רבי זכריה בן אבקולס
רבי זכריה בן אבקולס (וגם אבקילוס ואולי אמפיקולאוס[1]), היה מחכמי ישראל בתקופת חורבן בית שני.
קמצא ובר קמצא[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספרות חז"ל, הוא נזכר פעמים ספורות בלבד, ובין השאר במערכה המסיימת את המעשה המפורסם של קמצא ובר קמצא[2] שעל פי המדרש הייתה בין הסיבות שהביאו לחורבן.
לאחר העלבון שפגע בו, החליט בר קמצא, להלשין על היהודים לקיסר הרומאי:
הלך בר קמצא אמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו: מי אמר? אמר לו: שלח להם קרבן וראה אם מקריבין אותו. שלח בידו עגל משולש. תוך כדי הליכתו הטיל (בר קמצא) בקרבן מום בניב השפתיים ויש אומרים בדוקין שבעין. [מקום שבעבורנו הוא מום ובעבור הרומאים אינו מום] סברו חכמים להקריב הקרבן משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סברו חכמים להורגו שלא ילך ויאמר. [לקיסר רומי] אמר להם רבי זכריה יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג!
אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו!
במדרש רבה[3] מוזכר רבי זכריה בן אבקולס, כאחד החכמים שלא מחו בהתנהגותו של המארח כלפי בר קמצא:
...אמר לו (המארח לבר קמצא) קום לך, לקחו בידו והוציאו, והיה שם רבי זכריה בן אבקולס, והיה סיפק בידו למחות ולא מיחה..."
גדליה אלון רואה בהתנגדותו של רבי זכריה בן אבקולס להקרבת קרבנו של הקיסר עמדה עקרונית דתית של התנגדות נחרצת לכל שיתוף פעולה ולגיטימציה לשלטון הרומאי, ואף רצון לעורר מרד כנגדם[4].
אזכורים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנושאי הלכה, מוזכר שמו רק פעם אחת בנוגע להלכות מוקצה.
בית הלל אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין. בית שמאי אומרים מסלק את הטבלא (שולחן) כולה ומנערה. זכריה בן אבקילוס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה. אמר רבי יוסי ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל!
— תוספתא, שבת, יז, ד
הרב שאול ליברמן בפירושו לתוספתא[5], רואה גם כאן קשר ישיר להתנהגותו המוזכרת במעשים לעיל. רבי זכריה בן אבקולס, מעדיף לא ליטול צד במחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, ולהחמיר על עצמו; כך יוצא שמרוב חומרה וצדיקות יתר ("ענוותנות") הוא אינו לוקח אחריות ולא נוקט עמדה. כך עשה גם במקרה במקרה לעיל - מרוב רצונו להחמיר לא ראה את גודל הסכנה הנשקפת שהשלכותיה חמורות בהרבה מהשיקול ההלכתי הצר.
בין מנהיגי הקנאים המוזכרים בספרו של יוסף בן מתתיהו, "מלחמות היהודים", נזכר 'זכריה בן אמפיקלוס מן הכהנים'.[6] רבים סוברים[7] שזהו רבי זכריה בן אבקולס, שגרם להפסקת הקרבת קרבן הקיסר בבית המקדש, אך יש שסוברים שאין מדובר באותו אדם[8]. זיהוי זה מתיישב עם הניתוח של גדליה אלון לעיל. המקורות אינם מזכירים מה עלה בגורלו של זכריה בן אבקילוס, אחד המנהיגים העיקריים של הקנאים, ונראה שנהרג או מת לפני נפילתו הסופית של בית המקדש.[9]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד רוקח, זכריה בן אבקולס, ציון נג, ה'תשמ"ח, עמ' 56-54
- בנימין לאו, "זכריה בן אבקולס", בספרו: חכמים, כרך ראשון: ימי בית שני, ידיעות ספרים, 2006, עמ' 267-262.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרב אהרן הימן, "רבי זכריה בן אבקולס", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק א, עמוד 402, באתר היברובוקס
- רבי זכריה בן אבקולס, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- ניתוח מעשה קמצא ובר קמצא ורבי זכריה בן אבקולס - הדף השבועי של אוניברסיטת בר-אילן.
- החורבן שבחוסר ההכרעה - על מעשהו של רבי זכריה בן אבקולס, אתר כיפה.
- אריה יואלי, ט' באב: מי באמת אשם בחורבן?, באתר nrg, 30 ביולי 2009
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דוד רוקח משער שמקור השם הוא בשורש היוני καλος שפירושו שבח וקילוס
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד א'
- ^ איכה רבה (בובר) ד"ה מעשה באדם אחד, (וילנא) פרשה ד, ג
- ^ גדליה אלון, "תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד" חלק א, תל אביב ה'תשי"ד, עמ' 57; הנ"ל, "נשיאותו של רבן יוחנן בן זכאי", בתוך: "מחקרים בתולדות ישראל" א, תל אביב ה'תשי"ז, עמ' 267-266.
- ^ תוספתא כפשוטה, שבת פי"ו,16-17
- ^ מלחמת היהודים, ספר רביעי, (פרק רביעי) 225, וראו הערת שצמן (עמ' 390 בתרגום של אולמן).
- ^ יוסף קלאוזנר, "היסטוריה של הבית השני", חלק ה, תל אביב ה'תשל"ו, עמ' 146; יעקב נפתלי שמחוני, "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" ספר ב' פרק י"ז הערה ב; דוד רוקח, "זכריה בן אבקולס", ציון נג, ה'תשמ"ח, עמ' 54; מנחם שטרן, "הקנאים", בתוך: מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 290, הערה 29: "מניסוחים שונים ניתן לראות כי השם השתבש במהלך העתקת כתבי היד".
- ^ יצחק בער, "ירושלים בימי המרד הגדול", בתוך: ציון לו (ה'תשל"א), עמ' 171-170.
- ^ מנחם שטרן, "הקנאים", בתוך: מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 289.