פולקלור ברזילאי
התרבות והפולקלור הברזילאי היא הגדרה רחבה למכלול אלמנטים תרבותיים עממיים שנפוצים במדינה ומרכיבים את התרבות הברזילאית העממית. הפולקלור מכיל מגוון רחב של אגדות עם, מסורות, אמונות לגבי דמויות ומקומות, עמים, מקצבים מוזיקליים, חגים, דתות, אמנויות לחימה, מילות סלנג, דיאלקטיים שפתיים וגופים ומוסדות תרבותיים שונים.
התרבות העממית הברזילאית היא תוצר של מאות שנים בהם מהגרים מכל רחבי העולם התיישבו בחלקים שונים במדינה וקיימו בה את תרבותם המקורית, כשבמהלך הזמן סופחו אליהם אמונות נוספות שייצרו לבסוף תרבות נבדלת וייחודית לברזיל.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלוקה גאו-תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
התרבות הברזילאית היא פסיפס תרבותי מהעשירות ומהמגוונות ביותר בעולם, וכוללת חלוקה ברורה לאזורים ולעמים שונים שלכל אחד מהם ייחוד משלו. המדינה מתחלקת לשישה אזורים עיקריים:
- דרום המדינה - אזור דרום מרכיב את המדינות (או "סטייטים", מקביל פחות או יותר בהגדרה ל"סטייט" בארצות הברית) פרנה, סנטה קטרינה וריו גראנג'י דו סול. אזור זה עשיר ומשגשג וחלק גדול מתושביו הם צאצאים של מהגרים אירופאים שהתיישבו ביבשת החדשה במהלך המאה השמונה והתשע עשרה. מרבית המהגרים היגרו מגרמניה ואיטליה ואחרים היגרו מפולין, אוקראינה, הולנד, אוסטריה, בולגריה, הונגריה, יון, רומניה ועוד, ומאוחר יותר הגיעה אוכלוסייה גדולה מיפן. בנוסף אליהם הגיעו גם בוקרים מארגנטינה ואורוגוואי שהתיישבו בריו גראנג'י דו סול.
- דרום מזרח המדינה - מורכב ממדינות המחוז סאו פאולו, ריו דה ז'יינרו, אספיריטו סנטו ומינאס ג'ראייס. האזור מהווה את המרכז הכלכלי של ברזיל והאוכלוסייה מונה כ-80.3 מיליון בני אדם. אזור דרום מזרח מושך אליו מהגרים רבים והוא מהווה את "כור ההיתוך" של המדינה כולה, אך כל אחת ממדינות המחוז נהנית מתרבות ייחודית ונבדלת.
- צפון מזרח המדינה - מורכב ממדינות המחוז באהיה, אלגואס, סרג'יפה, פרנמבוקו, פאראיבה, ריו גראנה דו נורטה, סיארה, פיאואי ומרניאו. צפון מזרח ברזיל הוא בעל השפעה אפריקאית מובהקת, יש בה רוב של שחורים ומעורבים שהובאו באניות מאפריקה לברזיל בתקופת העבדות.
- האזורים הפנימיים של צפון מזרח ברזיל – הקרוי "סרטאו" (שם המתאר את כלל אזורי הערבה השונים שנמצאים באזורים הפנימיים של ברזיל) ובו יש אזור מדברי צחיח למחצה של צמחיית קוצים וקקטוסים שנקרא קאצ'ינגה, אזור זה מיושב בדלילות רבה והתיישבה בה אוכלוסייה של רועי צאן שמכונים ואקיירו.
- המערב המרכזי - מורכב ממדינות המחוז גויאס, מאטו גרוסו, מאטו גרוסו דו סול והמחוז הפדרלי של ברזיליה - המערב המרכזי הוא חלק מהשטחים מבודדים ששייכים לסרטאו, ומשתרעת בו סוואנה רחבת ידיים שנקראת סראדו. במחזות מאטו גרוסו ומאטו גרוסו דו סול שוכנות ביצות הפנטנל. האזור מיושב בעיקר על ידי בוקרים בשם קאייפרס שגרים בעיירות נידחות, חוות ועיירות קולוניאליות עתיקות.
- צפון ברזיל - מורכב ממדינות המחוז אמזונאס, טוקנטינס, פארה, אמאפה, רוריימה, אקרי, רונדוניה. צפון המדינה חולש על יערות האמזונס וחיים בו קהילות של אינדיאנים, האזור עמוס מאוד במיתולוגיות, דתות, אמנויות לחימה, בפסטיבלים ופולקלור.
תרבות-חלוקה לעמים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גאושוס (Gaúcho) - הגאושס הם בוקרים שמתגוררים במישורים של ריו גראנדה דו סול שהוא המחוז הדרומי ביותר בברזיל הגובל באורוגוואי וארגנטינה. הלבוש המסורתי של הגאושוס מתאפיין במגפי עור, כובע בוקרים רחב שוליים, מכנסי עור פשתן או משי רחבים בשם בומבשה (bombacha) ובחולצה מכופרת ומטפחת הכרוכה סביב הצוואר, בחורף לובשים גם פונצ'ו. הנשים לובשות שמלות פשתן לבנות עם פסים בצבעים שונים עם עיטורים של פרחים או ציורים אחרים. בעבר רוב הגאושוס נדדו יחד עם הצאן והסוסים שלהם במישורים של אגן ריו דה לה פלטה שנקראים פמפס, אך היום הם חיים בחוות ועיירות קטנות. המטבח של הגאושוס כולל בשר צלוי על אש שנקרא צ'ורסקו, ונהוג לשתות שימאראו (chimarrão או בספרדית mate) שהוא משקה של עלים יבשים מרים שנלגם בהוספת מים רותחים. המשקה נשתה בתוך כוס עץ דלעת דרך קש מתכת בשם בומביג'ה והוא אחד הסמלים הבולטים ביותר על התרבות בריו גראנדה דו סול ונהוג לשתות אותו במפגשים חברתיים כשטקס השתייה המשותף מעיד על הכנסת אורחים. העובדה שריו גראנדה דו סול גובלת באורוגוואי וארגנטינה הביאה אותה להיות קרובה תרבותית לארצות אלה, והגאושוס הם בהירי עור עם מטבח בעל מורשת איטלקית שכוללת מאכלים כגון פסטות, יין ועוד. גם בשפה ישנה השפעה מובהקת והדיאלקט אותו הם מדברים כולל מילים ואלמנטים מהשפה הספרדית האיטלקית. כיום השם גאושוס נועד לתאר את כל תושביה הילידים של מדינת ריו גראנדה דו סול ללא קשר לאורח חייו.
- קאטארינז (Catarinense) - כינוי לתושבי מדינת סנטה קטרינה בדרום המדינה, הקאטרינז הם בני מהגרים איטלקים וגרמניים שהיגרו אל דרום המדינה במהלך המאה התשע עשרה. המחוז מאופיין בצביון אירופי מובהק והעיר בלמנאו היא בעלת סגנון בנייה ואופי גרמנים, ומדי שנה נערך בה פסטיבל בשם אוקטוברפסט- פסטיבל בירה שנחגג עד היום גם בגרמניה. רבים מתושבי סנטה קטרינה מדברים בניב גרמני מיוחד.
- קאיפרס (Caipiras) - שם כולל לתושבי ברזיל החיים באזורים הכפריים בשטח רחב בפנים המדינה ובסרטאו במדינות סנטה קטרינה, פרנה, סאו פאולו, מינאס ג'ראייס, גויאס, אספריטו סנטו, מאטו גרוסו ומאטו גרוסו דו סול. לקאיפרס אורח חיים של בוקרים, וחלקם הגדול עוסק בחקלאות ותעשייה. לקאיפירס יש קרבה תרבותית מסוימת לגאושוס והם שייכים לאותה תת-תרבות מבחנת הלבוש והמנהגים, אך הם שונים מהם, ותרבותם ואופי חייהם משתנים ממקום למקום בהתאם למדינה בה הם חיים, כלומר שהקאיפירס ממינאס ג'ראיס יהיו שונים מאלה המתגוררים בפרנה. סגנון המוזיקה השולט באזור זה הוא הסרטנג'ו - מעין מוזיקת קאנטרי-בלוז ברזילאית מסורתית שהיא גם למוזיקה הפופולרית ביותר במדינה כולה.
- מיניירוס (Mineiros) - כינוי לתושבי מינאס ג'ראייס, מדינה זה היא גדולה ומשגשגת, ולמנייארוס היסטוריה אורכה של אמנים, מוזיקאים ואנשי רוח רבים ותרבות מגוונת ומפוארת. בבירה בלו הריזונטה מתקיימת אוכלוסייה גדולה של מעמד ביניים חזק. דילמה רוסף, נשיאת ברזיל לשעבר, ילידת מחוז זה.
- פאוליסטס (Paulistas) - תושבי מדינת סאו פאולו, תושבי הערים וישובים שמחוץ לעיר עצמה.
- פאוליסנטוס (Paulistanos) - כינוי לתושבי העיר סאו פאולו. סאו פאולו היא מרכז התרבות, הכלכלה והתעשייה של המדינה ובשל ההגירה ההמונית אליה יש בה מגוון רחב של עמים ותרבויות, אך עם זאת לפאוליסטנוס סגנון ייחודי ומובהק שמושפע מהמורשת האיטלקית ומתבטא גם בניב בה התושבים מדברים, וגם במטבח המקומי שהוא אחד מיצרני הפיצות הגדולים בעולם. בעיר שפע עצום של פסטיבלים ואירועי תרבות מסורתיים ומודרניים ותושבי העיר הם היצרנים הגדולים ביותר של התרבות הברזילאית הפופולרית והם נחשבים למתוחכמים וקוסמופוליטיים ובעלי דימוי של אנשים רציניים חרוצים ואלגנטים.
- פלומיננזס (Fluminense) - תושבי מדינת המחוז ריו דה ז'יינרו.
- קריוקאס (Cariocas) - כינוי לתושבי העיר ריו זה ז'יינרו, העיר מהווה מרכז תרבותי חשוב מאוד בברזיל ונחשבת לבירת הסמבה, תרבות החופים והכדורגל, במובנים רבים, אופיים של הקריוקאס מהווה כלפי חוץ את הסטיגמה אשר דבקה בעם הברזילאי כולו, והם ונחשבים בעיני רבים לעם תוסס, קליל, שמח ונהנתן, שמכור לחופים ואוהב ואת תענוגות החיים. לצד סטראוטיפ זה, ריו מהווה חלק חיוני בעמוד השדרה של התרבות הברזילאית וברחבי העיר מצויים אינספור מוזיאונים, אתרי מורשת היסטוריים, פסטיבלים, ואירועי תרבות ברמה בינלאומית יחד עם תעשייה ענפה של קולנוע תיאטרון וטלוויזיה, מעבר לכך ריו היא ביתה של סצנה מוזיקלית איכותית מגוונת ועשירה מאוד כבר מעל לשמונים שנה.
- נורדשט (Nordest) - כינוי שמתייחס לכלל התושבים שחיים באזור צפון מזרח ברזיל, הנורדשט מורכבים מרוב של שחורים ומולאטים והאזור מהווה את מרכז הפולחן האפרו-ברזילאי ונהנה מפולקלור ותרבות עשירים. התרבות המסורתית מגוונת ביותר וארוכת שנים, וכמה מהייצוגים הבולטים היא דת הקנדומבלה שמכילה טקסים, חגים, תלבושות, תפילות ומיתולוגיה שנוצרה כתוצאה מההיתוך בין דתות אפריקאיות לנצרות הקתולית. צפון מזרח ברזיל הולידה במהלך השנים שפע אדיר של אמנים ואנשי תרבות, סופרים (כגון ז'ורז'י אמדאו) ואנשי רוח. האזור מרובה בחגים ומחולות עממים כמו פוהו, (Nordestinos do forró) פרבו (frevo), מאראקטו (maracatu), ברגה (brega), קוקו (coco), שוטצ'י (xote), שאשאדו (xaxado), בהאייאו (baião), מאשישי (maxixe) ועוד. מבאהיה הגיעו משוררים ויוצרים של מוזיקת MBP קלאסית כגון דוריבאל קאיימי, ואמנים וסגנונות פופ כמו תנועת הטרופיקליה (tropicalia), המרגרביט (שלוב של רוק וראפ יחד עם מוזיקה מסורתית מהאזור) טכנוברגה (tecno brega) ואשה באהיה (Axé Bahia). קשה לסכם באופן אחיד חלק זה של המדינה בשל הגוון והייחוד של כל אחת מתשע המדינות שמרכיבות אותה. צפון מזרח ברזיל הוא גם מולדתו של אמנות הלחימה הקפוארה.
- ואקיירו (Vaqueiro) - כינוי לנורדשט שחיים בשטחים המדברים למחצה באזורי הקאצ'ינגה המרוחקים מהחוף בצפון מזרח ברזיל, הואקיירו הם רועי צאן והלבוש המסורתי שלהם כולל לבוש מיוחד כמו כובע משולש בצבע כתום או חאקי, מעין חליפות עור חומות ומגפיים נוקשות מעור שנועדו כדי להתגונן מפני הצמחייה הקוצנית שמצויה באזור זה, הואקיירו מתגוררים בחוות מבודדות, והם בעלי משקים קטנים של צאן בקר וזבו. פרנסתם העיקרית של הואקיירו היא מגידולים של צמחי קאסבה שמהם הם גם מפיקים מאכלים וחומרים לצרכים שונים. שתי הדמויות הבולטות ביותר שהגיעו מאזור זה הם לואיס גונזגה אחד מזמרי הפוהו הגדולים והקלסיים ביותר בברזיל, והדמות המיתית למפיאו שלדמותו נחגגים חגים ושירים רבים ושונים בעיקר בסגנון מחול ומוזיקה שנקרא שאשאדו. סגנון נוסף נקרא אבויו. הואקיירו שחיים באזורים מבודדים, סובלים מעוני חמור ולעיתים גם מבצורות קשות ורעב, ורבים מהם חיים ללא הספקה של מים וחלק אף אינו מחובר לחשמל, בגלל כל אלה אזור הקאצ'ינגה סובל מאחוזים גבוהים מאוד של הגירה שלילית אל הפאבלות בערים הגדולות באזור. בשנים האחרונות נעשה מאמץ רב לצמצם את ממדי העוני הקיצוני באזורים אלה.
מוזיקה וריקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
עולם המוזיקה והמחול הברזילאי הוא כמעט אינסופי, בין הסגנונות העממיים-מסורתיים העיקריים ניתן למנות כמה סוגות עיקריות:
- סרטנג'ו (sertanejo) - מוזיקת בוקרים עממית, שהתפתחה בסוף המאה התשע עשרה ומבוססת על בלדות שקטות ונוגות מלוות באקורדיון, גיטרה קלאסית, תופים וגיטרה אקוסטית מיוחדת (גיטרה קאיפרה). הסגנון נפוץ בעיקר בפנים ברזיל: באזור דרום, המערב המרכזי ודרום מזרח המדינה ומייצג במידה רבה את תרבותם של הקאיפרס (אך לא אהוב רק על ידם) וניתן להקביל אותו למוזיקת הקאנטרי של ארצות הברית. השירה בסרנטג'ו היא מחוספסת במקצת והזמר שר בצליל נמוך ונוטה להדגיש סיומות של משפטים על ידי הרעדה של הקול ושמירת האוויר. בסרטנג'ו הקלסי האמנים מופעים עם הלבוש המסורתי של הקאיפרס - כובע בד רחב שוליים, חולצת כפתורים, מכנסיים הדוקים, מגפי עור וגיטרה וזאת גם כדי להעביר את החספוס והרגישות שבמוזיקה.
- סמבה - מוזיקה עממית ברזילאית, שנשענת על מקצבים אפריקאים וכוללת ריקוד מיוחד לבנים ובנות. הסמבה מתחלקת לאינספור תתי-סגנון שונים ומשמשת לריקוד ולחגים וכדי להעביר מסרים שונים. סמבה די ראיז (סמבה שורשית) הוא שם כולל לאמנים שיצרו סמבה בין שנות השלושים לשנות השמונים שהלחינו קלאסיקות רבות (שחלקן אף תורגמו לעברית) וזמרים אלה נחשבים לכוהני הסמבה הגדולים ביותר כמו מרטינו דה וילה, בזארה דה סילבה, כרמן מירנדה, קלרה נונאיס, אדירן ברבוזה, ג'קי פגדוג'ניו ועוד רבים אחרים. (נקראים סמביסטס) חלק מריטואל השירים של הסמבה די ראיז משמש את עיקר המוזיקה בקרנבל ברחובות של ריו דה ז'יינרו (בלוקוס).
- סמבה אנרדו (samba enrdo) - סגנון נבדל של מוזיקת סמבה שמנוגנת רק בבתי הספר לסמבה ברחבי ברזיל בעת התהלוכות בקרנבל באצטדיונים (סמבה-דורום) ונסובים סביב נושא מסוים.
- פוהו - סגנון מוזיקה שהתחיל כסגנון פופולרי מאוד בצפון מזרח המדינה. תחילה הפוהו המסורתי היה מאופיין בנגינת אקורדיון תזזיתית מלווה בתיפוף חזק במיוחד של תוף בס גדול (זבומבה) ומשולש, ואופי הריקוד הוא צמוד ומהיר. בעבר המוזיקה דיברה בעיקר על נושאים שונים בתרבות ובמיתולוגיה הברזילאית, על הנופים בצפון המדינה ועל הרעב והסבל של תושבי צפון מזרח ברזיל, אך כיום היא מתמקדת גם בנשואים כמו רומנטיקה ובשגרת חיי היומיום. אופי ריקודי הוא צמוד ומהיר מאוד. המושג פוהו הלך והתרחב בצורה ניכרת עם השנים וספח לתוכו סגנונות אחרים שהרחיבו מאוד את המושג עד כדי כך שהיא פשוט יכולה להיחשב גם כ"מוזיקה שמחה" שאין לה סגנון מוזיקלי מבוהק של ממש, וניתן להתווכח על שיר מסוים אם הוא נחשב כפוהו או לא. לרוב פוהו מתאר מוזיקת בוקרים שהיא המקבילה הקופצנית והשמחה לסרטנג'ו. ויחד עם סרטנג'ו הם מהווים את שני הסגנונות הפופולריים ביותר בברזיל כולה, שמשאירה את הפופולריות של הסמבה הרבה מאחור. פוהו יכול להיות גם להישען יותר על סגנון האשה באייה, וגם הוא להיקרא פוהו. לאחרונה התפרסם הסגנון בעקבות הלהיט Hi se eu te pego של Michel Teló.
- שוטצ'י (xote) - סגנון מוזיקה וריקוד שקרוב אל הפוהו אך בעל קצב אטי יותר, והוא מהווה מעין גרסה שקטה ונוגה יותר של פוהו. השוטצ'י פופולרי בכל רחבי ברזיל אך המילים והשפה התרבותית משתנים מאוד ממקום למקום. בריו גראנדה דו סול הסגנון נקרא "שוטצ'י גאושוס".
- קאטצ'ירה (Catira) - ריקוד נפוץ מאוד בתרבות של הקייפרס. הריקוד כולל לבוש מסורתי של בוקרים, ומתבצע על ידי שני טורים של כ-4–5 אנשים העומדים פנים מול פנים ורוקעים ברגליים באופן מתואם בריקוד שדומה מעט לריקוד הסטפס .
- שאשאדו (xaxado) - סגנון שהתפתח ממוזיקת הפוהו, וכולל גם ריקוד מיוחד. השאשאדו נוצר בקאנצ'ינגה של פרנמבוקו והוא היה אהוד על כנופיית הקנגסיירוס ועל מנהיגם המיתולוגי למפיאו, משמעות השם מתייחס לרעש הסנדלים שתושבי האזור עשו בזמן הריקוד. היום השאשדו משמש כריקוד קבוצתי בו המשתתפים מחופשים לחברי הכנופיה, ללמפיאו ולמריה היפה ודרך הצגה וריקוד מהללים את גבורתו יחד עם מחוות שונות והתייחסויות הומוריסטיות למעלליו.
- פרבו (frevo) - מוזיקה טיפוסית של מדינת פרנמבוקו. הפרבו מבוסס על ניגון תזזיתי של כלי נשיפה יחד עם תופים וכלי הקשה שונים. הפרבו היא מוזיקה דומיננטית בקרנבל באולינדה ורסיפה בצפון מזרח המדינה, וריקוד הפרבו נעשה בעזרת מטרייה זעירה וצבעונית שאתה הרקדן מנתר וזורק בין ידיו ומתחת לרגליו, הפרבו מלווה בביגוד מיוחד שכולל בגדי גוף צמודים או חצאיות קצרות, בדרך כלל בצבעי הדגל של מדינת פרנמבוקו.
- ביאהו (Baião) - סגנון פוהו אטי יחסית שמנוגן במקצב של ארבע על ארבע וכולל אלתורים רבים.
- קוקו (coco) - מוזיקה שמבוססת על מקצב של כלי הקשה מעץ ופח ומזמורים ארוכים שלעיתים קרובות גם מלווים באקורדיון. במחול הקוקו קבוצת רקדנים רוקדת במעגל כשהם מסתובבים ומרחבים ומקטנים את המעגל, וכל אחד מחזיק שתי קוביות עץ ומשפשף אותם בהתאם לקצב. בהרבה מהמקרים זוג נכנס למרכז המעגל ורוקד בתאום סולו. הרקדנים לובשים בגדים פרחוניים כובעי קש והבנות שמות לעיתים פרח בשיער.
- מאראקטו (maracatu) - סגנון שמוצאו מהתרבות האפרו-ברזילאית. המראקאטו היא מוזיקה איטית וכבדה בעלת מקצבים אפריקאים חצוצרות או מזמורים דתיים ומצואה מפארנמבוקו והיא מנוגנת בתהלוכות דתיות בקרנבלים. התהלוכה מורכבת מקבוצות נגנים שונות ודמויות ומהווים מעין משמר הנסיכה איזבל שחתמה על חוק הזהב, המובלת לכנסייה.
- קרימבו (Carimbó) - סגנון מוזיקה ממדינת פרה שצפון ברזיל, הקרימבו הוא שילוב בין קומבה, זוק, פוהו ושירים אינדיאנים, הריקוד הוא ריקודי זוגות והנשים לבושות בשמלות מכווצות מלאות פרחים עד הברכיים חולצות לבנות וצמידים עטורי זרעים. מהקרימבו והלונדו שהובאו לבהאייה התפתח מאוחר יותר סגנון הלמבדה.
- לונדו (Lundu) - ריקוד סלוני זוגי ממחוז פרה, בעל אופי חושני מאוד ונועז. הריקוד מלווה במוזיקת באיהו ובנעימת גיטרה שקטה ולווי כלי תיפוף נמוכים, האישה לבושה חצאית ארוכה ורחבה אותה היא מנפנפת והגבר רוקד סביבה וצמוד אליה לפרקים, הריקוד כולל הזזה מעגלית של תנועות אגן, ותנועות מיניות ומשחק בין הריחוק לתשוקה שבין גבר לאישה.
- סירנדה (ciranda) - מוזיקה העוסקת בתרבות המלחים בצפון מזרח ברזיל בעיקר בבהאיה פרנמבקו ובאלאגוס וסרג'פה. המוזיקה היא שירת האהבה, געגועים או קינה למלחים היוצאים לדוג במי האוקיינוס בספינות דייגים (נקראות ג'אנגדה- Jangada). מקור הסגנון הוא מהישוב איטמראקה (Itamaracá) שמפרנמבוקו. הריקוד קושר את גורל המלחים גם ליאמנז'ה, אלת הים במיתולוגיה בדתות האפרו-ברזילאיות, כשמהלחים טובעים אלה נחשבים כמי שנלקח על ידה לעולמים. הביגוד כולל בגדים לבנים בדרך כלל, הגברים לבושים כדייגים והמחול כולל ריקוד במעגל גדול של צדדים מתואמים כשלאופי הריקוד יש דמיון מסוים לריקודי ההורה. ספריו של ז'ורז'ו אמדאו ושיריו של דוריוואל קאיימי מושפעים במידה רבה מתרבות הסירנדה.
- שורו - סגנון מוזיקה שהתפתח בתחילת המאה העשרים ומשלב כלי נגינה של סמבה כגון קווינקניו, פאנדיירו וטמבורין יחד עם מקצבים ותבניות מהמוזיקה הקלאסית והג'אז וכלי נגינה כגון טמבורין, מנדולינה, גיטרה קלאסית וקלרינט. משמעות השם שורו הוא בכי וזאת בשל הצליל ה"בכייני" שמשמיע הקווקיניו בעת נגינתו.
- ואנראו (Vanerão) - סגנון שקרוב באופיו לשוטצ'י, הסגנון הוא ייחודי לריו גראנדה דו סול ונחשב למרכיב חשוב מאוד בזהות של הגאושוס.
חגים עממים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הקרנבל הברזילאי - חג נוצרי עולמי אותו נהוג לחגוג כפורקן אחרי תענית. בעבר הקרנבל בברזיל היה מיועד לאליטות אך עם הזמן עבר לעם וספג השפעות רבות מאוד, כיום הקרנבל הוא חג מרכזי בברזיל, וכל אזור במדינה חוגג את הקרנבל באופן שונה וייחודי לו בהתאם להשפעות מסוימות, גם סגנון המוזיקה והאסתטיקה של הקרנבל שונה מאוד מאזור לאזור.
- קונגאדו (Congado) - חג שנערך בחודש אוקטובר לזכרו של הדמות המיתולוגית שיקו ריי, שהיה אחד ממנהיגי השבטים בממלכת קונגו באפריקה ושועבד לעבדות במכרות הזהב במינאס ז'ראיס. האגדה מספרת ששיקו ריי הפיק זהב שעזר לו לשחרר את בניו מעבדות ואחר כך גם את בני השבט האחרים, ולהקים כנסייה שנמצאת היום בעירייה אורו פרטו. החג בנוי מתהלוכות בהם מתחפשים לשיקו ריי ונערך טקס הכתרה, לחג קיים גם פן פוליטי מסוים כשריי מסמל את שחרור העם השחור שעוד לא הושג במלואו.
- חגיגות בוי - חגיגות שנערכות בחודש יוני ונסבות סביב אגדה עממית על שור שנגנב על ידי כומר והוחזר לתחייה.
- פסטה דו ג'יויניו (Festa do Divino) - חג עממי המתרחש במועד הפסחא ונפוץ בעיקר במערב המרכזי של המדינה, החג מתבטא בתהלוכות סוסים תיאטרליות של תחפושות מוזיקה, תפילות ומיסות. מקור החגיגה היא מפורטוגל והיא מציינת את ירדת רוח הקדושה על עשרת השליחים. במהלך התהלוכות וההצגות מומחזים על פי המסורת הקרבות בין הנוצרים למורים.
- חגיגות יוני (festa junina) - חג נוצרי בינלאומי שמתקיים בברזיל בחודש יוני. החג נקרא גם פסטה דו סאו ג'ואו על שם הקודש הנוצרי יוחנן המטביל והוא כולל אוסף רחב של חגיגות, מופעים, מצעדים וטקסים שונים שנערכים במהלך חודש יוני. מנהגי החג משתנים מאזור לאזור, ובצפון מזרח מתקיימות חגיגות המוניות של פוהו, וריקודי שאשאדו, קוקו ג'י רודה, ושוטצ'י. יוני היא גם תקופת הקציר של התירס השעועית והבוטנים ומקובל לברך ולהכין מאכלים מיוחדים כגון עוגות מקמח תירס, פשטידת התירס, פופקורן ויין חם ומתובל. יסוד האש הוא חשוב בחגיגות יוני, ונהוג להכין מדורות גדולות ולפידים כדי להאיר את שעות הלילה הארוכות בעונה זו.
לבוש מסורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
באינה-ביגוד שנועד לטקסים דתיים או לחגים בקנדומבלה ודתות אפרו ברזילאיות נוספות, הלבוש כולל שמלה מנופחת בצבע לבן כחול או זהב, מחרוזות ומטפחת על הראש.
גאושוס:
הלבוש המסורתי של הגאושוס דומה לזה של הבוקרים באגן ריו דה לא פלטה ולבוקרים בארצות הברית, באזורים המסורתיים בריו גראנדה דול סול הגאושוס הולכים עם התלבושת באופן חלקי או מלא, יחד עם בגדים אחרים ובטקסים וחגיגות מסורתיים.
כובע רחב שוליים מבד.
בומבשה (bombacho) - מכנסים רחבים שמגעים עד הקרסול, עשויים בד או פשתן, המכנסיים הם בצבעים קרים, ומוכנסים לתוך המגפיים.
ברביטאשו (Barbicacho) - רצועת עור דקה.
לנסו (lenço gaucho) - צעיף עשוי פשתן בדרך כלל בצבע אדום שקשור בקשר פרפר לצוואר.
גוייאקה (Guaiaca) - חגורת עור בעלת כיס קטן תלוי עליו, ואיתו גם שוט הנועד לסוסים.
פונצ'ו קרוי בברזיל פאלה (pala) .
צ'ירדור (Tirador) - אבזם ברזל או מתכת משמש לנשיאה של סכינים או כלים אחרים.
הנשים לובשות חצאיות שמלות תחרה ארוכות וחצאיות לבנות.
בומבישנייה- מכנסיים רחבים לנשים, בעיקר בגדי עבודה.
נחשב לא מקובל לענוד עגילים מפלסטיק או שעונים בצבעים חמים, צמידים, צלליות בעניים, שפתונים או צבעים "חריגים" בציפורניים ונעלי התעמלות.
מיתולוגיה אפרו-ברזילאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
סביב דת הקנדומבלה האומבנדה הקמבונדה והדתות האפרו-ברזילאיות האחרות התפתחה מיתולוגית אלים והיא משמשת כפולחן בטקסים הדתיים, המיתולוגיה הגיעה ממערב אפריקה וקיימת גם שם עד היום, וכך גם בקובה אך המיתולוגיה בברזיל עברה שינויים שונים והמיתולוגיה קיבלה בידול משלה. הפולחן הוא אנימיסטי וכולל פולחן אלים וסיפור בריאה.
- אורישס - שם כולל לאלים בדת הקנדומבלה.
- ימאנז'ה - בניגריה אלת המים המתוקים בברזיל אלת הים, נהוג להניח לכבודה מנחות לים כגון פרחים, סרטים אורז ולשיר לכבודה מזמורים.
- אולרום ואושו - אולרום הוא אל עליון ויוצר כל שאין לו קשר יחיד לני אדם בשל נחיתותם, ואושו הוא אל המקשר בין האדם לשאר האלים.
- שנגו (xango) - אל הרעם נשוי שלוש נשים: ינסאן (Yansan) אלת הסערות אובה (Oba) ואושון אלת האהבה והנחלים.
- אוקסמארה - אל הגשם והקשת בענן, אוסיים אל הקדושה ויודע הסוד מגן על החיות והעיר.
אמנויות לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קפוארה - אמנות לחימה שמשלבת קצב ריקוד מוזיקה ואקרובטיקה
- ג'ו ג'יטסו ברזילאי - אמנות לחימה יפנית שפותחה בברזיל על ידי מהגרים ברזילאים-יפניים
- מקוללה - אמנות לחימה וסגנון מחול שמשלב מוזיקה קצב וקרב עם מקלות.
- היאבקות קרקע חופשית (Luta livre esportiva) - אמנות לחימה שפותחה בריו דה ז'ניירו לקראת אמצע המאה העשרים, המטרה היא להוריד את היריב על ידי הפעלת לחץ על אזור הצוואר והגב העליון.
- ואלי טודו (Vale tudo) - פירוש השם הוא "הכול כולל". בעבר הקרב היה חופשי, אך עם הזמן נכנסו חוקים שונים ששילבו סוגים שונים של אמנויות לחימה.
- אוקה-אוקה (huka-huka) - סגנון היאבקות מסורתי בשבט הילדים שינגו (xingu) שחי במדינת מאטו גרוסו, שני המתחרים נאבקים בתוך זירה מוקפת עיגול כשהמטרה היא הוא לדחוף את היריב החוצה על ידי הפעלת כוח וזריזות. הקרבות גם משמשים כטקס התבגרות.
- לוטה מאראג'ורה (luta marajoara) - היאבקות מסורתית באיליה דו מארג'ו שבפארה. הקרבות הם חלק מטקסים וחגיגות של הכפרים באזור, וכיום נערכים גם תחרותיות מאורגנות. הקרבות מתנהלים פנים מול פנים, והמטרה היא להפיל ולהשכיב את היריב על הגב דרך מרכז הבטן. המתחרים משתמשים גם בחמר כדי להפחית את הסיכון לפציעות.
ספרות ומסורת אורלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליטראטורה ג'י קורדל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליטראטורה דה קורדל (Literatura de cordel) הם ספרונים המכילים פואמות ושירה אפית בנושאים שונים כמו מיתולוגיה ופולקלור, הלול נופיה של ברזיל, סיפורים מקראיים, נרטיבים היסטוריים וסיפורי גבורה. השירים מרוכזים בחוברות הכוללות בדרך כלל שירים קצרים יחסית עם שפה מגוונות וחרוזים. הספרונים הגיעו מאירופה והם היו נפוצים אף מימי הביניים. ליטראטורה דה קורדל משמש גם כביקורת חברתית שנכתבת באופן מרומז, וחלק מהשירים מכילים תוכן תמים לכאורה שמסתיר מסרים נוספים.
הומור ובדיחות עממיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדיחות עדתיות נפוצות ואהודות מאוד בברזיל, קיים שפע עצום של בדיחות על הפורטוגלים שנובע מהשלטון הקולוניאלי והבדלי התרבויות. בדיחות על העמים הברזילאים השונים גם הם נושא אהוב מאוד, והבדיחות עוסקות בסטיגמות אשר דומיננטיות אצל כל אחת מהקבוצות השונות בברזיל: בהאיינוס- עצלנים ומדברים לאט. קריוקאס-נהנתנים ומוחצנים, מדברים בשפת רחוב. נורדשט - טיפשים. פאוליסטנוס: מכורים לעבודה ומרובעים. והגאושוס שהחזות המחוספסת שלהם מעוררת הרבה בדיחות שמטילות ספק בגבריותם ובנטיותיהם המיניות.
גם בדיחות על שחורים נפוצות ומקובלות יותר ממקומות אחרים.
פתגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברזיל רוויה בחוכמה עממית הבאה לידי ביטוי בפתגמים רבים כגון:
- "הרעב הוא הרוטב הטוב ביותר של הלחם"
- "כסף קונה לחם אבל לא הכרת תודה"
- "גרגר אחר גרגר תתמלא גם הבטן של התרנגולת"
מיתולוגיה עממית ופולקלור ברזילאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לברזיל אוסף של דמויות בדיוניות ויצורים פנטסטיים המהווים חלק מהתרבות והמיתוסים העממיים בברזיל שאליהם נרקם עולם אגדות שסובב סביבם, מקור דמויות אלה הם היתוך בין הפולקלור האירופאי (הכולל פיות, מכשפות, טרולים ויצורים מיתיים אחרים) ובין המיתולוגיה של דת הטופי-גוארני ועוד עמים אינדיאנים אחרים החיים בברזיל, המיתולוגיה מכילה אינספור דמויות וסיפורים, אך ניתן למנות כמה מן הדמויות המוכרות והאהובות ביותר:
- סאסי פררה (Saci Pererê) - על פי המיתולוגיה סאסי פררה הוא שדון יערות שנחשב לאחד הסמלים הלאומיים הבולטים ביותר של ברזיל, מקורו מאגדות אינדיאניות של שבטי הטופי, ולאחר הכיבוש הפורטוגלי והבאת השחורים מאפריקה הוא עבר שנויים. ססי הוא מעין תערובת תרבויות: הוא לבוש מגבעת אדומה והוא קטן מאוד כמו שדוני היער מהאגדות האירופאיות, יש לו מקטרת עץ שבאה מהמסורות הילידיות במקום, גופו כהה או שחור כמו השחורים והמולטים, והוא בעל רגל אחת והוא נע במערבולת כמו טאז. יש סביב דמותו אגדות וסיפורים רבים, אבל תפקידו דומה לזה של שדוני היער מהאגדות באירופה- הוא מציק לבוקרים ולאיכרים ואוהב לעשות תעלולים, לשחרר את הפרות, להרגיז את הפרים להקים מהומה בלולי התרנגולות ועוד. סמלם של קבוצת הכדורגל אינטרנציונל שבפורטו אלגרי הוא סאסי פררה.
- בוטו (Boto) - בוטו הוא דולפין ורוד שחי ביובלי האמזונס ואחד מהמינים המעטים בעולם של דולפינים שחיים במים מתוקים, כיום הבוטו נמצא בסכנת הכחדה וארגונים שונים עושים מאמץ רב כדי לשמר אותו, מקור הסיפור בא ממסורות יושבי הנהרות, ועל פי האגדה הבוטו שוחה בנהר בין הסירות, הספינות והמעברות הרבות ששטות על מימיו עד שהוא רואה בחורה יפה ובלילות הוא הופך את עצמו לבחור יפה תואר ששובה את לב הנערות בקסמו האישי ובריקודי הפוהו החושניים שלו, הנערה נופלת ברשתו ונכנסת ממנו להריון אך בעלות השחר הבחור נעלם וחוזר להיות דולפין בוטו ומחכה למצוא בחורה יפה אחרת.
- קורופירה (curupira) - מיתוס אינדיאני של גמד או מעין יצור יערות אדום שיער ובעל כפות רגליים הפוכות הפונות לאחור שתפקידו הוא להיות שומר היערות והטבע, לקורופירה יש כוחות קסם מיוחדים והוא שומר ומעניש את כל מי שפוגע בטבע-כלומר צד בעונת רוויה, או צד ומשתמש בטוב של הטבע בצורה דורסנית שמעבר לצרכיו האמתיים. על פי האגדה הוא מופיע הרבה בלילות ירח מלא, ויש לו כוחות להפוך ציידים לחזירים ולהפיח חיים בחיות שניצודו. קורופירה יכול גם להשמיע שריקות ורעשים שיבלבלו את הפולשים לטבע ובכך לגרום להם להיאבד בסבך הצמחייה או להיכנס לצרות. דמותו של קורופירה משתנה מאזור לאזור, בחלק הוא מתואר יותר כמו קוף או דמות חייתית בעלת תבונה אנושיות, בחלק כגמד יערות, וחלק כיצור אנושי של ממש.
- למפיאו (Lampião) - וירגוליניו פריירה דה סילבה, המכונה למפיאו, הוא הגיבור העממי המפורסם ביותר בברזיל ואחד מהסמלים הבולטים של תושבי צפון מזרח ברזיל (נורדשט) ויחד עם זה גם דמות שנויה מאוד במחלוקת. למפיאו ומריה דאו המכונה מריה היפה היו מנהגי כנופיה שנקראה הקנגאסירוס שפעלו בערבות המדבריות של פנים צפון מזרח ברזיל. אביו של למפיאו נהרג על ידי קצין משטרה כשלמפיאו עצמו היה בן שלושים ומאז יצא במסע נקם ברשויות החוק, הוא הנהיג מרד כנגד בעלי אחוזות והיה אחראי לשודים, בזיזות חטיפות תמורת כופר ועוד, יחד עם אלימות כמו רצח, אונס, עינויים והטלות מום, לבסוף הוא נהרג במארב משטרתי ב-1938. כיום למפיאו נתפסת כדמות של רובין הוד ברזילאי וסיפוריו הן מעין סיפורי מערבונים שהפכו לפולחן עד עצם היום הזה, הסיבות העיקריות כנראה הן טשטוש של המידע על האלימות, ובעיקר העובדה שהדמות נתפסת כגיבור שמרד כנגד בעלי האחוזות העשירים וכמי שהתנגד להשלכות של המשטר הפשיסטי והדורסני שהחל להתחזק באותה תקופה.
- קאיפורה (caipora) - שומר יערות נוסף, קאיפורה הוא אינדיאני חמור סבר ונחוש שרוכב על חזיר בר ושומר באדיקות על ההרמוניה בין האדם לטבע ומעניש את האדם כשתאוותו גורמת לו לנצל את הטבע לצרכיו באופן דורסני, הוא נוהג לעשן מקטרת ולשתות קשאסה.
- בויטאטא (boitata) - נחש אש אגדי שמקורו גם ממיתוסים אינדיאנים, אך הוא נפוץ בכל רחבי ברזיל וכרוכות בו אגדות רבות שמשתנות מאזור לאזור. הנחש נחשב למגן השדות ומשמש כמיתוס גם לחקלאים ויש לו כוח להצית ולכבות שרפות כשהוא חי גם במים וגם באש, יש לו אלפי עיניים וקיימות סביבו מונות שהוא יכול להתחפר במעמקי האדמה ולראות בחשוך בזמן מבול (ברזיל סובלת מהמון שיטפונות וזה אסון טבע מאוד נפוץ).
- לארה (Lara) - בנות הים של ברזיל, המיתוס נפוץ יותר בפנים ברזיל והם נפוצות בנהרות או אגמים מתוקים, בנות הים הם בעלות כוח רב ומענישות את מי שמפר את החוקים או רודף אחר בצע כסף כשהם מפתות אותו ומשוכות ביופיין וקולן הקסום להיכנס למים בכוח שאי אפשר לעמוד בו. המיתוס נוצר כנראה בתקופות החיפוש לזהב בימי ברזיל הקולוניאלית ומזהיר מפני הרדיפה אחרי בצע ואבני חן ומהשתעבדות לתאוות אחרות.
- פאפא-פינגו (papa-fingo) - פאפא-פינגו היא אגדה אורבנית שמקורה כנראה מסלבדור באהייה והיא מספרת על איש שמסתובב בפינות חשוכות ולוכד בחורות צעירות כדי למצוץ את דמן ולאכול את הכבד שלהן, האיש מתואר בדרך-כלל ובאופן מאוד לא מקרי גם כנראה, כבחור מוזר, לבוש סחבות בלויות שנושא על גבו שק ענקי, האגדה הזאת נועדה להזהיר ילדים ונוער מפני הסכנות האורבות בערים הגדולות של ברזיל על שלל טיפוסיה המפוקפקים והמוזרים.
- קריספין ראש הדלעת (Cabeça de cuia) - האגדה על נהר פרביה שבמדינת פיאואי בצפון מזרח המדינה שמספרת על משפחת איכרים ענייה מאוד וקשת יום שכל מה שהם אכלו היה מרק עצמות דל, יום אחד לבן נמאס מהרעב הדלות והעוני ובשיאו של התקף זעם הבן רצח את האם כשהוא מכה בעוצמה עם העצם על ראשה, לפני שהאם נפחה את נשמתה היא קללה את בנה שהוא יהפוך לחיית מים מכוערת בודדה ואומללה שאיש לא ירצה להתקרב אליה עם ראש בצורת דלעת, והקללה תוסר רק אחרי שיטרוף שבע בתולות צעירות בשם מריה, עד היום נוספו סיפורים מסורתיים על עדי ראייה שראו את החיה המסתורית ועל בנות שנחטפו ליד הנהר ולא נמצאו לעולם.
- קבוקלו ג'י אגואה (Caboclo d'Água) - קבוקלו הוא יצור מימי שחי בנהר סאו פרנסיסקו והפך למעין סיפור אימה של מלחים שנהגו לשוט לאורך הנהר ובחן את אומץ לבם, הסיפור הוא על יצור מימי כעור שנראה כגוש בשר גס בעל עין אחת שנוהג לחבל בספינות ולגרום לטביעתם או להפוך סירות ולהטביע את קורבנותיו, לעיתים הוא אף מערים על המלחים ומתחפש לחיה אחרת, לדג שמן או לעיתים לחיה בלתי מזוהה או לחיות שאינן שייכות לנהר כמו סוס או פר, וכשהמלח מנסה לראות מה יש שם הוא מתנפל עליו. האגדה על קבוקלו ג'יאגואה היא במקור אירופאית כנראה, ויש לה דמיון רב לסיפור המפלצת מאגם לוך נס שבסקוטלנד, וגם בנהר סאו פרנסיסקו כמו בלוך נס ונכתבו תילי תילים של סיפורים, עדויות ואף צילומים של אנשים שנשבעו שנתקלו באותו יצור מסתורי.
- פאי דו מאטו (pai do-mato) – פירוש השם הוא "אב היער" וזו דמות מיתית שנופצה במחוז אלאגואס, זוהי חיית יערות גדולה ושעירה במיוחד שכל גופה מכוסה שיער פרא, היא בטלנית ובעלת צחוק מתגלגל, הדמות שאולה כנראה מהמיתוס האירופאי של הטרול. המילה מאטו היא גם כאמור יער והיא גם מרמזת על היותה שעירה למדיי, וגם על מקום מחייתה, הדמות הפכה לדרך ביטוי לילד או אדם שמסרב להסתפר, וכדי לשכנע אותו אומרים "אתה רוצה להיות כמו פאי דו מאטו"?
- קבאסה סאטניקה (Cabeça Satânica) - ראש השטן היא רוח רפאים או סוג של זומבי (גופת אדם מת-חי) חלק מתארים אותו כפרצוף כהה בעל שיער ארוך סביבו, עניים פעורות וחיוך מרושע, מקורו כנראה פורטוגזי וזו מעין הכלאה של סיפורי רוחות, אדם זאב, זומבים ואמונות נוצריות, פרצופו המרושע נוהג לרדוף עוברי אורח תמימים שנמצאים בלילות ברחובות בשעות מאוחרות, והוא אוהב לרדוף אותם לגרום להם פאניקה ולהביא מזל רע, כמו מחלות או תאונות, האמונה היא שמי שנתקל בפרצופו זה מבשר לו על מותו המתקרב, במקומות רבים בצפון מזרח הוא התגלמות העין הרע ויש שפע של דרכים להימנע מחמתו כמו ריחות רעים ותפילות נוצריות, או צלבים מקש בדלת הבית, על פי האמונה גם הגיית שמו באופן מפורש עלול לגרום להיתקל בו ולהביא מזל רע.
- לוביסו-הומן (Lobisomem) - אדם זאב בפולקלור הברזילאי, דמות זו לא עברה שנויים משמעותיים מאדם הזאב בפולקלור המערבי והאירופאי, וגם פה הוא אדם שהופך לזאב בלילות ירח מלא, בפולקלור הברזילאי בדרך-כלל הסיפור מתמקד באגדות בהם האדם זאב מאיים על אוכלוסיית הבוקרים והאיכרים המקומיים כשהאדם הזאב מסתובב בניהם ולא מודה בכך, ובסופו של דבר הגברים האמיצים של הכפר מצילים את האזור בכך שהם תופסים אותו.
- מטינטה פריירה (Matinta Perera) - דמות המכשפה הזקנה בפולקלור הברזילאי, מטינטה פריירה היא זקנה בעלת מראה קלאסי, לבושה בברדס שחור ויודעת להפוך את עצמה לנשר, האמונה היא שבלילות ירח מלא יש לשים מתנות בחוץ כדי שתיקח אותם בעת מעופה כנשר כדי שלא תחטוף ילדים. בגרסאות יותר מודרניות מטינטה מתוארת כאישה בודדה שרוצה חברה ושאין מאחורי מעשיה כוונות זדון.
- מאפינגוארי (mapinguari) - יצור מיתי שדמותו גם היא שאולה מהטרול האירופאי, ועברה שינויים כנראה בהשראת העצלן הענקי שהיה נפוץ ביערות האמזונס אבל ככל הנראה נכחד. המפינגוארי הוא בעל שיער אדום פראי קשה ארוך ומדובלל והוא בגובה של 4 או 5 מטרים, הוא ישן ביום, ער שעות מועטות בלילה, מסריח מאוד ועלול לגרום לסחרחורת ובלבול של הקורבן כאשר הוא מפיץ את ריחו המצחין. הוא אוהב לאכול ראשים של בעלי חיים ובני אדם בעזרת שני פיות שיש לו, אחד מהם בטבורו. ישנן גרסאות שונות לדמות זו ובחלקן הוא מתואר כציקלופ בעל שלושה פיות, גם כאן אחד מהם נמצא בטבור ועוד אחד בלב, הפיות נפתחים בצורה אנכית, הדרך היחידה להורגו היא על ידי תקיעת חרב בלבו כאשר הוא פוער את פיו.
- רומאוזיינו (Romãozinho) - רומאוזיינו הוא ילד פראי בעל חוש הומור רשעי ואכזרי שהתייחס רע אל הבריאות וקיים דמיון מסוים אל סיפורי מקס ומוריץ הגרמניים וייתכן שהם מעין הכלאה של הסיפורים יחד עם העוני הרב והמצב של ילדי הרחוב הרבים מאוד שקיימים בברזיל ועושים הכול כדי לשרוד. הסיפור מספר על בן איכרים עני שאמו שלחה אותו לשדות כדי להביא לאביו ארוחה, אך בדרך הילד לא שלט ברעבתנותו ואכל את העוף כשראה האב את עצמות ושאל מדוע זה, רומאוזיינו השיב שאמו אכלה את העוף יחד עם בחור אחר אותו פגשה, האב רצח את האם בהתקף קנאה וזעם ולפני שמתה קללה את הבן שייפרד לנצח מאביו ויחיה כילד פרא שלא יתבגר ולא ימות לעולם, עד היום מספרת האגדה שרומאוזיינו עושה תעלולים ומפחיד אנשים ומטריד אותם, אך הוא גם עושה דברים טובים לזולת כדי לפצות על הקללה, יש רבים שסבורים שהמסר של האגדה מופנה כנגד העוני הרב ועל ילדי הרחוב שהפכו לרעים בגלל הסביבה ובגלל המצוקה והרעב.
בשנים האחרונות עיריית ריו הפיקה סדרה של סרטוני אנימציה בשם "נשבע שראיתי" (juro que vi) שבהם מסופרים כמה מאגדות הפולקלור האהובות.
אגדות ומעשיות מסורתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בברזיל קיימים סיפורי מעשיות ואגדות שנפוצות במסורת העממית:
- פרצ'יניו אליז'אדו (Pretinho Aleijado) – פרצ'יניו הנכה הוא סיפור שנפוץ בעיקר באזור הפאנטאנל אך גם בשאר המערב המרכזי, ומספר על בחור מולאטי חסר יד שעבד בכנסייה קטנה בעיירה נידחת, הוא היה בחור טוב לב ואהוד על כל תושבי האזור, ואנשים רבים היו נעזרים בו ומתוודים אליו, על פרצ'ינו הופקד גם לצלצל בפעמוני הכנסייה, יום אחד פרצו שודדים לכנסייה ובמהלך מאבק פרצ'ינו נורה ונהרג, תושבי העיירה והאזור היו המומים וכואבים ויצאו לרודף אחרי השודדים כדי להרגם, כמה לילות לאחר מכן, אחד התושבים נכנס לכנסייה וראה את רוחו של פרצ'ינו שאמרה לו לא לרדוף אחרי השודדים כי רק לאל ולגורל יש זכות לקחת חיים ולכן הם לא רדפו את השודדים יותר. אומרים שבתקופה שלאחר המקרה פעמוני הכנסייה צלצלו לעיתים מעצמם ונראה שרוחו של פרצ'ינו הזיזו את הפעמונים כי הוא היה נאמן עדיין אל תושבי הכפר.
- נחש הקוברה וביתה של המלכה לוזייאה (cobra grange)
- השחרחר מהמרעה (negrinho do pastoreio) - אגדה שהייתה אהובה מאוד במהלך תקופת העבדות בעיקר בדרום המדינה, ונחשבת לכוח שהניע את ביטול העבדות. האגדה מספרת על בחור שחור צייתן וחרוץ שעבד בחווה בשביל אדונו שהתייחס אליו באופן אכזרי ומרושע. יום אחד איבד הנער את הסוס האהוב ביותר של אדונו, וכשהוא גילה זאת הוא העניש אותו בחומרה והצליף בו. ביום למחרת ניגריניו מצא את הסוס האבוד בשדה בזמן שהשתוללה סופה חזקה, הוא ניסה לתפוס את הסוס ולקשור אותו אך נכשל והסוס הצליח לברוח. האדון האכזר רצה להעניש את ניגרניו על הטעות שעשה, וקשר אותו אל גזע עץ מעל קן נמלים ... הנער המסכן בכה וצרח, ולאחר שסבל סבל נורא במשך כל הלילה, נפח את נשמתו. למחרת, כשהחוואי האכזרי התעורר והלך לראות מה עלה בגורלו של הילד הוא נדהם לראות אותו עומד זקוף, ללא שריטה או צלקת אחת מהמכות הרבות שקיבל וללא סימני עקיצות הנמלים. ממש לידו עמד המלאך הקדוש עם סוסו האהוב של החוואי, יחד עם עוד עשרים ותשעה סוסים יקרי ערך. האיכר הבין שהמלאך הקדוש עומד להעניש אותו וזה התחנן לרחמים, ניגרניו לא הוציא עוד מילה אחת, טפס על הסוס ונעלם, אף אחד לא יודע לאן....יש אנשים שמעידים שהם ראו את נגירניו דוהר על סוסו במרחבי הפמפס.
- ויטוריה-ראג'ייה (vitória-régia) - אגדה אינדיאנית שמקורה מיושבי הנהרות באמזונס. הסיפור מספר על שאמן שמגלה לנערה צעירה בשם ויטוריה שכל הנשים הצעירות והיפות שמתאהבות בירח נהפכות לכוכבים, ושכל כוכב שמופיע בשמי הלילה היה פעם אישה יפה. ויטוריה שהייתה נערה יפה מאוד, הוקסמה מהסיפור ורצתה גם היא להפוך להיות כוכב והחלה לרדוף אחרי הירח. היא נהגה לצאת מאוהל שלה ולטפס על סלעים גבוהים ועצים כדי לנסות להיות קרובה לירח אך ללא הועיל. הנערה הצעירה לא הייתה מכונה לוותר, והירח ושהשמים נשארו רחוקים ולא הבחינו בקיומה, עד שיום אחד, היא נגישה למי הנהר והבחינה בהשתקפותו של הירח המלא במים, היא ידעה שהירח נענה לחיזוריה והנערה צללה על תוך מי הנהר ונעלמה לנצח. הירח רצה לפצות אותה על שהקריבה את חייה, ובמקום ממנו קפצה אל המים צמח פרח יפה בשם ויטוריה-ראג'ייה המכונה גם "כוכב המים", צמח לבן ממשפחת הנופריים הגדל על מי נהר האמזונס, ופותח את עליו בזמן ירח מלא.
מטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מטבח ברזילאי
המטבח הברזילאי מגוון וכולל השפעות מהקהילה הילידה, מאירופה, אפריקה, יפן, ארגנטינה, המזרח התיכון ועוד, לכל אזור מאכלים ייחודים. במטבח הברזילאי יש מוצרים ומאכלים בולטים שנפוצים בכל רחבי המדינה כגון שימוש בשורש הקאסבה, בשעועית, אורז, מאכלי ים, בשר, עוף וכן אסאי, גוארנה, קאשסה, מאפים ובירות מקומיות.
אומנות עממית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיום ההגדרה המדויקת של מלאכה היא רחבה, גבולותיו מעורפלים ומבולבלים לעיתים קרובות עם אמנות גבוהה. האומנות העממית כוללת מלאכה ואמנות פלסטית שעוסקות בתרבות המסורתית ובמיתולוגיות וייצור מלאכות לצורכי פולחן כגון פסלונים, קמעות, מחרוזות ועוד. כגון בייצור אגרטלים, סירים וכלי חרס מקושטים, אמונות גוף, העבודות בעור וקרן, תחרה, רקמה ובדי אריגה; צורות של ייצור תעשייתי בתוצרת הבית כמו בייצור של קמח קאסבה, כלי נגינה, צעצועים, פסלים וגילופים, בתכשיטים, ובאינספור דרכים אחרות. המלאכה הברזילאית היא בין העשירות בעולם, כאשר יש לכל אחד תכונות, שימושים, מנהגים ומסורות שאופייני למקום. בשנים האחרונות המלאכה השיגה הכרה לאומית גדולה, גם מחוץ לגבולות המדינה וזה מהווה תפקיד חברתי וכלכלי חשוב, בכך שהיא מבטיחה את פרנסתן של משפחות רבות בקהילה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גיל חסקין-התרבות והחברה הברזילאית.(הקישור אינו פעיל)
נשבע שראיתי (juro que vi) לארה, סרטון באתר יוטיוב- נשבע שראיתי (juro que vi) בוטו, סרטון באתר יוטיוב
- נשבע שראיתי (juro que vi) ססי פררה, סרטון באתר יוטיוב
- נשבע שראיתי (juro que vi) מרצ'ינה פררה, סרטון באתר יוטיוב
- נשבע שראיתי (juro que vi) קורופירה, סרטון באתר יוטיוב
- תיאטרון בובות- קוברה גראנג'י וביתה של המלכה לוזיאה, סרטון באתר יוטיוב
