קרב רפיח (1956)
 | ||||||||||||||||||
| חיילי חטיבת גולני מתקדמים לעבר רפיח | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת סיני | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 31 באוקטובר 1956 – 1 בנובמבר 1956 (יומיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מתחם פתחת רפיח, חצי האי סיני | |||||||||||||||||
| תוצאה | צה"ל השתלט על המתחם | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב רפיח היה מערכה שהתנהלו בה קרבות בין אוגדה 77 לבין כוחות של צבא מצרים. הקרבות שנערכו במהלך מלחמת סיני ("מבצע קדש") במתחם פתחת רפיח, במזרח סיני, הסתיימו בניצחון ישראלי. הקרב החל ב-31 באוקטובר בשעות הצהריים, והסתיים ב-1 בנובמבר בצהריים.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן מלחמת העולם השנייה הוקמו מדרום מערב לרפיח, מחנות גדולים של הצבא הבריטי. הנקודה המרכזית באזור הייתה צומת רפיח, אשר בה מצטלבים כביש עוקף עזה (המשכו של כביש 4) הממשיך לכיוון אל עריש וכביש רפיח – עוג'ה אל-חפיר.
מיקומה האסטרטגי של הפתחה כמעבר המועדף בין ארץ ישראל וחצי האי סיני הביא לכיבושו בידי כוחות צה"ל במבצע חורב, במהלך מלחמת העצמאות. אולם כוחות צה"ל הוסגו בהוראת הדרג המדיני בעקבות לחץ בינלאומי כבד. בשנים שחלפו מאז מלחמת העצמאות חיזק הצבא המצרי את מערכיו באזור פתחת רפיח, ואלו כללו 17 מוצבים חפורים היקפית ומוקפים במיקוש שנהנו מחיפוי ארטילרי ונשק נ"ט. בגזרה זו החזיקו המצרים בין היתר גדוד תותחים 25 ליטראות, 17 משחיתי טנקים ארצ'ר, תותחי ללא רתע 105 מ"מ, חטיבה משוריינת פלסטינית 87 עם 2 גדודים, חטיבה 5 המצרית עם 2 גדודים וגונדת מרגמות כבדות. באזור אל עריש היו כוחות נוספים שהיו עשויים לתגבר את מתחם רפיח.[1] מולם הציב צה"ל את אוגדה 77 בפיקוד חיים לסקוב שכללה את חטיבת גולני (מתוגברת בגדוד מילואים 115 מחטיבה 11) בפיקוד בנימין גיבלי וחטיבת שריון 27 בפיקוד חיים בר-לב. כמו כן, כלל הכוח הישראלי יחידות נ"ט ומרגמות.
התוכנית הישראלית, שהוכנה במשותף עם הצרפתים והבריטים, הייתה לתקוף את שני מתחמי ההגנה העיקריים בסיני, אבו עגילה ופתחת רפיח, רק לאחר ההתקפה האנגלו-צרפתית על בסיסי המצרים בתעלת סואץ (מבצע מוסקטר). תוכנית זאת הסתמכה על הסטת חלק מהכוח המצרי מערבה, לסיוע בהגנה על תעלת סואץ, ותקיפת המערכים מדוללי הכוחות על ידי ישראל. הצרפתים אף סייעו לתקיפה הישראלית על ידי הפגזה ימית של מחנות הצבא של רפיח בליל 31 באוקטובר - 1 בנובמבר (ואחרי יממה הפגיזו בצורה דומה גם את אל עריש).[2]
הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בליל 31 באוקטובר תקפו כוחות צה"ל את מערכי רפיח. חטיבת גולני תקפה בחלקו הדרומי של המתחם עם שלושת גדודיה כשגדוד 115 מחטיבה 11 נמצא בעתודה וחטיבה 27 תקפה בחלקו הצפוני של המתחם. לאחר קרב קשה, שכלל לחימה פנים אל פנים בתעלות המוצבים, הצליחו כוחות צה"ל לכבוש את צומת רפיח בבוקר 1 בנובמבר. על אופן ניהול הקרב חלוקות הדעות: מאיר פעיל, שפיקד בקרב על גדוד 51 של גולני וכתב מאוחר יותר מחקר שהשווה את קרבות רפיח במלחמת העצמאות ובמלחמת סיני, כתב: "בקרב רפיח במבצע "קדש" - קשה למצוא ולו מפקד אחד שפעל באותו יום בדיוק לפי התוכנית. כמעט כל התוכניות השתבשו במהלך הקרב, אולם על אף זאת בוצעו כל המשימות בשלמות ובמהירות". לעומתו, ההיסטוריון מוטי גולני טען כי "במלחמת סיני, זה שאני מגיע לדיין עצמו ולהתנהגות שלו כרמטכ"ל במלחמה, היה קרב אחד מוצלח שהיה מתוכנן וגם בוצע על פי התכנון, עם פיקוד אוגדתי כמו שצריך, זה הקרב של אוגדה 77 של לסקוב, מה שנקרא "קרב רפיח", שבו חטיבה 27 של בר-לב, נעה קדימה עם השריון ובעקבותיה באה חטיבת חיל רגלים גולני ועשו שם איזשהו קרב מסודר שבאמת הסתיים יחסית מהר" .[3]
לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר כיבוש המתחם התקדמו כוחות האוגדה במהירות ברחבי סיני, חטיבה 27 פרצה דרך המוצבים, ובמהלך 1 בנובמבר כבשה את מתחם הג'יראדי. למחרת כבשה החטיבה את אל עריש והמשיכה להתקדם בציר הצפוני עד למרחק 15 ק"מ מתעלת סואץ, שם התייצבה בצהרי יום שישי, 2 בנובמבר.
ב-12 בנובמבר התחולל בעיר טבח רפיח.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סא"ל חגי גרי, הקרב שבו הכל השתבש, התפרסם ב"במחנה", גיליון 43, 6 באוקטובר 2006. באתר צוות, 19 בספטמבר 2011
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אל"ם מיל' בני מיכלסון, פריצת הדרך המדינית שהובילה לפריצת הדרך הצבאית, "שריון" - ביטאון עמותת יד לשריון, גיליון מס' 24, אוקטובר 2006, עמ' 34–37
- ^ Motti Golani, Israel in search of a war: The Sinai Campaign, 1955-1956, עמודים 153–156, בהוצאת Sussex Academic Press, 1998
- ^ מוטי גולני בכנס על משה דיין, מוסד הרצל, באתר אוניברסיטת חיפה