פואד נסאר
 | |
| לידה |
28 בדצמבר 1914 נצרת, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
30 בספטמבר 1976 (בגיל 61) |
| מפלגה |
Jordanian Communist Party, המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, הליגה לשחרור לאומי |
  | |
פואד נסאר (בערבית: فؤاد نصار; 28 בנובמבר 1914, נצרת – 30 בספטמבר 1976, עמאן, ירדן) היה איש ציבור פלסטיני, ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית. בתפקידו האחרון שימש כראש המפלגה הקומוניסטית הירדנית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נסאר נולד בנצרת למשפחה נוצרית והיה בנו של מורה ומורה בעצמו. בנעוריו היה פעיל בתנועה הלאומית הפלסטינית והשתתף במרד הערבי הגדול כמפקד כנופיה בדרך בין ירושלים ויריחו[1]. הוא התעמת עם עבד אל-קאדר אל-חוסייני על רקע טענתו שיש לכוון את המאבק נגד האמפריאליזם הבריטי ולא נגד היישוב היהודי. בנוסף, הוא התנגד לשיטות הפעולה של החוסיינים נגד הפלחים. בעקבות זאת ניסו להתנקש בחייו והלשינו עליו לשלטונות הבריטים. הוא נמלט לעיראק, שם הצטרף למפלגה הקומוניסטית. בימי המלחמה האנגלו-עיראקית הוא נאסר וקיים שביתת רעב. כשהשתחרר שב לארץ ישראל בתחילת 1943[1] והיה פעיל במפלגה הקומוניסטית של פלשתינה. הוא היה ממקימי הליגה לשחרור לאומי[2] יחד עם פעילי שמאל ערבים נוספים ושימש כיושב ראשון הארגון. בשנת 1944 היה ממייסדי העיתון הקומוניסטי הערבי אל-איתיחאד יחד עם אמיל חביבי ואמיל תומא. בנובמבר 1947 הוא נאם באספת המונים בירושלים נגד המלחמה בין יהודים לערבים וטען שהיא מזימה אימפריאליסטית. אולם תנועתו הוצאה מחוץ לחוק והוא ירד למחתרת ובמשך ארבע שנים נדד עם בית דפוס קטן בין ישראל וממלכת ירדן.
בשנת 1951, כשהוא מתגורר בגדה המערבית, ייסד את המפלגה הקומוניסטית בירדן. בדצמבר 1951 הוא נאסר בבית דפוס מחתרתי עם מספר פעילים אחרים[3] בעוון הפצת תעמולה קומוניסטית[4] והועמד למשפט. בפתיחת המשפט הוא שר יחד עם הנאשמים האחרים את האנטרנציונל ובעקבות זאת התקיים המשך המשפט בדלתיים סגורות. בסוף המשפט הוא נדון לעשר שנות מאסר[5]. בעקבות מחאות בירדן קוצר עונשו לשש שנות מאסר[6]. במאי 1955 עלו מחאות על מצבו הבריאותי הקשה[7] והוא שוחרר באוגוסט 1955 בתנאי שיצא לגלות[8] והוא עבר לסוריה. בנובמבר 1956 הותר לו לשוב לירדן לאור ההתקרבות של מדינות ערב על ברית המועצות[9] ובדצמבר 1956 הוחזרה לו אזרחותו הירדנית[10].
בינואר 1958 השתתף נסאר בוועידת סולידאריות של עמי אסיה בקהיר[11]. באותו זמן פורסם בירדן שהוא יועמד למשפט בהיעדרו על ארגון הפגנות בירדן[12] ובתחילת פברואר 1958 הוא נדון למאסר עולם[13]. ביוני 1958 הוא השתתף בוועידה של המפלגה הקומוניסטית הבולגרית והביע תמיכה באיחוד הרפובליקה הערבית המאוחדת וביקר את הנטייה המערבית של ממלכת ירדן[14]. בינואר 1959 שבו שלטונות ירדן ושללו את אזרחותו[15]. בשנות ה-60 פעל נסאר ממזרח אירופה[16] והרבה לכתוב בביטאונים קומונסטיים[17]. לאחר הקמת אש"ף הוא הביע תמיכה בה ודרש שהיא תהיה דמוקרטית ותייצג את כל העם הפלשתינאי הערבי[18]. בסוף שנת 1967, לאור ההתקרבות החוזרת בין ירדן וברית המועצות, שב נסאר לירדן[1].
בשנת 1973 היה לקומוניסט הראשון שהצטרף למועצה הלאומית הפלסטינית[19].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דני רובינשטיין, אש"ף כאופוזיציה ירדנית, דבר, 12 בנובמבר 1976
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 פואד נצאר, על המשמר, 15 בדצמבר 1967
- ^ 23 עורכי דין, על המשמר, 17 בינואר 1952
- ^ פעילים קומוניסטים נעצרי בעבה"י, על המשמר, 31 בדצמבר 1951
- ^ הנאסרים ברבת עמון יועמדו לדין לפי חוק המלחמה בקומוניזם, על המשמר, 2 בינואר 1952
- ^ גבריאל שטרן, פואד נצאר נידון ל-10 שנות מאסר ועבודת פרך, על המשמר, 22 בפברואר 1952
- ^ הזעזועים במצרים ובעבה"י, על המשמר, 25 באוגוסט 1952
- ^ בירדן גובר המאבק הציבורי להעברת פואד נסאר ממחנה ריכוז, קול העם, 22 במאי 1955
- ^ ק. אמנון, פואד נאצר, מנהיג הקומוניסטים בירדן, שוחרר מכלאו ויגורש, על המשמר, 1 באוגוסט 1955
- ^ ק. אמנון, פואד נצאר חזר לירדן, על המשמר, 14 בנובמבר 1956
- ^ הוחזרה האזרחות לפואד נצאר, על המשמר, 23 בדצמבר 1956
- ^ פואד נצאר השתתף בועידת קהיר, קול העם, 15 בינואר 1958
- ^ משפטי ראווה בירדן, קול העם, 16 בינואר 1958
- ^ מנהיג הקומוניסטים בירדן למאסר עולם, דבר, 6 בפברואר 1958
- ^ ננעלה הועידה ה-7 של המפלגה הקומוניסטית הבולגרית, קול העם, 9 ביוני 1958; המשך
- ^ נשללה האזרחות מ-48 עסקנים ירדניים, דבר, 27 בינואר 1959
- ^ עצורים קומוניסטיים שוחררו בירדן, דבר, 22 בספטמבר 1966
- ^ א. בורה, שתי לשונותיו של פואד נצאר, למרחב, 28 במרץ 1967
- ^ דב אפל, קומוניסט ירדני מחדש הלכה בהיסטוריה הסובייטית, למרחב, 3 במרץ 1967
- ^ אהוד יערי, רק"ח, דבר, 16 בפברואר 1973