תיקון המידות
| מקרא | דברים, י', י"ב |
|---|---|
| ברייתא | ספרי על דברים יא כב |
| תלמוד בבלי | סוטה יד א; שבת קלג ב |
| משנה תורה | ספר המדע, הלכות דעות, פרק א' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה ח' ספר החינוך, מצווה תרי"א |
תיקון המידות או מצוות הליכה בדרכי ה' הם תחום מרכזי ביהדות העוסק בזיכוך תכונות הנפש והטבת רגשות האדם, במטרה לעשותו לאדם שלם וטוב יותר. הציווי המופיע בתורה, "ללכת בכל דרכיו", מבואר ככולל את תיקון המידות והטיית הרגשות לדרכים מתוקנות וראויות. נכתבו ספרים על הנושא כמו גם איגרות של חכמי ישראל שקראו לחזקו.
מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקור למושג מצוי בתורה: ”וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.” (דברים, י', י"ב) הביטוי "ללכת בכל דרכיו" שגם נמצא בתפילת שלמה המלך (מלכים א', ח', נ"ח) – מבואר ככולל את תיקון המידות והטיית הרגשות לדרכים מתוקנות וראויות.
המצוות ביחס לתיקון המידות[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבים מחכמי ישראל בכל הדורות ניסו לראות איך יש לחבר את מעשי המצוות עם תיקון המידות. ישנם כאלה שסברו כי תיקון המידות אינו מכלל תרי"ג מצוות. רבי חיים ויטאל הוא ממובילי דרך זו. לדבריהם, תיקון המידות הוא מצע טוב, חשוב והכרחי לעשיית מצוות והוא היסוד עליו עומד האדם, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה".[1] אחרים סברו, כי תיקון המידות הוא חלק בלתי נפרד מעשיית המצוות. מייסד דרך זו הוא רבנו בחיי. לדבריהם, המצוות וידיעת הדת מתחלקות לשני חלקים – חובות האיברים וחובות הלבבות, כאשר חובות הלבבות הן חשובות ונפוצות אף יותר מחלק מהמצוות של חובות האיברים.[2] לעומתם יש שסוברים כי תיקון המידות, הוא שלב להשגת החכמה שהיא המטרה, כאשר המצוות מהוות אמצעי חשוב והכרחי להביא את האדם לידי המיצוע במידותיו. כך סובר הרמב"ם.[3]
אצל רבים ממחברי ספרי המידות המוטיבציה לחקירת מבנה הנפש ותיקון המידות הייתה במטרה לסלול דרך להגיע למדרגות רוחניות גבוהות של רוח הקודש ונבואה, כנראה בעקבות דברי חז"ל שטענו שהנביא צריך להיות מושלם בשכלו ומידותיו – ”אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו.”[4]
התפתחות הספרות התורנית בנושא[עריכת קוד מקור | עריכה]
לצד התעסקותם הרבה של חכמי ישראל, בהלכה, בהגות ובפרשנות תנ"ך, מעטים יחסית הם הספרים הקשורים לתיקון הנפש ועל עובדה זו עמדו בספריהם רבנו בחיי והרמח"ל.
ספר משלי, שחובר על ידי המלך שלמה, עוסק בתיקון מידות באופן כולל, מעמיק ונעלה; וזאת באמצעות שירים ואמרים קצרים כדרכם של החכמים הקדמונים. המשלים כתובים בצמצום רב, וכל משל שקול בתוכנו לספר מוסר.[5] במהלך הדורות שלאחר חורבן בית ראשון, עקב עיסוקם של חכמים בעיקר בתורה שבעל-פה ובגלל שכחת לשון הקודש, הוא לא נלמד באופן מסודר. רק לאחר התפתחות הבלשנות ופרשנות המקרא בתקופת הראשונים, חוברו לו פירושים מעמיקים, ביניהם הביאורים של רבי מנחם המאירי והרלב"ג, המפרשים את המילה מוסר שבספר משלי כשלמות המידות: עזיבת המידות המגונות והתנהגות לפי המידות המשובחות.
משלים בספר משלי קוראים לאדם לדבוק במידות טובות (ובמיוחד במידותיו של האלוהים) ולעשות צדקה ומשפט, ולקנות מידות טובות כמו אהבה,[6] נדיבות,[7] צניעות[8] ודבקות באמת, לעומת עזיבת מידות רעות כמו שנאה,[9] נקימה ונטירה,[10] חמדנות,[11] עצלות,[12] גאוה,[13] כעסנות,[14] כחש ושקרנות,[15] התאכזרות,[16] התפארות[17] ועוד.
בימי המשנה חוברה מסכת אבות העוסקת בקיצור נמרץ במידות טובות, ובמיוחד במידות הדרושות על מנת ללמוד תורה. הגאונים והראשונים נחלקו האם המידות שנאמרו במסכת אבות אמרו חכמים מדעתם, או שמא אלו מידות שנמסרו בקבלה, כלומר מידות מהתורה. לפי רבא, מסכת אבות עוסקת במידת החסידות. כן התחברו מספר חיבורים הנוגעים לענייני התנהגות נאותה ודרך ארץ כמו מסכתות דרך ארץ זוטא ורבה. בתלמוד לא ראו לנכון ליצור דיונים מיוחדים על המסכתות הנוגעות להנהגות ומידות. אמרות שונות בענייני המידות מפוזרים ללא סדר בכל התלמוד, ובהן חלוקה בין מידות טובות ורעות, ובעיקר דברי שבח של המידות הטובות וגינויין של הרעות, אם בצורה מופשטת ואם על ידי הבאת דוגמאות.
|
"חולי הגוף טועמים המר מתוק ומתוק מר, ויש מן החולים מי שמתאוה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה כגון העפר והפחם, ושונא המאכלות הטובים כגון הפת והבשר. הכל לפי רוב החולי. כך בני אדם שנפשותיהם חולות, מתאוים ואוהבים הדעות (=המידות) הרעות, ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה, והיא כבידה עליהם למאד לפי חליים. |
| משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק ב', הלכה א' |
חכמי ישראל בימי הביניים וליתר דיוק בתקופת תור הזהב בספרד בין המאות התשיעית וה-13 פרסמו מספר חיבורי יסוד הנוגעים לעניין כמו הספר "תיקון מידות הנפש" מאת רבי שלמה אבן גבירול (על פי תאוריית ארבע הליחות ביחס לחמשת החושים), "שמונה פרקים" חיבורו הידוע של הרמב"ם שמהווה מבוא לפירושו על מסכת אבות (שחובר בהשפעת האתיקה של אריסטו), ו"המספיק לעובדי השם" חיבורו של הרב אברהם בן הרמב"ם (שחובר בהשפעת הסופיות). חכמי ימי הביניים ניסו להבין ולהתחקות אחרי מבנה הנפש, על מנת לפעול למען תיקון האדם והבאתו לידי מדרגת הנבואה. רבנו בחיי בספרו הידוע "חובות הלבבות", שבו הוא מפנה את תשומת הלב ל"תורת המצפון המוזנחת" כדבריו, מחלק את חובת הדת לשני חלקים: ידיעת חובת האיברים וידיעת חובת הלבבות. לטענתו, גם בעיסוק ברגשות יש מצוות עשה ולא תעשה. רבי יחיאל בן יקותיאל חיבר את ספר "מעלות המידות", המבוסס על מאמרי חז"ל ועל פסוקים מהמקרא ועל ספרי מוסר קודמים; תוך הסבר כל מידה, מעלתה, צדדיה ופרטיה, וגנות המידה ההפוכה לה.
במאה ה-16 בתקופת הזוהר של הקבלה בארץ ישראל נכתב בידי הרב משה קורדובירו הספר "תומר דבורה", בו הוא מוצא את המשמעות העליונה של חיי האדם, בניסיונו של האדם להתדמות לקונו (לאל). ספר מוסר ותיקון מידות זה מבוסס מפורשות על עשר הספירות. ספר נוסף שנכתב באותה תקופה, שקשור לתיקון המידות על פי הקבלה הוא הספר "שערי קדושה" של רבי חיים ויטאל תלמיד האר"י, שבהקדמתו הוא כותב שבידי הנביאים ויורשיהם הפרושים הייתה החכמה של זיכוך הנפש, אך שברוב הימים והדורות נתמעטו הלבבות והידיעות, ונסתם כל חזון, ולכן הדבר מניע אותו לחבר את הספר.
בסוף תקופת הרנסאנס יצר המהר"ל בחיבורו המקיף "נתיבות עולם", מיפוי מיוחד של תכונות הנפש, בו סיווג 32 תכונות נפש חשובות והגדרת התכונות (לב נתיבות חכמה), מהותן וההבדלים ביניהן, לאור דברי חז"ל.
הרמח"ל חיבר את ספרו המפורסם, "מסילת ישרים", על פי מאמר של רבי פנחס בן יאיר, בו השתלמות המידות מסודרת בסדר הדרגתי, החל ממידת הזהירות ועד למידת הקדושה. הספר התקבל בישיבות ובקהילות כספר מוסר יסודי. רבי ישראל מסלנט, מייסדה של תנועת המוסר, הוסיף נופך משלו ב"אגרת המוסר" שכתב.
הרב קוק כתב את הספר "מוסר אביך", בו הוא דן בהיבטים שונים בתחומים אלו, הנוגעים למוסריותו של אדם. כן כתב את הספר "מידות הראי"ה", בו הוא מסביר בצורה מעמיקה את עיקרן של המידות. תלמידו, הרב יעקב משה חרל"פ, חיבר ביאורים על שמונה פרקים לרמב"ם ועל מסכת אבות.
ישנם ספרים שנכתבו בעניינים הללו גם בדורנו. אחד מספרים הללו שהתפרסם הוא הספר "תיקון המידות", ספרו של הרב דוד אביחיל, ראש ישיבת רמות בירושלים. בספרו מביא הרב מקורות שונים בעניינים של תיקון המידות, ומתעסק בשורשי המידות ובצדדים שונים של תיקון המידות.
אבני דרך בתיקון המידות[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבנו בחיי[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
"ואמרו על אחד החכמים, שהיה יושב לעסוק בענייני בני אדם עד חצי היום, וכאשר מתבודד מחבריו, אומר: הגישו מאור הצפון – כוונתו בכך תורת חובות הלבבות" |
| רבינו בחיי, הקדמה, מהדורת קאפח עמוד ח' |
רבנו בחיי קובע שמקצוע של ידיעת המצפון וחקר הפנימיות הוא מקצוע חשוב בלימוד התורה, בין היתר בעקבות מאמר חז"ל "רחמנא ליבא בעי" (הרחמן (אלוהים) רוצה את הלב). הוא טובע את המושג "אחרי המעשים ימשכו הלבבות", וקובע כי המעשים מטביעים את חותמם בנפש האדם, אם לחיוב ואם לשלילה. עוד הוא קובע שהאדם זקוק ללהיטות ורצון עז למען תיקון מידותיו, כי שינוי מההרגלים שנטבעו בו, מהווה מאמץ קשה לאדם, והוא משול כפי שכותב הרמב"ם לחולה שצריך לקחת תרופות מרות, ואף הוא מדמה זאת לחולה שצריך לקטוע אחד מאיבריו על מנת ששאר גופו יחלים.[18]
ספר הכוזרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבי יהודה הלוי (ריה"ל) בספרו הכוזרי (תחילת מאמר שלישי) סובר כי האדם כמו המושל במדינתו, צריך לתת לכל "יושביו" את לחם חוקם וסיפוק צורכיהם, ולנהוג בכולם בצדק. ובכך למצוא איזון בתכונות נפשו, כך שכל כח ורגש יהיה במידה הראויה, ויקבל את הביטוי הנדרש במקום ובזמן הנכון, תוך ריסון כל הפרזה וחריגה, ובדבריו:
"החסיד הוא המושל, שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמו שנאמר "ומֹשל ברוחו מלֹכד עיר"[19] והוא האיש הראוי לשלוט, כי אלו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק, כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו."
על פי ריה"ל אדם הנוהג בדרך הזו, כאשר הוא נצרך לבצע איזו מטלה (ובמיוחד בתחום הרוחני), הוא ימצא את "כל כוחותיו נשמעים לו, ממהרים להענות לקריאתו, עושים ככל אשר יצום ונזהרים מכל אשר יאסור עליהם", מכיוון שנהג בכולם מנהג צדק ולא קיפח אחד בהם. כפירוט הוא אומר שהאדם צריך לחסום את הכוחות המתאווים לאחר שמילא את כל חסרונם, ולאחר מכן הוא חוסם את הכוחות הכעסניים השואפים להפריע לשלטונו, לאחר שנתן להם את חלקם בנצחנות בחכמות ודעות או לשם גערה באנשים רעים, ואך לחושים ולכוחות הטבעיים נותן את מה שהם צריכים, מנוחה ושינה במידה מספקת, ולחיוניים – ערות ותנועה די צרכם לשם פעולה בענייני העולם הזה. ולאחר כל אלו הוא יכול לקרוא ל"עדתו" להדבק במדרגה האלוהית, העומדת למעלה מהמדרגה השכלית.
הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרמב"ם קבע בהקדמתו לפירוש מסכת אבות המכונה "שמונה פרקים", כי נפש האדם היא אחת, ויש לה ביטויים רבים, ולכן חיוניותה של הנפש האנושית מתפשטת על כל שיעור קומתו של האדם, ולכן הכוח הביולוגי של האדם נבדל למשל מהכוח הביולוגי של החמור.[20] עוד קבע עניין עקרוני, שמצוות היהדות למעשה הם אמצעי למטרה של תיקון המידות והשכל, והציוויים נועדו להביא את האדם לאיזון ולדרך האמצע שבה כל מידותיו מאוזנות וממוצעות. וכל זאת כדי שהאדם ירכז את מרצו במטרת-על אחת, שבה יהיו מרוכזים כל חייו והיא "בכל דרכיך דעהו".[21] בנוסף, קבע כי כל מידה רעה, היא מחיצה המבדילה בין האדם לבין אלוהיו, וכל נביא הייתה לו מידה רעה קונקרטית, שהיא היא שגרמה לנבואתו להיות עמומה ולא בהירה, מלבד משה שתיקן את כל מידותיו בשלימות, והגיע לפסגת ההשגה האנושית, ללא כל חיץ בינו לבין ההארה האלוהית.[22] עוד קבע שאדם שמידותיו אינו מתוקנות נחשב ל"חולה נפש", ותקנתו הוא שילך לחכם, "רופא נפשות" שילמד אותו כיצד לתקן את מידותיו, בדיוק כמו שאדם שחולה בגופו, הולך לרופא שנותן לו תרופה לרפא את גופו.
הרמ"ק[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרב משה קורדובירו (המאה ה-16), מחשובי מקובלי צפת, ורבו של האר"י, בספרו "תומר דבורה" מסדר שיטה מקיפה של תיקון מידות האדם המבוססת על המידות האלהיות – הספירות. על פי הרב קורדובירו "האדם צריך להתדמות לקונו בפעולותיו, ואז יהיה בסוד הצורה העליונה". עיקרו של הספר הוא הסבר קצר על מהות הדברים וההשלכות שלהם להתנהגות האנושית. הספר בנוי בשני חלקים. בחלק הראשון הסבר של 13 מידות של רחמים עליונים שהאדם צריך לסגל לעצמו, ובחלק השני, עשר הספירות שהאדם צריך לממש אותם בחייו.
רבי חיים ויטאל[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
"והנה עניין המידות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת "יסודית", הכלולה מארבע בחינות, הדומם והצומחת והבהמית והמדברת. כי גם הן מורכבות מטוב ורע, והנה בנפש הזה תלויות המידות הטובות והרעות, והן כיסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית, אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה כנזכר לעיל בשער ראשון. ולפיכך אין המידות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית, המחוברת אל הגוף עצמו, בסוד: "כי נפש כל בשר דמ"ו בנפשו הוא",[23] ולפיכך עניין המידות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד." |
| רבי חיים ויטאל, שערי קדושה א', ב' |
רבי חיים ויטאל קבע כי הנפש שממנה המידות היא הבסיס, התשתית והמכון לנשמה, רוחניות האדם וקיום המצוות, ולכן ישנה חשיבות רבה ביותר לתיקון המידות, יותר מאשר קיום מצוות, מכיוון שעל יסוד עקום, אי אפשר לבנות בניין מפואר, ולכן מידות רעות קשות יותר מעבירות, וכל זמן שלאדם יש מידות רעות, יקשה עליו לקיים את המצוות, וגם אם יקיים אותם, הוא יעשה זאת שלא לשם שמים, והדבר יהיה לו לטורח גדול, ויהיה בבחינת "לא זכה – נעשית לו (התורה) סם המוות", ואילו אדם שיש לו מידות טובות, עשיית המצוות תהיה קלה בעיניו.
הוא ניסה למפות את ארבע המידות העיקריות במקביל לארבעת היסודות שהיו נהוגים בזמנו. כך הוא סבר שיש בנפשו של האדם ארבעה יסודות רעים וטובים, וכנגדם מידות רעות וטובות:
- מיסוד האש מגיעות הגאווה והכעס שהן מידה אחת ותולדותיהם, הקפדנות, בקשת השררה והשנאה וכנגדם ענווה.
- מיסוד הרוח, דיבור מזיק שתולדותיו התחנפות, שקרנות, לשון הרע והתפארות וכנגדם שתקנות.
- מיסוד המים החשק ותאוות התענוג, שתולדותיהן חמדה וקנאה וכנגדם הסתפקות במועט.
- ומיסוד העפר העצבות שתולדתה העצלות וכנגדם השמחה והזריזות.
הבעש"ט[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבעל שם טוב מייסד החסידות, חידש שיטה כללית שיש לה פרשנויות שונות, שבין היתר מתייחסת גם לתיקון המידות, שעיקריה מתמצים בשלושה שלבים: "הכנעה, הבדלה, המתקה". על פי שיטה זו בשלב הראשון, ב"הכנעה", האדם נדרש לקבל עול מלכות שמים ולהכניע ולרסן את המידות הרעות ולשלוט בהן. זהו שלב הכרחי שכן אם האדם פועל רק על פי הדחפים של מידותיו, הוא איננו יכול להתקדם לשלבים נוספים של התיקון שכן הוא ומידותיו הרעות נתפסות כדבר אחד. בשלב השני ב"הבדלה" האדם נדרש להבדיל בין טוב לבין רע, ולהבדל מהמידות הרעות שבו ולתפוס מהן מרחק. להשקיף עליהן מבחוץ ולדעת שהם לא חלק בלתי נפרד ממהותו. יש את מהותו שעומדת כשלעצמה ויש את הביטויים של מהותו שיכולים לקבל פנים וצורות שונות טובות ורעות. ובשלב השלישי ב"המתקה" האדם נדרש לדון את המידות הרעות שבו לכף זכות. למצוא את ניצוצות הטוב שבהן ולסנגר עליהן ולראות את הטוב והיפה שבהן, ובכך להמתיקן ולתת גם להן מקום ותפקיד במציאות, ולא לבטלן מכל וכל, שהרי האלוהות שרויה בכל, ואין דבר שאין לו מקום.
הרמח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרמח"ל בהקדמת ספרו "מסילת ישרים" ביאר מדוע מעטים האנשים העוסקים בתחום של תיקון מידותיהם, מפני שהחיוב בזה מפורסם וידוע לכל, דבר הגורם לאנשים לדמות שהם מבינים בעניין, מבלי שיעסקו בפרטים של המידות וביסודותיהם, דבר הגורם למקצוע זה להתפס בידי הבורים, שהופכים אותו לביזארי ואיזוטרי. אסמכתא לתיקון המידות הוא מוצא בפסוק ”כי כל לבבות דורש ה'”.[24] ואת תיקון המידות הוא מגדיר כמידות על פי היושר והמוסר, שגורמים לתפארת לעושיהם, המוליכים אל תכלית ההטבה האמיתית, שהיא חיזוק התורה ותיקון אחוות המדינות. הרמח"ל משרטט סוג של מסילה או סולם מוסרי, שעולים בו מעלה אחר מעלה באופן הדרגתי, ומתקנים את המידות. בין השלבים ב"סולם" זה הוא מונה את מאפיינים מצפוניים כמו זהירות מוסרית, זריזות מוסרית, נקיות מוסרית, פרישות חסידות, וענוה.
הגר"א[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
"המידות הן לפי טבע הגוף והנפש. והמעשים הם לפי הרוח. וכמו שהרוכב על הסוס יכול להכריחו לילך בדרך הישר, על ידי יגיעה, אף אם הוא סוס רע. כן אף מי נפשו רעה בטבע במידותיה, העיקר תלוי ברוח." |
| הגר"א, אבן שלמה, א' ה' |
הגר"א בספרו "אבן שלמָה", כותב כי כל עבודת ה' תלויה בתיקון המידות, שהם כמו לבוש למצוות ולכללי התורה, וכל החטאים מושרשים במידות. הוא טוען כי האדם נברא על מנת לשבר את מידותיו הרעות, ואם לא למה לו חיים. הוא מאבחן את שלשת המידות הרעות המרכזיות של האדם ככעס, תאווה וגאווה ("הקנאה, התאוה והכבוד"). לכל מידה יש היבט פנימי וחיצוני, למשל בתאווה יש חמדה של ממון ורכוש שהיא פנימית, ויש את הנאת הגוף כמו אכילה, שתייה וכדומה שהיא חיצונית. הוא כותב כי האדם צריך להתבונן על עצמו ו"לשקול את מידותיו במאזני צדק" ולחנך את עצמו להטות את מידותיו ממידה רעה לטובה עד קצה ההיפוך, כמו מכעס אל חמלה, ומגאווה אל שפלות, עד שיגיע למיצוע של המידה, שתהפוך לטבע שלו.
עוד הוא טוען שהדרך לתיקונם איננה דיכויים והדחקתם אלא עידונם באמצעות לימוד תורה. את הכעס הוא מציע לעדן באמצעות הלימוד הנצחני של ההלכה, ואת התאווה והחשק באמצעות לימוד האגדה וההגות המרחיבים את דעתו של האדם, ופורשים לו כנפיים (שם ב' ה'). הוא מציע למי שיש לו "מזג רע", לא ללכת כנגד טבעו כי הדבר לא יעלה בידו, אלא לחפש את דרך הישר לפי טבעו ("חנוך לנער על פי דרכו"), כך למשל אדם בעל מזג רצחני, צריך להיות שוחט או מוהל, ובכך לא יהפוך לשודד. עוד שם הוא כותב שצריך לחטט אחרי המידות הרעות של עצמו, ומי שמתעצל בכך, לא יעזורו לו כל הסייגים והגדרים שהוא מקבל על עצמו, כי הדבר דומה לפצע פנימי שלא נרפא. באגרת הגר"א שנכתבה לבני משפחתו ממסעו לארץ ישראל, הוא כותב כי עדיף ללמוד בספרי מוסר, ובספר "משלי" עם לשון אשכנז, שהוא טוב מכל ספרי מוסר.
הרב קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרב קוק בספרו "מוסר אביך" מוסיף הסבר נוסף להסברו של הרמח"ל וטוען שישנה סיבה נפשית לכך שמקצוע זה הוזנח, והוא חסרון גבורה נפשית, מפני שכאשר אדם רואה שהוא רחוק מתיקון המידות, דעתו נחלשת עליו, והוא מתייאש מלהגיע לתיקון מידותיו ומפסיק ללמוד את הנושא. עוד הוא טוען, שהאיסור של ”לפני עִוֵּר לא תתן מכשֹׁל”[25] תקף גם במידות, דהיינו שיש איסור לגרום לזולת שיגיע למצב שתתפרץ אצלו מידה מגונה. הוא גם מחדש הבחנה בדבר בירור מידות מצרניות וניסורן אחת מהשנייה, שהיא היכולת להבחין בין תכונות נפש חיוביות ושליליות, שיש ביניהן קווי דמיון משותפים, ולאמץ את החיוביות ולדחות את השליליות. והוא מדגים את העניין במידה כמו ענווה שיש לה מידה מצרנית כמו עצב, שנראית קרובה לה, באשר יש בהן התכנסות של הרגשות, או במידה כמו גבורת נפש שיש לה מידות מצרניות כמו כעס, גאווה, שנאה, ונקמה, באשר יש בכולן תחושה של עוצמה פנימית, וכאשר אדם שונא, כועס או נוקם הוא טועה להרגיש בעצמו גבורה ועוצמה. ולתפיסתו האדם צריך להיות עסוק ב"ניסור המידות", ליצור הבחנה בין מידות טובות לרעות, כדי שיוכל להשתלם בטובות ולזנוח את הרעות.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רמב"ם, שמונה פרקים, מהדורת אייזנברג
- הרא"ש, אורחות חיים, מהדורת אייזנברג
- רבי שלמה אבן גבירול, תיקון מידות הנפש, מהדורת חיים פאלק, פרשבורג, 1896
- רבינו בחיי, חובת הלבבות, מהדורת אייזנברג, באתר דעת
- רמ"ק, תומר דבורה (בויקיטקסט), תומר דבורה (באתר דעת)
- רבי חיים ויטאל, שערי קדושה (בויקיטקסט)
- רמח"ל, מסילת ישרים (בויקיטקסט), מסילת ישרים (באתר דעת)
- אורחות צדיקים, מהדורת אייזנברג, באתר דעת
- קוסטה, מ', (תשע"ז). לרדת למעלה, ספר לתיקון המידות ושלום בית. המחבר.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעלה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שערי קדושה, ח"א ש"ב
- ^ חובות הלבבות, הקדמה
- ^ שמונה פרקים, פרק ד'; מורה הנבוכים חלק ג', פרק נ"ד
- ^ מסכת נדרים, דף ל"ח, עמוד א'
- ^ דברים מפי שניאור זק"ש.
- ^ ואהבת לרעך כמוך, ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ח
- ^ "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל", ספר משלי, פרק כ"ב, פסוק ט'
- ^ "אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ", ספר משלי, פרק ג', פסוק ז'
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ז
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ז'
- ^ לא תחמוד
- ^ ספר משלי, פרק ו', פסוקים ו'–י"א, ספר משלי, פרק כ"ד, פסוקים ל'–ל"ד
- ^ "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב", ספר משלי, פרק ט"ז, פסוק ה', ספר משלי, פרק כ"ט, פסוק כ"ב
- ^ "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר", ספר משלי, פרק ט"ז, פסוק ל"ב, ספר משלי, פרק כ"ט, פסוק כ"ב
- ^ "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ", ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"א
- ^ "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ – עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ", ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ה'; "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ", ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ד'; "אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף, וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה", ספר משלי, פרק כ"ז, פסוק ד'
- ^ ספר משלי, פרק כ"ו, פסוקים י"ג–ט"ז
- ^ עבודת ה', פרק ה'
- ^ ספר משלי, פרק ט"ז, פסוק ל"ב
- ^ שמונה פרקים פרק א'
- ^ שמונה פרקים פרק ה'
- ^ שמונה פרקים פרק ז'
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוק י"ד
- ^ ספר דברי הימים א', פרק כ"ח, פסוק ט'
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ד