רוזליה זמליאצ'קה
![רוזליה זמליאצ'קה בשנת 1919 לערך, בזמן שהייתה מעורבת ב"טרור האדום"[1]](/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:1900%D0%B5_%D0%BD%D0%B0%D1%87._%D0%B0%D0%B3%D0%B5%D0%BD%D1%82_%D0%98%D1%81%D0%BA%D1%80%D1%8B_%D0%A0%D0%BE%D0%B7%D0%B0%D0%BB%D0%B8%D1%8F_%D0%97%D0%B5%D0%BC%D0%BB%D1%8F%D1%87%D0%BA%D0%B0.jpg) | |
| רוזליה זמליאצ'קה בשנת 1919 לערך, בזמן שהייתה מעורבת ב"טרור האדום"[1] | |
| לידה |
20 במרץ 1876 מוהילב, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
21 בינואר 1947 (בגיל 70) מוסקבה, ברה"מ |
| מדינה |
האימפריה הרוסית, ברית המועצות |
| מקום קבורה |
בית הקברות של חומת הקרמלין |
| השכלה |
אוניברסיטת ליון |
| תפקיד |
חברת הסובייט העליון |
| מפלגה |
המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
רוזליה סמוילובנה זמליאצ'קה לבית זלקינד (ברוסית: Розалия Самойловна Землячка; 20 במרץ 1876 (לפי הלוח היוליאני)[2] – 21 בינואר 1947) הייתה מהפכנית יהודייה רוסייה ופוליטיקאית סובייטית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נעוריה ופעילותה המהפכנית עד 1920[עריכת קוד מקור | עריכה]
היא נולדה בבלארוס למשפחה יהודית[1] עשירה של סוחרים מהגילדה הראשונה, וקיבלה השכלה בגימנסיה פונדוקליי לבנות (רו') בקייב ומאוחר יותר בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ליון (אנ') בצרפת.[3] למשפחתה היו נטיות מהפכניות.[1] בגיל 17 החלה רוזליה להיות מעורבת בפעילות מהפכנית.[3] היא עזבה את בית הספר והקדישה את חייה למהפכה. זמן מה לאחר מכן היא נעצרה על ידי האוכרנה, המשטרה הפוליטית של הצאר. היא נכלאה בבתי סוהר של הצאר ועד שנת 1896 כבר נעשתה מרקסיסטית.[1] היא הצטרפה למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית מיד לאחר הקמתה (1898),[4] ובשנת 1902 הצטרפה לסיעה של ולדימיר איליץ' לנין במפלגה הקומוניסטית, "הבולשביקים". בתקופה זו אימצה את שם המהפכה שלה "זמליאצ'קה".[1] בשנת 1903 נבחרה למרכז המפלגה.[4] היא הייתה פעילה בארגון המפלגה ועשתה את רוב זמנה בנסיעות בין סנקט פטרבורג, אודסה וערים שונות מחוץ לרוסיה, כדי להיפגש עם רוסים גולים.[1]
זמליאצ'קה הייתה מעורבת בארגון המהפכה הרוסית הראשונה בשנת 1905.[3] היא מילאה תפקיד מפתח בארגון הבריקדות במוסקבה. בהיותה דמות רדיקלית ידועה, בשנים הבאות היא נעצרה ונכלאה פעמים רבות. בזמן שישבה בכלא, היא נדבקה בשחפת ופיתחה מחלת לב. בשנת 1909 היא ברחה מרוסיה והצטרפה אל לנין ומנהיגים בולשביקים אחרים בגלות. בשנת 1914 היא חזרה למוסקבה.[1] מנערותה היא עסקה בפעילות מהפכנית ומעולם לא עבדה בשום עבודה בתשלום עד למהפכת אוקטובר בשנת 1917.[3]
בהיותה חברה מייסדת של הסובייט של מוסקבה, זמליאצ'קה הייתה בין האחראים על ההשתלטות הבולשביקית על המהפכה הרוסית בשנת 1917. בזמן מלחמת האזרחים שפרצה מיד לאחר מהפכת אוקטובר באותה שנה, היא חילקה את זמנה בין מוסקבה לבין חילות שדה בולשביקים שונים, שם היא עודדה את החיילים באמצעות נאומי תעמולה פוליטיים. לנין מינה אותה לקומיסרית פוליטית ראשית של הארמייה ה-8 (אנ') של חזית הדרום באוקראינה ולאחר מכן של הארמייה ה-13 (אנ'). לאחר שהבולשביקים תפסו את השלטון, הייתה זמליאצ'קה אחת מהמארגנים הראשיים של "הטרור האדום" (אנ'). היא הייתה מעורבת במסע הדיכוי מתחילתו. היא תמכה בחיסול "אויבי המעמד" ולקחה חלק במקבצים הראשונים של ההוצאות להורג במוסקבה.[1]
הטרור האדום בחצי האי קרים 1920–1921[עריכת קוד מקור | עריכה]
נראה כי קנאותה ושיטותיה החרידו אפילו את פליקס דזרז'ינסקי, ראש הצ'קה שכונה "פליקס איש הברזל", וכך בשנת 1920 היא הוצאה ממוסקבה ונשלחה לשמש כמזכירת הוועדה האזורית של המפלגה הקומוניסטית הרוסית (אנ') (סניף המפלגה הבולשביקית) בחצי האי קרים, שהיה אחד מכיסי ההתנגדות האחרונים שנותרו בידי "הלבנים".
יחד עם בלה קון, ארגנה זמליאצ'קה את "הטרור האדום" בקרים בשנים 1920–1921, נגד חיילי הצבא הלבן לשעבר.[3] בנובמבר 1920 הכניע הצבא האדום את המעוז האחרון של הרוסים הלבנים, תחת פיקודו של הגנרל פיוטר וראנגל, בסבסטופול. למרות הבטחת חנינה, למי שיניח את נשקו, מטעם מפקד החזית הדרומית של הצבא האדום, מיכאיל פרונזה,[4] הוצאו להורג כ-50,000 שבויי מלחמה ואזרחים אנטי-בולשביקים, בהוראת קון וזמליאצ'קה. זמליאצ'קה הקפידה לבצע את מעשי הרצח ההמוניים באופן החסכני ביותר האפשרי. בתקופה זו הידלדלה התחמושת שבידי הבולשביקים, וזמליאצ'קה פסקה כי אין היגיון בבזבוז כדורים על שבויים המיועדים להוצאה להורג. אחת משיטותיה לקיצוץ בעלויות הייתה קשירת סלעים לרגליהם של הנידונים למוות והשלכתם מתוך סירות אל הים השחור.[1] לעיתים קשרו החיילים מספר אנשים זה לזה בידיהם וברגליהם ונזרקו חיים לים. קון וזמליאצ'קה ציוו גם להטביע אניות עמוסות אדם.[4] לאחר מכן חזרה זמליאצ'קה למוסקבה וקיבלה את עיטור הדגל האדום, שהיה אז העיטור הסובייטי הצבאי הגבוה ביותר.[1] היא הייתה האשה הראשונה שקיבלה את העיטור.[3]
המשך הקריירה במפלגה הקומוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהמשך חייה, טיפסה זמליאצ'קה במדרגות ההיררכיה של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והצטרפה אל ועדת השליטה המרכזית של המפלגה (אנ'), הגוף שפיקח על המפלגה. היא עבדה בצמוד לנ.ק.ו.ד. בזמן "הטיהורים הגדולים", והרשימה כל כך את סטלין באכזריותה, עד שמינה אותה לראש "הוועדה המרכזית" בשנת 1939. מינוי זה הפך אותה לאשה היחידה במועצת הקומיסרים העממיים – הרשות השלטונית הגבוהה ביותר במשטר.[1] היא היא חמקה מכל הטיהורים והפכה לסגנית נשיא מועצת הקומיסרים העממיים, והייתה האישה היחידה שכיהנה ברמה זו בתקופה הסטליניסטית.[3]
היא נפטרה בשנת 1947, בגיל 71, וזכתה לקבורה בבית הקברות של חומת הקרמלין.[1]
|
face(Rosalia_Zemlyachka).jpg)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לוח כרונולוגי לחייה של רוזליה זמליאצ'קה (ברוסית)
- רוזליה זמליאצ'קה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 "History's Deadliest Woman and Other Lesser Known Killers". HistoryCollection.com (באנגלית אמריקאית). 2019-09-06.
- ^ לפי הלוח הגרגוריאני: 1 באפריל.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 "Rosalia Zemlyachka". timenote.info (באנגלית).
- ^ 1 2 3 4 אלק ד' אפשטיין, ג'נוסייד: טיהורים פוליטיים ואתניים בברית המועצות, 1918–1953, האוניברסיטה הפתוחה, 2007, עמ' 35.