פתוגניות

פָּתוֹגֶנִיוּת (באנגלית: Pathogenicity; על פי החלטות האקדמיה: מַרְעָנוּת^[1]) היא מכלול המנגנונים והשיטות באמצעותם אורגניזמים, כגון חיידקים ופטריות, וכן מחוללי מחלות אחרים, בהם נגיפים וחלבוני פריון, גורמים לתופעות המחלה ומתמודדים עם מערכות ההגנה של הגוף.

פתוגנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים חמישה סוגים של פתוגנים (בעברית: מַרְעָנִים):

חיידקים: הפתוגנים הידועים ביותר. רוב התרופות הקיימות נועדו ללחימה בחיידקים. המדובר הוא בחיידקים אמיתיים (בקטריה); חיידקים קדומים (ארכאה) אינם גורמים למחלות.
נגיפים.
פרוטיסטים: אמבות, למשל.
בעלי חיים: תולעים, למשל.
פריונים.

פרוטיסטים ובעלי חיים מעוררים מחלות מכונים לעיתים קרובות טפילים (בלועזית: פרזיטים). גם הנגיפים ורבים מן החיידקים הם למעשה טפילים, אך בעגה המקצועית בתחום המיקרוביולוגיה הרפואית נהוג להתעלם מכך ולכנות רק פרוטיסטים ובעלי חיים פתוגניים "טפילים".

גורמי פתוגניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמי הפתוגניות נחלקים לרוב לארבעה סוגים:

רעלנים: חומרים הגורמים להרס תאי הגוף או לשיבוש פעולתם. לעיתים תוצרי לוואי של הפתוגן או הפרשה ספציפית לסוג הפונדקאי בו הוא נמצא.
גורמי היצמדות: חומרים הנמצאים בדרך-כלל על-פני ממברנת תא הפתוגן, והמאפשרים לו להיצמד לתאים ולרקמות בגוף.
גורמי פלישה: חומרים הנמצאים על-פני ממברנת התא, או חומרים שהפתוגן מפריש, והמאפשרים לו לחדור לתאי הגוף; הוא עושה זאת באמצעות קדיחת חורים בממברנת תא הגוף, או תוך ניצול מנגנוני העברה קיימים, כגון תעלות ושערים.
גורמי התרבות: חומרים שהפתוגן מפריש והמאפשרים לו להתרבות במקומות מסוימים בגוף - לעיתים במקומות בהם תנאי הסביבה קשים. לדוגמה, חיידקים המסוגלים להתיישב בקיבה, בה הסביבה חומצית מאוד, עושים זאת באמצעות ייצור אנזימים המנטרלים את החומצה.