת מזה.
  • (3) אני כל כך עצוב שאינני יכול לעמוד בכך.

כאשר ניתן ציון לתגובות הנבחן, כל תשובה מקבלת ערך נקודתי הנע בין אפס לשלוש. סיכום כל הציונים לשאלות מושווה לסולם ציונים קבוע המצביע על חומרת הדיכאון. סולם הציונים התקני מחולק כדלהלן:

  • 0-9 מצביע על דיכאון מזערי.
  • 10-18 מצביע על דיכאון קל.
  • 19-29 מצביע על דיכאון בינוני.
  • 30-63 מצביע על דיכאון קשה.

ככל שהתוצאה גבוהה יותר היא מצביעה על תסמינים קשים יותר של דיכאון. בחלק מן השאלות יותר מתשובה אחת מקבלת את אותו ניקוד.

BDI-1A[עריכת קוד מקור | עריכה]

BDI-1A היא גרסה של הכלי המקורי אשר פותחה על ידי בק בשנות ה-70, והוגנה בזכויות יוצרים בשנת 1978. כדי להקל על השימוש בשאלון, הוסרו תגובות בעלות ניקוד זהה, והנבדק נשאל באשר להרגשתו בשבועיים שקדמו למענה לשאלון. העקיבות הפנימית של BDI-1A הייתה טובה, עם ציון מהימנות אלפא קורנבך של כ-0.85, אשר משמעותו היא כי קיים מתאם גבוה בין הפריטים. אולם בגרסה זו נותרו מספר חסרונות: השאלון התייחס רק לשישה מתוך תשעה הקריטריונים של דיכאון בהתאם למדריך הפסיכיאטרי האבחוני DSM III. הביקורת על שאלון BDI-1A הביא לפיתוחו של BDI-II.

BDI-II[עריכת קוד מקור | עריכה]

BDI-II פותח בתגובה לפרסום הגרסה החדשה של המדריך הפסיכיאטרי, DSM-IV, על ידי האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, שכללה שינויים לקריטריונים הדיאגנוסטיים של הפרעת דיכאון. בעקבות זאת הוחלפו בשאלון פריטים העוסקים בשינויים בדימוי גוף, היפוכונדריה וקשיים בעבודה. כמו כן, הפרעות שינה ואובדן תיאבון שונו כדי להעריך עלייה וירידה בשינה ובתיאבון. כל הפריטים בשאלון, להוציא שלושה, נוסחו מחדש. רק הפריטים העוסקים בתחושות של הענשה, מחשבות אובדניות ועניין בחיי מין, נותרו ללא שינוי. בשאלון זה נשאלו הנבדקים כיצד חשו בשבועיים האחרונים.

בדומה לשאלון המקורי, גם BDI-II מכיל 21 שאלות וכל תשובה זוכה לניקוד של 0-3 נקודות. סולם חומרת הדיכאון שונה: 0-13 נקודות משמעותן דיכאון מזערי; 14-19 דיכאון קל; 20-28 דיכאון בינוני; 29-63 דיכאון קשה. ניקוד גבוה יותר מצביע על תסמינים דיכאוניים קשים יותר.

אחד המדדים ליעילות כלי הבדיקה הוא השוואתו לתוצאות המתקבלות מכלים אחרים שנמצאו מהימנים, לעומת ראיון קליני המבוצע על ידי איש מקצוע מיומן. במדד זה נמצא BDI-II בעל מתאם גבוה למבחן המילטון לדיכאוןמתאם פירסון של 0.71. המבחן גם נמצא בעל מתאם גבוה לבדיקה חוזרת לאחר שבוע (מתאם פירסון 0.93), המצביע על כך שאינו רגיש לשינויים יומיים במצב הרוח. לשאלון גם עקיבות פנימית גבוהה (α=.91).

הגרסה העברית של שאלון BDI-II נבדקה ועברה תיקוף מול אוכלוסייה נורמטיבית, מול אוכלוסיית מאובחני דיכאון אמבולטורי, ומול מאובחני דיכאון מאושפזים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Aaron T. Beck, M.D.. Test Developer Profiles
  2. ^ Beck AT. Depression: Causes and Treatment. Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2006. ISBN 0-8122-1032-8
  3. ^ Dimensions of dysfunctional attitudes as vulnerabilities to depressive symptoms. Brown, Gary P.; Hammen, Constance L.; Craske, Michelle G.; Wickens, Thomas D. Journal of Abnormal Psychology, Vol 104(3), Aug 1995, 431-435. doi::10.1037/0021-843X.104.3.431