קרב הר אוסטן, הסוס הדוהר וסוסון הים
 | ||||||||||||||||||
| חייל אמריקני פצוע מפונה לטיפול רפואי בעמק המטניקאו, ינואר 1943 | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 15 בדצמבר 1942 – 23 בינואר 1943 (5 שבועות ו־5 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | גוודלקנל, איי שלמה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
9°26′05″S 159°58′01″E / 9.43472222°S 159.96694444°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לבעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
(למפת איי שלמה רגילה)   גיזו  קרב הר אוסטן, הסוס הדוהר וסוסון הים  מפת גוודלקנל והאיים הסמוכים | ||||||||||||||||||
קרב הר אוסטן, הסוס הדוהר וסוסון הים היה סדרת היתקלויות בין הצבא היפני הקיסרי וכוחות בעלות הברית, בעיקרם מצבא ארצות הברית ומחיל הנחתים של ארצות הברית, שנמשכה מ-15 בדצמבר 1942 עד 23 בינואר 1943 באי גוודלקנל שבאיי שלמה. הקרב היה חלק מקרב גוודלקנל במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה.
בקרב זה תקפו נחתים וחיילים אמריקנים, בפיקודו של מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט, את חיילי הצבא הקיסרי, בפיקודו של הארוקיצ'י היאקוטאקה, שהתחפרו בעמדות מבוצרות באזור גבעות במערב האי. המטרה הראשונה עבור האמריקנים היה הר אוסטן, אותו כבשו לאחר קרבות ממושכים, ומשם המשיכו להר הסוס הדוהר, ולבסוף לסוס הים. סדרת קרבות אלה היו חלק מהניסיון האמריקני להשמיד את כל הכוחות היפנים בגוודלקנל, בעוד היפנים מנסים להחזיק מעמד עד הגעת אספקה ותגבורות.
הג'ונגל והאקלים הטרופי ששרר באי היו מכשולים רציניים בלחימה, עבור שני הצדדים. חיילים רבים משני הצדדים לקו במחלות טרופיות שונות, ורבים מהם לא היו במצב רפואי שאיפשר להם להילחם. נוסף על כך, מרבית החיילים היפנים סבלו מתת-תזונה, מכיוון שבעלות הברית הצליחו לסכל כל ניסיון אספקה יפני לאי בשבועות האחרונים. זמן קצר לפני פרוץ הקרב החליט הפיקוד העליון היפני להסיג את כוחותיו מגוודלקנל, והורה לכל החיילים להתכנס בחוף המערבי של האי, משם התפנו כולם בשבוע הראשון של פברואר 1943.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
המערכה בגוודלקנל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בגוודלקנל, באי טולאגי ובאיי פלורידה שבאיי שלמה. מטרת הנחיתות הייתה כיבוש האיים ומניעת השימוש בהם בידי היפנים לשיבוש קווי השיט והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה, וכן כיבוש אי שיהווה נקודת פתיחה לכיבוש איי שלמה, שנועדה להגן על אגפן של בעלות הברית שהתקדמו צפונה בגינאה החדשה. הנחיתה פתחה מערכה שנמשכה שישה חודשים.
היפנים לא היו מוכנים להגעת בעלות הברית, ולכן צלחו הנחיתות בטולאגי ובסביבותיו, והנחתים האמריקנים כבשו את שדה התעופה שהקימו היפנים בגוודלקנל עד שעות הערב, 8 באוגוסט. לאחר מכן פרס מפקד הנחתים בגוודלקנל, מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט, את נחתיו בקווי הגנה סביב רמת לונגה, ששכנה לחופו הצפוני של גוודלקנל וכלל את שדה התעופה שדה הנדרסון. ב-20 באוגוסט נחתו בשדה המטוסים הראשונים של כוח האוויר של גוודלקנל, שנקרא כוח אוויר קקטוס, על שום שם הקוד שנתנו בעלות הברית לגוודלקנל. על פני החודשיים הבאים שלחו בעלות הברית תגבורות לאי, ובחודש דצמבר היו באי מעל 20,000 נחתים.
כדי לכבוש מחדש את גוודלקנל, שלח הפיקוד העליון של האימפריה היפנית את הארמייה ה-17 של הצבא היפני הקיסרי שחנתה ברבאול, והייתה תחת פיקודו של לוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה. באותה עת נלחמו רוב יחידות הארמייה ה-17 בגינאה החדשה, ולכן הוחלט לשלוח רק חלק מהארמייה לאיי שלמה, והאלמנט הראשון נחת בגוודלקנל ב-19 באוגוסט.
בשל האיום ממטוסי כוח אוויר קקטוס, לא יכלו היפנים להשתמש בספינות תובלה איטיות כדי להוביל תגבורות לגוודלקנל, ולכן החלו להשתמש בסיירות ובמשחתות במקום. אוניות אלה היו מהירות דיין כדי להפליג מהבסיס היפני באיי שורטלנד שבאיי שלמה המערביים לגוודלקנל ובחזרה בתוך לילה אחד, בנתיב שכונה "החריץ" ("The Slot"), וכך נמנעו מלחשוף עצמן להתקפת מטוסי בעלות הברית, שלא פעלו בלילות. עם זאת, במשחתות לא היה די מקום כדי לשאת ציוד כבד, כלי רכב, ארטילריה ואספקה, והחיילים נאלצו לצאת לקרב עם ציוד קל וכל אספקה שיכלו לשאת עליהם בלבד. משימות הפלגה מהירות אלה במורד איי שלמה ולגוודלקנל וחזרה זכו לכינוי טוקיו אקספרס על ידי חיילי בעלות הברית, ו"תחבורת עכברושים" בפי היפנים.[1] היפנים היו מיומנים ביותר בלחימת לילה, ולכן שלטו במימי איי שלמה במהלך הלילות, ובעלות הברית לא העזו לקרוא תגר על שליטה זו. אולם כל כלי שיט יפני שהיה בטווח 320 קילומטרים מגוודלקנל עם שחר היה בסכנה חמורה מצד מטוסי בעלות הברית בשדה הנדרסון.
הצבא היפני הקיסרי ניסה לכבוש את שדה הנדרסון לראשונה ב-21 באוגוסט בקרב טנרו, בשנית ב-12-14 בספטמבר בקרב רכס אדסון, ופעם נוספת ב-23 עד 26 באוקטובר בקרב על שדה הנדרסון, אך כל הניסיונות נכשלו במחיר אבדות רבות, והיפנים נאלצו לסגת מערבית למטניקאו. גם ניסיון נוסף להוביל אספקה ותגבורות לארמייה ה-17 נכשל בקרב הימי על גוודלקנל, ב-12-15 בנובמבר.
ב-22 בנובמבר החליט הפיקוד העליון היפני על שינוי במבנה הארגוני של הזירה. לוטננט גנרל היטושי איממורה קיבל את הפיקוד על הארמייה האזורית השמינית, ותחת פיקודו נמצאו הארמייה ה-17 היאקוטאקה והארמייה ה-18 בגינאה החדשה. עם היכנסו לתפקיד החל איממורה בתכנון שליחת שתי דיוויזיות לגוודלקנל, אך התקפת בעלות הברית בבונה, גינאה החדשה, שהייתה קרובה יותר לבסיס האזורי ברבאול, גרמה לו לדחות את התגבור.
היפנים השתמשו בהר אוסטן, הניצב מערבית לנהר הלונגה וכ-9.7 קילומטרים ממתחם לונגה, כעמדת תצפית על שדה הנדרסון לאורך כל קרב גוודלקנל, ועמדות ארטילריה שבנו בו הפגיזו את שדה התעופה לעיתים תכופות. ההר שימש גם עמדת הגנה על העמדות היפניות בעמק המטניקאו, וכן על דרך מרויאמה, ששימשה אותם להעברת ציוד ואספקה ללב האי. הר אוסטן היה למעשה רכס סלעי המתנשא לגובה 461 מטרים מעל הג'ונגל. לאחר התבוסה בקרב על שדה הנדרסון קיבל היאקוטאקה הוראה להקים עמדות מבוצרות על הר אוסטן כהכנה למתקפה נוספת על שדה הנדרסון. לפיכך הורה היאקוטאקה לחלק מהכוחות הנסוגים מהקרב בשדה הנדרסון לנוע להר אוסטן ולהקים בו מוצבים. הכוחות שנפרסו בהר באו בעיקר מרגימנט הרגלים ה-124 בפיקודו של קולונל אקינוסוקה אוקה, וסיוע ארטילרי. מאוחר יותר הצטרפו לכוחות שרידי הרגימנט ה-230, שספגו אבדות רבות בקרב קולי פוינט ובנסיגה שלאחריה.
תגבור ואספקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-5 בנובמבר, ב-7 בנובמבר וב-8 בנובמבר הביאו משחתות יפניות בגיחות טוקיו אקספרס את רגימנט הרגלים ה-228 של הדיוויזיית הרגלים ה-38, ואת הגדוד הראשון של רגימנט 229 לגוודלקנל, וב-10 בנובמבר הגיע לאי מפקד הדיוויזיה לוטננט גנרל טדיושי סאנו. היאקוטאקה שלח מיד חיילים לעמק המטניקאו כדי לעצור את המתקפה האמריקנית שם, וב-11 בנובמבר שלח את שני הרגימנט החדשים לחבור לכוחו של אוקה בהר אוסטן, ומייג'ור גנרל טקאו איטו קיבל את הפיקוד על הכוחות היפנים שם.
הניסיון להוביל לגוודלקנל את שאר חיילי הדיוויזיה ה-38 נכשל בקרב הימי על גוודלקנל ב-12-15 בנובמבר, ורק 3,000-2,000 מתוך 7,000 החיילים הצליחו להגיע לחוף, לפיכך החליטו היפנים לבטל את המתקפה הבאה על שדה הנדרסון.
בראשית דצמבר נתקל הצי הקיסרי היפני בקושי רב בהעברת אספקה לחיילים היפנים בגוודלקנל. התקפות כוח קקטוס במהלך היום ונוכחות ספינות אמריקניות בלילה שיבשה את פעילות הטוקיו אקספרס, ומעט האפסקה והציוד שהגיעו לגוודלקנל לא הספיקו כדי למנוע את התמוטטות הארמייה ה-17. בדצמבר מתו 50 חיילים מדי יום בשל תת-תזונה, מחלות או התקפות בעלות הברית. במהלך המערכה העבירו היפנים לגוודלקנל כ-30,000 חיילים, אך בראשית דצמבר היו בחיים רק כ-20,000, ומאלה רק 12,000 היו כשירים ללחימה, במידה כזו או אחרת. ב-12 בנובמבר הציע הצי הקיסרי לוותר על גוודלקנל, אך נתקל בהתנגדות מצד הצבא הקיסרי. בסופו של דבר החליט הפיקוד העליון, לאחר אישור הקיסר הירוהיטו ב-31 בדצמבר, על נסיגה מלאה מהאי והקמת קו הגנה חדש במעלה איי שלמה. מבצע הנסיגה נקרא "מבצע קה" (ケ号作戦), והוא נקבע לתאריך 14 בינואר 1943.
במקביל צמחה מצבת הכוחות האמריקנים בגוודלקנל. שלושת הרגימנטים של דיוויזיית "אמריקל" של צבא ארצות הברית — הרגימנטים ה-164, ה-182 וה-132 — הגיעו לגוודלקנל ב-13 באוקטובר, ב-12 בנובמבר וב-8 בדצמבר, בהתאמה, ואילו הרגימנט ה-147, דיוויזיית הנחתים השנייה ורגימנט הנחתים השמיני נחתו באי ב-4 בנובמבר. בנוסף לתגבורות, הביאו אוניות התובלה אספקה, ציוד כבד, כלי רכב, ארטילריה, ויחידות עזר נוספות. עד סוף חודש דצמבר עזבה דיוויזיית הנחתים הראשונה את גוודלקנל, לאחר ששהתה מאז תחילת המערכה.
ב-9 בדצמבר החליף מייג'ור אלכסנדר פאץ' את ונדגריפט בפיקוד כמפקד כוחות בעלות הברית בגוודלקנל ובטולאגי, ומשימתו הייתה לטהר את האי מנוכחות יפנית. לשם כך, הסביר למפקדיו, נדרשו לו חיילים נוספים, ומילארד הארמון, מפקד כוחות בעלות הברית בדרום האוקיינוס השקט, הורה לדיוויזיית הרגלים ה-25, שבדיוק יצאה מהוואיי, להפליג לישירות לגוודלקנל. בתוספת יחידות נחתים נוספות שהגיעו לאי בסוף דצמבר, עמד מספר החיילים האמריקנים בגוודלקנל בראשית ינואר 1943 על כ-40,000.[2]
הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הר אוסטן הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-12 בדצמבר 1942 הצליחה קבוצה של חיילים יפנים להסתנן לשדה הנדרסון וחיבלה במטוס ובמשאית דלק לפני שנמלטה בחזרה לג'ונגל. יומיים לאחר מכן נתקל סיור אמריקני ביחידה יפנית במורדות המזרחיים של הר אוסטן וחילופי אש התפתחו. ב-15 בדצמבר חדרה חוליה נוספת לשדה התעופה והשמידה מספר מטוסים.
בשל חששו מחדירות נוספות שלח פאץ' את הרגימנט ה-132 לכבוש את הר אוסטן, על אף העובדה שהרגימנט הגיע זמן קצר לפני כן לגוודלקנל והיה חסר ניסיון קרבי. גדוד הפושטים הראשון, שעבר במקום במהלך סיורו בחודש הקודם, דיווח על עמדות יפניות בהר, אך מגינים ספורים בלבד.[3] ב-16 בדצמבר יצא ממתחם לונגה הגדוד השלישי של הרגימנט, והגדוד הראשון צעד בעקבותיו. האמריקנים מִספרו את כל אחת מהגבעות בהר אוסטן (ראו מפה), וב-17 בדצמבר החל הגדוד השלישי לטפס על המדרונות הדרומיים של גבעה 35. בשעה 09:30 ביום המחרת נתקלו היחידות הקדמיות של הגדוד השלישי בעמדות יפניות, שפתחו עליהם באש מכונות ירייה ומקלעים, וריתקו אותן למקומן למשך היום.
בבוקר המחרת פתחו כלי הארטילריה של רגימנט התותחנות ה-246 של צבא ארצות הברית ורגימנט הנחתים העשירי בהפצצת העמדות היפניות על ההר. בשעה 09:30 חצה מפקד הגדוד השלישי, לוטננט קולונל ויליאם רייט, את קו החזית כדי לסקור את העמדות היפניות ונהרג מאש מכונות ירייה. העברת הפיקוד לסגנו, מייג'ור לואיס פרנקו, התעכבה והתקדמות הגדוד כולו נעצרה בשל כך. בנוסף, במהלך כל היום הסתננו חיילים יפנים דרך קווי האמריקנים וביצעו פעולות חבלה, והארטילריה האמריקניות השיבה בהפגזת עמדותיהם בהר.
בין 20 בדצמבר ו-23 בדצמבר נסוגו היפנים מהר אוסטן, ונלסון הורה לשני הגדודים שלו לנוע מערבה לגבעה 31, ולאחר מכן לתקוף את גבעה 27 מצפון. הגדודים החלו לצעוד, וביום המחרת נעצר הגדוד השלישי למרגלות גבעה 31 בשל אש כבדה שנורתה עליו מהגבעה. האמריקנים נתקלו בעמדה היפנית המבוצרת ביותר בכל גוודלקנל, שבפי היפנים נקראה "גיפו", על שם מחוז גיפו ביפן. עמדה זו שכנה בין גבעה 31 וגבעה 27, והייתה מערכת של עמדות מוסוות ומבוצרות המחוברות ביניהן בתעלות באורך 1.4 קילומטרים, שיצרו צורת פרסה הפונה מזרחה. בכל עמדה הייתה לפחות מכונת ירייה אחת, וכן מספר רובאים, והעמדות נבנו כך שכל אחת תוכל לספק אש מסייעת לשכנותיה. בנוסף, חפרו היפנים שוחות שסיפקו הגנה נוספת, וכן עמדות מרגמות. על מתחם גיפו הגנו כ-800 חיילים מהגדוד השני של הרגימנט ה-228, והגדוד השני של הרגימנט ה-124, בפיקודו של מייג'ור טקיושי אינגאקי.[4]
בין 25 בדצמבר ו-29 בדצמבר, הדפו היפנים את כל ההתקפות האמריקניות על מתחם גיפו. תוכנית ההתקפה האמריקנית, לפיה תקף הגדוד השלישי את המתחם חזיתית, בעוד הגדוד הראשון מאגף אותו, נכשלה בשל ארגון כושל ובמחיר אבדות רבות. עד 29 בדצמבר נהרגו 53 חיילים ונפצעו 129.
ב-2 בינואר הוציא נלסון את הגדוד השני שלו מעתודה, ושלח אותו לעקוף את מתחם גיפו ולכבוש את גבעה 27 הדרומית לו, ובאותו יום העביר את הפיקוד על הרגימנט ה-132 ללוטננט קולונל אלכסנדר ג'ורג'. הגדוד השני הגיע למרגלות הגבעה בשעה 16:00, וביום המחרת כבש אותה ללא התנגדות רבה. לאחר מכן השמידו חיילי הגדוד השני עמדת תותח 75 מ"מ שהייתה באזור, ובמהלך היום הדפו שש תקפות-נגד יפניות על עמדותיהם. הגדודים הראשון והשלישי הצליחו באותו יום להתקדם לתוך מתחם גיפו, ותפסו עמדות בו תוך שהם מסבים ליפנים אבדות רבות. לאחר שאיגפו את מתחם גיפו מצפון ומדרום, החלו האמריקנים לדחוק במגינים היפנים, אך הם העמידו התנגדות עיקשת.
בכיבוש הר אוסטן ספג הרגימנט ה-132 182 אבדות, ו-131 לקו במחלות.[5] האבדות הרבות נבעו, מלבד מהלחימה, ממחלות טרופיות, ומהקושי הרב לפנות נפצעים בשל תנאי השטח והג'ונגל בו נערכה הלחימה. בשל האבדות הרבות איבדו הגדודים הראשון והשלישי של הרגימנט ה-132 את יכולת הלחימה האפקטיבית שלהם, ולכן נותרו במקום כדי להגן על העמדות שתפסו במתחם גיפו ובסביבתו, בעוד הגדוד השני המשיך בפעילות המבצעית.
הגעת תגבורות אמריקניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הגעתן של הדיוויזיה ה-25 ודיוויזיית הנחתים השנייה לגוודלקנל ב-2 בינואר, נכנסו כל כוחות בעלות הברית באי תחת גיס XIV בפיקודו של פאץ', שב-5 בינואר מסר לפקודיו את תוכניתו לטיהור גוודלקנל מכוחות יפנים. על פי התוכנית, תתקדם דיוויזיית הנחתים השנייה לאורך החוף מערבית למטניקאו, בעוד שהדיוויזיה ה-25 תטהר את שאר הגבעות בהר אוסטן, ואת העמדות היפניות במעלה עמק המטניקאו. דיוויזיית אמריקל תישאר במתחם לונגה ותגן עליו.
הגאיות הצרים שחצו את מעלה עמק המטניקאו חילקו את זירת הפעילות של הדיוויזיה ה-25 לשלושה אזורים שונים: הר אוסטן שכן מזרחית למטניקאו, מערבה משם יצרו גבעה 43 וגבעה 44 את רכס "סוסון הים" במוצא המטניקאו, וצפונית-מערבית לשם שכנה הגבעה "הסוס הדוהר".
מייג'ור גנרל לוטון קולינס, מפקד הדיוויזיה ה-25, הורה לרגימנט הרגלים ה-35 שלו לנוע להר אוסטן, לכבוש את מתחם גיפו, ולאחר מכן להמשיך מערבה ולכבוש את גבעת סוסון הים. על רגימנט הרגלים ה-27 פקד קולינס לנוע מערבה לאורך החוף, לפנות דרומה, ולכבוש את הסוס הדוהר מצפון. לאחר מכן היה על הרגימנט ה-35 והרגימנט ה-27 לחבור זה לזה בגבעה 53 (שהייתה ה"ראש" של הסוס הדוהר). הרגימנט ה-161 נותר בעתודה, ונעשו הכנות לקראת העברת אספקה לכוחות באמצעות ג'יפים, בסיוע כוח אדם של תושבים מקומיים.
היפנים צפו מתקפה אמריקנית מכיוון שידעו על הגעת התגבורות האמריקניות. לפיכך הורה היאקוטאקה לחייליו במטניקאו ובמתחם גיפו להתכונן ולהחזיק מעמד בכל מחיר. היפנים קיוו שלאחר שיתפרסו האמריקנים בגבעות שבעמק המטניקאו, קרבתן של העמדות היפניות תמנע מהאמריקנים את השימוש בארטילריה כבדה ובאש מטוסים. היפנים אף תכננו להסתנן מבעד לקווי האמריקנים במהלך הלילות, ולשבש את נתיבי האספקה שלהם במטרה למנוע מהחיילים בחזית לקבל אספקה ותחמושת שתאפשר להם לתקוף. היפנים לא שאפו לסלק את האמריקנים מהר אוסטן, אך רצו לעכב את התקדמותם עד הגעת תגבורות יפניות נוספות לגוודלקנל.
הסוס הדוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]
במבט על נראית גבעת הסוס הדוהר כשמה. גבעות 54 ו-55 יוצרות את רגליו האחוריות, וגבעה 57 את הקדמיות. גבעות 50, 51 ו-52, הנמתחות ממזרח למערב, יוצרות את גופו של הסוס, וגבעה 53 היא ראשו. על האזור הגנו כ-600 חיילים מהגדוד השלישי של רגימנט הרגלים ה-228, בפיקודו של מייג'ור הרוקה נישיאמה. מפקד הרגימנט ה-27, קולונל ויליאם מקקולוך, הורה לגדוד הראשון שלו לתקוף את גבעה 57, ולגדוד השלישי שלו לתקוף את גבעות 51, 52 ו-54.[6]
ההתקפה האמריקנית נפתחה בשעה 05:50 ב-10 בינואר עם הפגזה של שישה גדודי ארטילריה ומטוסים מכוח אוויר קקטוס על עמדות יפניות בעמק שבין גבעה 57 ונקודת הפתיחה של הגדוד הראשון. הגדוד עצמו החל להתקדם בשעה 07:30, ועד השעה 11:40 כבש את גבעה 57. במקביל, פתח בשעה 06:35 הגדוד השלישי במתקפה, ותוך זמן קצר כבשו חייליו את גבעה 51. עם הגעתם לגבעה 52 נפתחה עליהם אש מכונות ירייה מעמדה על הגבעה, אך לאחר תקיפה מהאוויר והפגזה ארטילרית המשיך הגדוד בהתקדמותו, וכבש גם את גבעה 52 עד השעה 16:25, תוך שהוא מחסל עמדת מכונות ירייה והורג כ-30 חיילים יפנים.
ב-11 בינואר בשעה 09:00 התקדם הגדוד השלישי לגבעה 53. אש יפנית כבדה ממכונות ירייה וממרגמות עצרה את התקדמותו והסבה לו אבדות. בשלב זה של הקרב הייתה בעיה בהעברת מי שתייה לחזית, וחיילים אמריקנים רבים סבלו מהתייבשות, דבר שתרם למספר האבדות הגבוה, ובאחת הפלוגות רק 10 חיילים נותרו לאחר שהשאר איבדו את הכרתם בשל התייבשות. ביום המחרת הכניס מקקולוך את הגדוד השני שלו לקרב, ושלח אותו לתקוף את גבעה 53 במקום הגדוד השלישי. הגדוד הצליח להתקדם, אך נעצר מעט לפני שהצליח לכבוש את הפסגה, ובמהלך הלילה הסתננו חיילים יפנים מבעד לקווים ופגעו בקווי התקשורת בין הגדודים. ב-13 בינואר חידשו האמריקנים את התקדמותם אך שוב נעצרו לאחר שאש מכונות ירייה ומרגמות ניחתה עליהם.
בליטה בקצה הדרומי של הרכס ("צוואר" הסוס) הייתה מוקד מערך ההגנה היפני, ובה הקימו היפנים מספר עמדות מכונות ירייה ומרגמות, שהדפו את התקדמות האמריקנים. קצין המבצעים של הגדוד השני, קפטן צ'ארלס דייוויס, הוביל סיור של חמישה אנשים לבליטה זו, והם התקרבו כדי 9 מטרים מאחת העמדות היפניות, תקפו אותה באמצעות רימונים והשמידו אותה. מאות חיילים צפו בפעולה זו מהגבעות הסמוכות, והדבר עודד אותם לתקוף, ותוך זמן קצר כבשו החיילים את גבעה 53. מ-15 בינואר ועד 22 בינואר, חיסלו חייליו רגימנט הרגלים ה-161 את שארית גדודו של נישיאמה, ובכך השלימו את כיבוש גבעת הסוס הדוהר.
סוסון הים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשבוע האחרון של דצמבר 1942 נשלח רגימנט הרגלים ה-35, בפיקודו של קולונל רוברט מקלור, לכבוש את רכס סוסון הים, ולטהר לחלוטין את מתחם גיפו ממגנים יפנים. הגדוד השלישי של רגימנט הרגלים ה-182, בפיקודו של לוטננט קולונל רוי גוגין, ויחידת המודיעין הקרבי של הדיוויזיה ה-25 הסתפחו לרגימנט ה-35 למבצע זה.
מקלור הורה לגדוד השני שלו וליחידת המודיעין הקרבי של ה-25 לצעוד לגיפו ולתפוס את מקומם של חיילי הרגימנט ה-132 בקווים, ולהתמיד בלחץ על עמדות היפנים. על הגדוד השלישי שלו הורה מקלור לנוע מגבעה 27 (דרומית לגיפו) לכיוון דרום מערב ולכבוש את גבעות 43 ו-44, שתי בליטות מחוברות שיצרו את רכס סוסון הים. הגדוד השלישי של הרגימנט ה-182 נשלח לנוע מצפון לאורך גיא ששכן מערבית לגיפו, ולתקוף את רכס סוסון הים בצוותא עם הרגימנט ה-35.
ב-30 בדצמבר הגיע הגדוד השלישי של גוגין לרכס סוסון הים, והיה מעורב בלחימה עם היפנים. מקלור הורה לגדוד השני שלו לתקוף את גיפו, ושלח את הגדוד הראשון והשלישי שלו לתקוף את רכס סוסון הים, שעליו הגנו הגדוד הראשון של הרגימנט ה-124, בפיקודו של אקינוסוקה אוקה.
בשעה 06:35 ב-10 בינואר פתח הגדוד השלישי של מקלור בהתקפה על גבעה 43 של רכס סוסון הים, והתקדם נוכח התנגדות קלה ביותר. לקראת שעות הערב עצר הגדוד במרחק 640 מטרים מהפסגה. ביום המחרת הצטרף גם הגדוד הראשון של הרגימנט ה-35 להתקפה, אותה הקדימה הרעשה ארטילרית, ותוך מספר שעות כבשו החיילים האמריקנים את הגבעה. גם בדרכם לגבעה 44 לא נתקלו האמריקנים בהתנגדות ממשית, וכבשו גם אותה עד שעות הערב.
ב-12 בינואר המשיכו שני הגדודים של הרגימנט ה-35 לתקוף מערבה לעבר רכס הסוס הדוהר, אך נהדפו על ידי עמדה יפנית ששכנה על רכס צר על ציר התקדמותם. נדרשו לאמריקנים יומיים שלמים, והרעשה ארטילרית כבדה כדי לנטרל את העמדה היפנית, ובצהרי 15 בינואר הגיעו לרכס הצופה על יובלו המערבי של המטניקאו. באותו הלילה הצליחו חיילים יפנים רבים לחמוק מבעד לקווי האמריקנים ולחזור לקווים היפנים מערבית לשם.
הר אוסטן השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-9 בינואר החליף הגדוד השני של הרגימנט ה-35, בפיקודו של לוטננט קולונל ארנסט פיטרס, את שלושת הגדודים של הרגימנט ה-132, והתכונן לתקוף את גיפו. במהלך הימים הבאים למדו האמריקנים את מבנה המתחם, ואילו היפנים הטרידו את האמריקנים על ידי הסתננויות ליליות לקוויהם. משכבשו האמריקנים את רכס סוסון הים, היו החיילים היפנים במתחם גיפו מנותקים מנתיבי האספקה שלהם, שהגיעה אליהם לאחרונה ב-13 בינואר. מפקד הכוח היפני אף סירב לפקודה ממפקדת הארמייה ה-17 לסגת מהמתחם, ונשאר להילחם עד אחרון החיילים.[7]
הגדוד השני ערך מתקפה כנגד היפנים בגיפו ב-15 בינואר, אך זו נהדפה, ובתגובה הדיח מקלור את פיטרס, ובמקומו מינה את מייג'ור סטנלי לארסן למפקד הגדוד. לארסן החליט לנסות להפגיז את גיפו בהתקפה ארטילרית מסיבית, ואז לכתור אותו לגמרי מכל צדדיו. בשעה 14:30 ב-17 בינואר פתחו 50 תותחי 155 מ"מ ו-105 מ"מ בהרעשה ארטילרית כבדה שנמשכה תשעים דקות, ובמהלכה שיגרו 1,700 פגזים לתוך שטח בגודל 910 מטרים רבועים. אולם בשל השעה המאוחרת בה נפתחה המתקפה, נאלצו האמריקנים לדחות את המתקפה הקרקעית ליום המחרת, ובכך איפשרו ליפנים להתאושש ולהיערך. ב-18 בינואר תקפו האמריקנים את האגף המערבי של מתחם גיפו והצליחו להתקדם, תוך שהם משמידים עמדות יפניות, אך ההתקדמות נעצרה יומיים לאחר מכן, בשל גשמים.
ב-22 בינואר נעו טנקים קלים אמריקנים לאורך נתיב האספקה שכבשו החיילים והתושבים המקומיים בג'ונגל, ובשעה 10:20 חדר כוח שריון ורגלים למתחם גיפו והשמיד מספר עמדות מבוצרות. לאחר מכן המשיך הכוח בדרכו וחצה את המתחם, תוך שהוא משמיד עמדות נוספות ויוצר מרווח ברוחב 180 מטרים בקווים היפנים. לאחר הטנקים נכנסו החיילים ואיישו עמדות במרכז מתחם גיפו. באותו לילה ערכו 135 החיילים היפנים האחרונים בגיפו, כולל המפקד אינגאקי, מתקפת בנזאי על הקווים האמריקנים, שהסתיימה תוך זמן קצר במותם של כמעט כל החיילים. ביום המחרת טיהרו החיילים האמריקנים את מתחם גיפו לגמרי.
לאורך החוף[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקביל להתקפת צבא ארצות הברית בפנים האי, תקפה דיוויזיית הנחתים השנייה, בפיקודו של בריגדיר גנרל אלפונס דה קאר, עמדות יפניות לאורך החוף הצפוני של גוודלקנל ושפך נהר המטניקאו. באזור פוינט קרוז, אליו נעו הנחתים, התרכזו שאריות דיוויזיית הרגלים השנייה היפנית, בפיקודו של לוטננט גנרל מסאו מרויאמה, וכן הגדוד הראשון של הרגימנט ה-228, בפיקודו של מייג'ור קיקואו היקאווה.
ב-13 בינואר פתח רגימנט הנחתים השמיני בהתקפה לאורך החוף, והרגימנט השני תקף מעט דרומית לו, לכיוון פנים האי. הנחתים נתקלו בהתנגדות עיקשת מצד היפנים, בשתחפרו בגאיות ובגבעות באזור החוף, ויום לאחר מכן החליפו נחתי הרגימנט השישי את הרגימנט השני. ב-15 בינואר חידשו הנחתים את המתקפה, והרגימנט השישי הצליח להתקדם כ-1,400 מטרים מערבה ואיים לאגף את הכוחות היפנים שעמדו מול הרגימנט בחוף. בשעה 17:00 הורה מרויאמה על נסיגה לקווי שהוכנו מראש, כ-1,200 מטרים מערבית לשם.
בבוקר המחרת, בעוד חייליו של מרויאמה נסוגים, פנה הרגימנט השישי צפונה והתקדם אל החוף, ולכד את הכוח היפני בינו לבין הרגימנט השמיני. בשעות הצהריים של 17 בינואר השמידו הנחתים את כל הכוחות היפנים באזור, וספרו 643 גופות יפנים, לעומת חמישה הרוגים בצד שלהם, בנוסף ל-33 פצועים.[8]
תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-14 בינואר הגיעו לגוודלקנל נציגים של הצי הקיסרי היפני בגיחת טוקיו אקספרס כדי להודיע להיאקוטאקה אודות החלטת הפיקוד העליון לסגת מהאי, וב-18 בינואר נמסרה תוכנית הנסיגה לכל הכוחות היפנים באי, לפיה על הדיוויזיה ה-38 לנתק מגע עם האויב ולסגת לכיוון כף אספרנס בקצה צפון מערבי של גוודלקנל החל ב-20 בינואר. על נסיגה זו תחפנה הדיוויזיה השנייה ויחידות נוספות, שיצעדו בעקבות הדיוויזיה ה-38 לאחר שזו תעבור אותם לכיוון מערב. לאחר שייאספו כל הכוחות בכף אספרנס, תכנן הצי הקיסרי לפנות אותם במהלך הימים האחרונים של ינואר ובשבוע הראשון של פברואר.[9]
האמריקנים המשיכו בהתקפה על עמדות היפנית מערבית למטניקאו. ב-21 בינואר נעו הרגימנטים ה-27 וה-161 מערבה מרכס הסוס הדוהר, והופתעו משלא נתקלו בכל התנגדות יפנית. בשל כך התקדמו האמריקנים במהירות וביום המחרת כבר היו בעמדה נוחה לכבוש את הכפר קוקומבונה ששכן בחוף הצפוני של גוודלקנל, והיה מקום מושבה של מפקדת הארמייה ה-17. בתגובה פינו היפנים את קוקומבונה במהירות, והאמריקנים כבשו את הכפר ב-23 בינואר. אף על פי שמספר יחידות יפניות נלכדו בין הכוחות האמריקנים, מרבית הדיוויזיה השנייה הספיקה לסגת מערבה.
במהלך השבוע שלאחר מכן הצליח חיל המאסף היפני לעכב את התקדמות הכוחות האמריקנים בצורה מספקת כדי לאפשר למרבית הכוחות היפנים להיאסף בכף אספרנס. ב-1, ב-4 וב-7 בפברואר פינו אוניות הצי הקיסרי היפני מעל 10,000 חיילים מגוודלקנל, ויומיים לאחר מכן הכריזו האמריקנים על טיהור האי.[10]
מספר היסטוריונים העבירו ביקורת על פיקוד בעלות הברית, ובעיקר על הלסי ועל פאץ', על כך שלא ניצלו את העליונות המוחצת של האמריקנים כדי למנוע את פינוי החיילים היפנים.[11][12] על אף זאת, היה כיבוש האי גוודלקנל להישג בעל חשיבות אסטרטגית רבה עבור בעלות הברית, וממנו הן המשיכו במערכה נגד האימפריה היפנית בדרום-מזרח אסיה ובאוקיינוס השקט, עד סוף מלחמת העולם השנייה וכניעת יפן באוגוסט 1945.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1970.
- Frank, Richard B. Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle. Penguin Books, 1992. ISBN 9780140165616.
- Griffith, Samuel B. The Battle for Guadalcanal. Bantam Books, 1980. ISBN 9780252068911.
- Jersey, Stanley C. Hell's Islands: The Untold Story of Guadalcanal. Texas A&M University Press, 2008. ISBN 9781585446162.
- Morison, Samuel Eliot. The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943. Vol. 5 of "History of United States Naval Operations in World War II", Little, Brown and Company, 1958. ISBN 0-316-58305-7.
- Prados, John. Islands of Destiny: The Solomons Campaign and the Eclipse of the Rising Sun. Penguin, 2012. ISBN 9781101601952
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Battlefield S4/E5 - The Battle of Guadalcanal, יוטיוב.
- Hough, Frank, Verle Ludwig and Henry Shaw, Pearl Harbor to Guadalcanal.
- Shaw, Henry. First Offensive: The Marine Campaign for Guadalcanal.
- Zimmerman, John, The Guadalcanal Campaign. Guadalcanal].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| קרב גוודלקנל | ||
|---|---|---|
| קרבות קרקעיים | טולאגי • גוודלקנל • טנרו • רכס אדסון • הקרבות במטניקאו • שדה הנדרסון • מתקפת המטניקאו • קולי פוינט • הסיור של קרלסון • הר אוסטן | |
| קרבות ימיים | סאבו • איי שלמה המזרחיים • כף אספרנס • איי סנטה קרוז • הימי על גוודלקנל • טספרונגה • קה • רנל | |