רבי חנינא בן אנטיגנוס
| לידה |
המאה ה־2 רומא, האימפריה הרומית  |
|---|---|
| תקופת הפעילות | דור שלישי לתנאים |
  | |
רבי חנינא בן אנטיגנוס (או חנניה בן אנטגנס) היה תנא בן המאה הראשונה או השנייה לספירה, שחי בסמוך לחורבן בית המקדש השני. רבי חנינא היה כהן,[1] ולאחר חורבן המקדש הרבה להעיד על פרטים שונים שהיו בו. נודע כמקפיד על דיני טומאה וטהרה, וכמו כן התמחה בבדיקת בעלי חיים ממום. ידוע שהיה לו בן, אף הוא חכם ובקי בטומאה וטהרה.
זמנו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרמב"ם מונה אותו בין חכמי הדור הראשון לתנאים.[2] כך משתמע מעדויותיו על בית המקדש (ראו להלן), ומעדותו על מנהגם של שני חנוונים בירושלים;[3] אולם ממקורות אחרים נראה שחי בדור מאוחר יותר: הוא מוזכר כחולק בהלכה עם רבי מאיר,[4] אם כי, לא מוזכר ששוחח עמו, וכן הוא מוסר בשם רבי אלעזר חסמא, תלמידו של רבי יהושע.[5] על פי מקורות אלו, יש שרצו לאחר את זמנו לדור השלישי לתנאים, והסבירו שייתכן וראה את בית המקדש בילדותו.[6]
הנהגותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
על הקפדתו בדיני טומאה וטהרה מסופר: פעם התלבטו רבי יהודה ורבי יוסי בהלכה מסוימת בדיני טהרה, ושלחו זוג תלמידי חכמים לבנו של רבי חנינא על מנת לשאלו. הם מצאו אותו כשהוא נושא מזון טהור, וכשהפסיק ממעשיו כדי לעיין בשאלתם הפקיד את המזון בידי תלמידיו, ולא סמך על זוג התלמידים שבא לשאול שגם הם טהורים. כששבו השואלים אל רבי יהודה ורבי יוסי וסיפרו על כך הגיב רבי יהודה בכעס: "אביו של זה ביזה תלמידי חכמים, אף הוא מבזה תלמידי חכמים!", כלומר, שבנו של רבי חנינא נהג כך בעקבות אביו. רבי יוסי הפיס את דעתו באומרו: "כבוד זקן יהא מונח במקומו, אלא מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול בעצמן שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם".[7]
עדויותיו על הנעשה בבית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
- העיד על משפחות מאמאוס ניקופוליס בשם "בית הפגרים" ו"בית צפריה", שליוו בכלי נגינה את שירת הלויים, שאף הם עצמם היו לויים: "מכירן הייתי ולויים היו".[8]
- הייתה במקדש פרוכת רזרבית, למקרה שהפרוכת נטמאה.[9]
- בית הדשן בעזרה שנועד לשריפת קורבנות שנפסלו היה ממזרח למזבח.[10]
- מינוי סגן הכהנים אשר נועד לשמש ממלא מקום לכהן הגדול במקרה הצורך.[11]
ממאמריו בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כמחצית ממאמריו במשנה הם במסכת בכורות ועוסקים בפרטי הלכות מום הפוסל את הקורבן.
- מדידת רדיוס אלפיים אמה סביב העיר לתחום שבת נעשית בעיגול, ללא תוספת לזוויות.[12]
- ילדה יתומה קטנה שאינה מסוגלת לשמור את מה שקבלה בקידושיה - אין כל תוקף לנישואיה, ואיננה זקוקה למיאון על מנת להיפרד מבעלה.[13]
- אישה המוצאת על בגדיה כתם דם בגודל עד "כגריס של פול" רשאית להניח שהדם לא בא ממנה, והיא טהורה ומותרת לבעלה, כי ייתכן שדם זה נובע מכינים וכדומה.[14]
ממאמריו באגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- למלחמותיו של דוד המלך גויסו אנשים ממשפחות מיוחסות וכשרות. לפיכך, מי שידוע שאבותיו היו חיילים בצבאו של דוד - מוחזק ככשר בייחוסו.[15]
- מיתה חטופה היא סוג של עונש כרת. מיתה לאחר מחלה של שבעה ימים היא "מיתה של חיבה". מיתה לאחר מחלה ממושכת יותר היא "מיתה של ייסורים".[16]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרב אהרן הימן, "רבי חנינא בן אנטיגנוס", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב, עמודים 480-479, באתר היברובוקס
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רש״י, מסכת בכורות דף ל עמוד ב
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם, הקדמה למשנה, פרק רביעי
- ^ תוספתא מסכת ביצה פרק ג הלכה ח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף י"ב, עמוד ב'
- ^ תוספתא תמורה פרק ד הלכה י
- ^ מרדכי מרגליות, "אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים", בערכו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ל', עמוד ב'. מקור זה הוא הראיה להיותו כהן, וכך פירש רש"י שם. הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, פרק שלישי, לא מנה את רבי חנינא בין התנאים שהיו כהנים, ואפשר שפירש את הגמרא באופן אחר, שרבי חנינא הקפיד בטהרות כמנהג הכהנים. על מומחיותו בדיני טומאה וטהרה ראו גם בתלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ד', הלכה ב': "כמה פעמים נשאלה הלכה זו ביבנה: עריבת הירדן למה היא טמאה? ולא אמר אדם דבר, עד שבא רבי חנינה בן אנטיגנס ודרשה בעירו...". אך במקבילה בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ג, עמוד ב' ובקהלת רבה, פרשה א', פסקה ט"ו מופיע מאמר זה בשם רבי חנינא בן עקביא.
- ^ תוספתא ערכין פרק א הלכה טו
- ^ תוספתא שקלים פרק ג הלכה טו
- ^ ספרא ויקרא דיבורא דנדבה פרק ט, ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף מ"ז, עמוד ב'. במקורות מקבילים אמר זאת רבי חנינא סגן הכהנים.
- ^ משנה, מסכת עירובין, פרק ד', משנה ח'. להלכה התקבלה הדעה המנוגדת במשנה, לפיה חישוב אלפיים אמה נעשה בריבוע.
- ^ משנה, מסכת יבמות, פרק י"ג, משנה ב'
- ^ משנה, מסכת נידה, פרק ח', משנה ב'
- ^ משנה, מסכת קידושין, פרק ד', משנה ה' ופירוש התלמוד תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ו, עמוד ב', על פי ספר דברי הימים א', פרק ז', פסוק מ'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ביכורים, פרק ב', הלכה א', מסכת שמחות פרק ג הלכה י.