רכיבה טיפולית

רכיבה טיפולית היא שיטת טיפול בעזרת בעלי חיים הנהוגה ברחבי העולם, המשלבת מרכיבים חינוכיים, פסיכולוגיים ושיקומיים בעזרת סוסים וחמורים קהל היעד של הרכיבה הטיפולית הוא ילדים, מתבגרים או מבוגרים בעלי לקויות או הפרעות רגשיות.

ליחס הנרקם בין המטופל ובין בעל החיים תפקיד תמיכתי משום שחוויות הרכיבה הטיפולית מתורגמות לעולמות התוכן השונים בחייו של המטופל. מטרת הטיפול היא השגת התפתחות במישור האישי והחברתי כאשר הטמעת התכנים הטיפוליים מושגת באמצעות מגע ישיר עם בעל החיים, טיפול בסוס, הדרכתו בביצוע תרגילים שונים ועבודה באורווה.

בזמן הרכיבה נוצר קשר בין הסוס, המטופל והמטפל, המאפשר למטופל לחוות חוויות חושיות-מוטוריות, רגשיות ותקשורתיות. כלומר, המטופל יכול לחוות הצלחות, פחדים וכישלונות, ולעבד אותם באופן חיובי בסביבה תומכת, לפתח מודעות עצמית ולקדם את הצמיחה האישית. גם השהות בסביבה פתוחה ובטבע תורמת ליצירת מרחב מתאים לחוויות אלו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 600 לפנה"ס תיעד אורבסיס מלידיה את הערך הטיפולי של הרכיבה. כבר באותה התקופה היה ידוע שרכיבה היא יותר מסתם כלי תחבורה: זו הייתה גם דרך לשיפור הבריאות וההרגשה הכללית של אנשים עם מוגבלויות והיא נתפסה כרכיבה טיפולית היכולה לסייע לאוכלוסייה נזקקת.

המחקר הראשון על ערך הרכיבה כטיפול דווח ב-1875. רופא צרפתי בשם קאסיין השתמש ברכיבה לטיפול במצבים שונים, והגיע למסקנה שהטיפול תרם לריפוי במצבים מסוימים של הפרעות עצביות, על ידי שיפור היציבה, איזון התנועתיות של הפרקים, ושיפור המצב הפסיכולוגי.

לקראת סוף המאה, הכירה אנגליה ברכיבה לנכים כדרך טיפולית ולכן מלחמת העולם הראשונה הציעה את הטיפול ברכיבה לחיילים פצועים בבית חולים אוקספורד.

בשנת 1946 הונהג לראשונה טיפול ברכיבה בסקנדינביה כדרך טיפול בעקבות שתי התפרצויות אלימות של מגפת הפוליו, גם באנגליה החלו לטפל בחולים שחלו במחלת הפוליו בדרך טיפול זו.

ליז הרטל, רוכבת סוסים ידועה, נדבקה במחלה. על אף שניתוח ופיזיותרפיה עזרו לה ללכת מחדש בעזרת מקלות הליכה, היא הייתה נחושה לחזור ולרכוב באופן עצמאי. היא החלה לרכוב בהשגחה כל יום כדי לשפר את חוזק השרירים ואת הקואורדינציה הכללית.

הרטל העלתה את המודעות לרכיבת נכים כאשר זכתה במדליית כסף ברכיבה אמנותית במשחקים האולימפיים בהלסינקי ב-1952. יחד עם אולה הארפוז, מאמנת גופנית מקופנהגן, החלה הרטל להשתמש ברכיבה טיפולית על סוסים כטיפול לחולים.

כתוצאה מכך נוסד בשנת 1969 ארגון הרכיבה האנגלי לנכים (RDA) בתמיכה נלהבת של המשפחה המלכותית.

בשנה זו הוקם גם ארגון הרכיבה של הנכים בצפון אמריקה במטרה לשמש תפקיד כגוף מייעץ למגוון של קבוצות רכיבה לנכים בארצות הברית ובארצות השכנות. הארגון אחראי לנוהלי הבטיחות ולאימונים, למדריכי רכיבה מדופלמים, למרכזים לטיפולי רכיבה, למטפלים ברכיבה העומדים בדרישות הגבוהות של הארגון ולאינפורמציה עדכנית. בנוסף מציע הארגון הנחות בנושאי ביטוח לחברים.

סוגי טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים שלושה סוגי טיפול באמצעות סוסים:

רכיבה טיפולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות תרפיסטית הנעשית על ידי מדריך רכיבה. המטופל עושה תרגילים בהתאם להוראות: הפעלת שרירים, חציית קו אמצע, שיווי משקל, קליעה למטרה וכו', כאשר הסוס עומד או נע לאיטו. התרגילים מתקדמים בקושיים כדי להגביר כוח, שיווי משקל וגמישות מפרקים.

היפותרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול נעשה באמצעות פיזיותרפיסט, או מרפא בעיסוק, כשגב הסוס מהווה אמצעי לטיפול ממוקד בלקות ספציפית כמו שיתוק מוחין או חולשת שרירים. מטרת הטיפול הוא לשפר את איכות ההליכה, מוטוריקה גסה, שיווי משקל ותנועתיות מפרקים . זה טיפול פרא-רפואי בלקות כלשהי, על גבי הסוס.

פסיכותרפיה בעזרת סוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול פסיכולוגי שבו מטפל מוסמך לבריאות הנפש משתמש בסוס כאמצעי להעברת רגשות, היקשרות, קבלה, חוסר שיפוטיות ופעילות קבוצתית.

ענף זה עוסק בהיבטים נפשיים, רגשיים, קוגניטיביים, התנהגותיים וחברתיים של המטופל. מדובר בתהליך פסיכותרפיה תוך שימוש בחוויה הממשית הקיימת בזמן פעילות עם סוסים ובמרכיבים הרבים שמעורבים במפגש זה כבסיס לעבודה טיפולית, לחקירה פסיכוטרפויטית.

המבנה הבסיסי של צורת עבודה זו מקביל לשלד של כל תהליך פסיכותרפיה והוא מתבצע על ידי מטפל מוסמך מתחומי בריאות הנפש אשר הוא מומחה לסוסים בנוסף למטפל בעזרת סוסים מוסמך.

מטרת הרכיבה הטיפולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכיבה הטיפולית נועדה להוות דרך לחיבור בין גוף ונפש לסייע להתמודד עם קשיים התנהגותיים, רגשיים, נפשיים ומוטוריים, ולהקנות כישורי מנהיגות. המטופל לומד להבין את הסוס, לתקשר איתו באופן מילולי ודרך שפת הגוף. הקשר החם הנוצר עם הסוס והיכולת לשלוט ולטפל בחיה גדולה נועדו להעניק למטופל אושר, תחושת ביטחון עצמי ומסוגלות. באמצעות הטיפול בסוס המטופל צפוי ללמוד לטפל בעצמו ולהכיר את יכולותיו מחדש.

מבחינה פיזית, הרכיבה הטיפולית נועדה לשפר את זרימת הדם, הנשימה, שיווי משקל, קואורדינציה, זריזות ומוטוריקה. לדוגמה, לימוד תפעול המושכות בצורה נכונה נועד לשפר את המוטוריקה העדינה של האצבעות והידיים בשילוב שיפור מוטוריקה גסה של גפיים לדירבון הסוס.

תרומתו הייחודית של הסוס לשיטת הטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוס "מציע" למטופל קשר בלתי תלוי, כלומר הוא אינו שיפוטי ומקבל כל אדם באשר הוא. תכונותיו של הסוס, גודלו, המגע, החום, תחושת הנשיאה (Holding) על גבו, תנועתיות הרכיבה, עצם היותו ישות המחפשת קרבה וכזו המגיבה ברגישות לסביבה, מספקים תחושת ביטחון, הכלה, קבלה ונחמה. הסוס כל הזמן נמצא שם עבור הילד, כל הזמן "רואה" אותו, מגיב אליו, נותן לו מקום, אישור והכרה.

בנוסף, הרכיבה בטבע הפתוח, בנוף הירוק והטיפול בסוסים, מרגיעים ומהנים. כך נוצרת מסגרת עבודה ייחודית העוזרת להסיר את גבולות החברה ולחציה, ומספקת סביבה רגועה ופחות "מאיימת", המאפשרת לרוכב להפתח, וכך גם מטפחת מצע מתאים לביטוי רגשי.

כמו כן, לסוג התקשורת עם הסוס אופי יותר התנהגותי ופחות מילולי, דבר המאפשר למטופל מרחב התבטאות יותר בטוח ומותאם לצרכיו וליכולותיו.

עיקרי נייר העמדה של האיגוד הישראלי לרפואת ילדים בנושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעילות הטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הועדה בדקה את הספרות בדבר יעילות של רכיבה טיפולית בלבד, ולא עסקה כלל במגוון ההתערבויות האחרות. מסקירת הספרות בעשרים השנים האחרונות, הכוללת מספר מטה־אנליזות מהשנים 2007 ועד 2013 ,מסתבר שיש מספר עשרות מחקרים שניתן לנתחם בצורה מדעית ומתוכם בודדים הניתנים לעיבוד. ברוב המחקרים חסר האלמנט של הקצאה אקראית של קבוצת מחקר וקבוצת בקרה. כמה מחקרים הצליחו להוכיח הטבה בשיווי משקל ויציבה בעיקר אצל ילדים הלוקים בשיתוק מוחי אך יחד עם זאת, אין בנמצא מחקרים איכותיים המוכיחים שיפור בחיי היומיום. לגבי שיפורים תפקודיים במגוון של אבחנות אחרות כגון אוטיזם, הפרעות קשב, הפרעות קואורדינציה, או קשיים רגשיים, רוב העדויות הן במחקרי שאלונים לפני־אחרי, ללא קבוצות בקרה, שכללו מספר זעום של נבדקים, כאשר שאלונים הבודקים חוויה סובייקטיבית הם תמיד יהיו מוטים, באשר ידוע כי רוב בני האדם נהנים מהקשר עם הסוס והרכיבה עליו."

המלצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"רכיבה טיפולית יכולה להיות תוספת, צורת סיוע חווייתית נוספת, כחלק ממערך טיפולי מקצועי כגון הדרכת הורים, טיפול נפשי או פארא־רפואי אחר כפי שצוין למעלה, ולא במקומו."

התוויות לטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

את מי מומלץ להפנות לטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בבואנו להמליץ את מי יש להפנות לטיפול בהיבט רפואי התפתחותי, מתוך רצון בטיפול בעל יעילות מוכחת, הגענו למסקנה שניתן להפנות לטיפול ילדים הלוקים בשיתוק מוחין, והפרעות נוירו־מוטוריות אחרות קשות, כולל DCD המוגדרת כזו בגלל מגבלה תפקודית משמעותית. כל אלה יכולים להשיג הישגים מדידים בטיפול באמצעות סוסים, בתנאי שהטיפול וגודל הסוס מותאם לגילם. הטיפול בהם מצריך ציוד מיוחד, וצוות פרא רפואי מיומן ולא רק מדריכים לרכיבה טיפולית."

את מי לא מומלץ להפנות לטיפול על בסיס המידע הקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"א. ילדים עם הפרעות קשב וריכוז - ההמלצות הטיפולית המוכחות כיום הן טיפול תרופתי והדרכת הורים. לפיכך אין התוויה רפואית להפנותם לרכיבה טיפולית.

ב. ילדים עם הפרעות רגשיות - ילדים אילו זקוקים לטיפול על ידי מומחים לטיפול רגשי: פסיכולוגים, ופסיכותרפיסטים. מטפלים אלה יכולים להיעזר בכל כלי טיפולי לגיטימי ומקובל, כולל בעלי חיים וסוסים, אך לא כטיפול על ידי מדריכי רכיבה טיפולית בלבד.

ג. ילדים עם אוטיזם - בישראל מטופלים על ידי מומחים בכל מקצועות הבריאות, שהוסמכו לשם כך על ידי משרד הבריאות. אין התוויה רפואית לטיפול בילדים אוטיסטים ברכיבה טיפולית."

גיל ההפניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לדעתנו הגיל שבו רוב המטופלים בשלים נוירו-התפתחותית להפיק תועלת מרכיבה טיפולית על כל היבטיה הינו 6 שנים ומעלה. על פי המלצות NARHA גיל המינימום להפניה לרכיבה טיפולית הינו 4 שנים. בנוסף, אמנם ללא בסיס מחקרי, יש רושם כי ילדים הלוקים בשיתוק מוחין והפרעות מוטוריות קשות עשויים להסתייע בטיפול זה גם בגיל צעיר יותר ובתנאי שהטיפול נעשה על ידי צוות מיומן, כולל צוות פרא רפואי, והציוד וגודל הסוס (סוסי פוני) מותאמים לצרכים הטיפוליים הספציפיים של אוכלוסייה זו."