קידוש בכורות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצוות קידוש בכורות
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, י"ג, ב'
משנה מסכת בכורות, פרק א'
משנה תורה ספר קרבנות, הלכות בכורות, פרק א'
שולחן ערוך יורה דעה, סימנים ש"ה-שכ"א
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ע"ט
ספר החינוך, מצווה י"ח
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביהדות, מצוות קידוש הבכורות היא מצווה שניתנה לבני ישראל ביציאת מצרים ועיקרה הוא הקדשת בכורות האדם והבהמה לאל. המקור למצווה הוא שמות, י"ג, ב': "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי הוא".

משמעות ההקדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות ההקדשה משתנה בין הבכורות השונים:

מדיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיני בכור בהמה טהורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – בכור בהמה טהורה

כיוון שמעיקר המצווה בכור הבהמה צריך לעלות לקורבן בבית המקדש, מה שלא ניתן לביצוע בימינו, מצווה זו נוהגת כעת באופן שונה. יש אומרים שצריך לסלק את בכור הבהמה מהבית משעה שהוא יכול להעלות כקורבן (30 ימים בבהמה דקה ו50 ימים בבהמה גסה), ויש אומרים שהבכור יישאר בבית הבעלים וימתין לבניין המקדש, ואז יעלה לקורבן.

מדיני בכור אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – פדיון הבן

מדיני בכור חמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – פטר חמור

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשי המצווה לפי ספר החינוך הם לחזק את ההבנה של האדם שכל רכושו שייך לקב"ה, ולכן דווקא את הבכור שבו מושקעת הכי הרבה עבודה צריך החקלאי להקדיש לקורבן לה'.
הסבר נוסף (בהתאם למיקום הציווי) הוא שמצווה זו באה להזכיר לנו את נס מכת בכורות בפרט ואת יציאת מצרים בכלל.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.