עשרת השבטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נחלות שבטי ישראל

עשרת השבטים הם חלק משנים עשר שבטי ישראל, אשר לפי המסורת המקראית הוגלו לאחר כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור ומאז לא נודע גורלם. עשרת השבטים הם: ראובן, דן, נפתלי, גד, אשר, יששכר, זבולון, מנשה, אפרים וחלק משבט לוי. העיסוק בגורל עשרת השבטים הוא עתיק יומין ואוניברסלי. במהלך השנים הועלו מספר השערות לגבי מקום המצאם ושיוך עמים וקבוצות אתניות כצאצאים של עשרת השבטים, אולם לא נמצאו לכך הוכחות ברורות.

על-פי המחקר ההיסטורי והארכאולוגי בן-זמננו, ההגליות מאזור הגליל ועבר הירדן היו משמעותיות ורחבות, ובאתרים רבים נמצאו עדויות לחורבן משמעותי או לנטישה, ואכן, שבטי ראובן, גד, דן ונפתלי אכן לא מוזכרים שוב במקרא. מנגד, ההגליה מאזור השומרון הצפוף הייתה מצומצמת בהרבה ממה שמתואר בספר מלכים, ומבחינה ארכאולוגית, בזמן שישנן עדויות לחורבן ונטישה, במקומות אחרים יש גם סימנים של המשכיות. תיאוריה זו מתיישבת גם עם הכתוב בדברי הימים, שם מוזכרים אנשים משבטי אפרים, מנשה, זבולון, אשר ויששכר גם אחרי חורבן ממלכת ישראל. על-פי הסברה המקובלת במחקר, הגולים לאשור נטמעו בקרב האוכלוסייה המקומית בארצות גלותם. אלו שנותרו התיישבו חלקם בממלכת יהודה, ואחרים נותרו בשומרון, ויצרו את מה שהפך בהמשך לקהילת השומרונים.[1][2]

פיצול הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – פילוג ממלכת ישראל המאוחדת

לפי המקרא, לאחר מותו של שלמה המלך התפצלה ממלכת ישראל המאוחדת המקראית לשתי ממלכות, הממלכה הדרומית – ממלכת יהודה, והממלכה הצפונית – ממלכת ישראל. תחת ממלכת יהודה נכנסו גם שבטי בנימין, שמעון וחלק משבט לוי, ושאר השבטים נקראו מעתה ממלכת ישראל. הפעם היחידה בה מופיע במקרא המושג "עשרת השבטים" היא בספר מלכים א'[3], במעמד בו מנבא אחיה השילוני לירבעם בן נבט על פיצול ממלכת שלמה: ”קַח-לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה- אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים”.

גלותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המתארת את הגליות תושבי ממלכת ישראל על ידי האשורים.

בשנת 722 לפנה"ס, או לפי המסורת היהודית בשנת ג'ר"ה (556 לפנה"ס), בימי מלכותו של הושע בן אלה, כבשה אשור בהנהגת שלמנאסר החמישי (ואחר כך תחת סרגון השני), את ממלכת ישראל, החריבה את בירתה שומרון והגלתה רבים מאנשיה לאשור. על גולי ישראל נאמר: ”וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי”[4]. שלמנאסר החמישי הגלה גם מאנשי השבטים שחיו בעבר הירדן, כפי שנאמר בדברי הימים: ”וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה”[5]. ההגליה הזאת תאמה למדיניות האשורית להגלות כל עם שנכבש תחת ידם על מנת להעצים את השליטה בו, ובאמצעות הגולים גם לחזק את האימפריה האשורית. גלות זו שסימנה את הקץ לממלכת ישראל, היא הגלות השנייה בממלכה, ובאה לאחר הגלות שהגלה תגלת-פלאסר השלישי חלקים נרחבים בעקבות מלחמת פקח ואחז ומרד המס נגדו.

לפי מספר עדויות במקרא נראה שלא כל עשרת השבטים הוגלו, אלא חלקים מהם נשארו בארץ ישראל. העדות הראשונה היא בספר דברי הימים בו מתוארים אנשים מהשבטים מנשה, אפרים, שמעון והגרים שהיו איתם, שמצטרפים לתושבי ממלכת יהודה בימיו של אסא[6], כמו כן מסופר שם[7] שהמלך חזקיהו פנה לבני ממלכת ישראל לשוב ולהתאחד עם תושבי יהודה לעם אחד כפי שהיה בעבר, והזמין אותם לחגוג בירושלים את חג הפסח. מקור נוסף נמצא בספר ירמיהו[8], שם מסופר על 80 איש משכם, שילה ושומרון, שבאו אל גדליה בן אחיקם לאחר חורבן בית המקדש יותר ממאה שנה לאחר נפילת שומרון, ניתן להסיק מכאן שנשאר ישוב בשומרון גם לאחר הגלית אשור את העם.

יש הטוענים[9] שהדבר התאפשר על ידי כך שרבים מתושבי ממלכת ישראל נמלטו לממלכת יהודה ששמרה על עצמאותה, ומבססים את טענתם על ממצאי חפירות ארכאולוגיות שנערכו בירושלים, מהן עולה כי אוכלוסיית העיר הכפילה פי כמה וכמה בתקופה שלאחר הגליית האשורים את תושבי ממלכת ישראל. יש הטוענים[9] כי האשורים הגלו רק את האליטה ושאר העם נותר בארץ ובמשך הזמן חלקו נספח לממלכת יהודה.

הטענה שלא כל תושבי ממלכת ישראל הוגלו על ידי אשור מקבלת חיזוק גם מהאנאלים של תגלת פלאסר השלישי שטוען שהגלה רק "27,290 איש מהעיר שומרון" ואת היתר השאיר במקום עם הטלת מס כבד עליהם. בנוסף, המקורות האשוריים טוענים כי רק 13,250 איש הוגלו מהגליל מבלי למנות את מניין הגולים מעבר הירדן המזרחי.[דרוש מקור] הסברה היא שאם מלך אשור באמת היה מגלה את כלל האוכלוסייה המקומית הוא בוודאי היה מתפאר בכך ברישומיו.

עליית שארית עשרת השבטים בימי ירמיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיאור שיבת ציון שבספר דברי הימים א' מסופר כי השבים ארצה היו מהשבטים: יהודה, בנימין, לוי, מנשה ואפרים[10].

כמו כן ישנה דעה בגמרא[11] שירמיהו החזיר את עשרת השבטים לארץ ישראל, אם כי רש"י[12] טען שירמיהו לא הצליח להחזיר את כל עשרת השבטים אלא רק חלק קטן מהם.

האם עשרת השבטים עתידים לחזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המיתוס של עשרת השבטים האבודים

במשנה במסכת סנהדרין[13] מובאת מחלוקת האם עתידים עשרת השבטים לשוב מן הגלות ולהתאחד עם שאר העם:

עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר 'וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה'[14], מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינן חוזרים – דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: 'כיום הזה' – מה יום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפלה להן כך עתידה להאיר להם[15].

למרות זאת חלק מן הפרשנים סבורים שאף לרבי עקיבא אין הכוונה שלא ישובו לעולם אלא שרק בני אותו הדור שחטאו לא ישובו אך בניהם ובני בניהם ישובו מן הגלות[16], כראיה לכך הם מביאים את הנבואה בסוף ספר יחזקאל[17] אודות החלוקה העתידית של ארץ ישראל, בחלוקה זו מוזכרים שלושה עשר חלקים גם בעבור עשרת השבטים[18].

ואכן הרמב"ם[19] הרדב"ז[20] ופרשנים נוספים סבורים שעשרת השבטים עתידים לחזור מגלותם.

מקום גלותם ע"פ המקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות מוזכרים מספר מקומות שאליהם הוגלו עשרת השבטים, הבולטים בהם שזוהו או הוזכרו במקורות הם:

גוזן וחבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום גלותם של עשרת השבטים מוזכר במקרא ”וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי”[4], בתקופת חז"ל עדיין ידעו להצביע על מקום זה כפי שמוזכר בתלמוד מסכת יבמות:

חלח - זה חלזון, וחבור - זו חדייב, נהר גוזן - זו גינזק, וערי מדי - זו חמדן וחברותיה, ואמרי לה: זו ניהר וחברותיה. חברותיה מאן? אמר שמואל: כרך מושכי חידקי ודומקיא.

בצפון-מזרח סוריה בסמוך לגבול טורקיה ישנו אתר ארכאולוגי שע"פ הממצאים זוהה עם העיר גוזן הקדומה שהייתה בסמוך לנהר גוזן המוזכר במקרא, העיר גוזן הקדומה היוותה מרכז של פחווה אשורית ועל פי הממצאים אליה הוגלו עשרת השבטים. אחת התעודות שנמצאו בגוזן (תעודה 111) מתייחסת להתיישבות הישראלית במקום. תעודה זאת מהמאה ה-7 לפנה"ס עוסקת בפדיון שבויה ששמה "דינה"[21][22].

לעומת זאת הרמב"ן בפירושו לתורה[23] מזהה את נהר הסמבטיון (ראו לקמן) עם נהר גוזן הנזכר במקרא[4]. ואילו לדעתו של אלדד הדני הנהר הזה נמצא בסודאן או בחבש. רבי משה אבן עזרא כתב כי "אפשר שגוזן היא מדינת גזנה, שהיא עיר הבירה של כוראסאן"[דרוש מקור].

יש המזהים את נהר חבור עם נהר החבור שבקרבתו מצויה העיר זאח'ו שבין שטחי כורדיסטן שבתחומי שלטון עיראק וטורקיה המודרנית, קיים גם זיהוי של חלח עם Halahhu הידועה בכתובות אשוריות כעיר וכמחוז ששכן מצפון-מזרח לנינוה.

אליה שמואל הרטום הציע בפירושו לדברי הימים, כי ייתכן ש"חלח" שלא זוהתה וודאית בזמן הוצאת ספרו היא כלקיטיס המוזכרת בפי היוונים כמקום בארם נהריים. האזור האחר בו יושבו היה זה שלאורך נהר החבור. רבים מתושביו הארמים של אזור זה, בו שכנו בעבר ממלכות ארמיות, הוגלו על ידי מלכי אשור לארץ אשור.

יהודי אפגניסטן מזהים את המקומות גוזן וחבור המוזכרים במקרא שאליהם הוגלו עשרת השבטים כמקומות באפגניסטן, לדעתם "חבור" מזוהה עם מעבר ההרים ח'ייבר, את "הרא" מזהים כעיר הראט ואת "גוזן" מזהים הם עם העיר גזאני שעל גדות נהר גזאני[24].

יהודי בוכרה מזהים את חבור עם העיר בוכרה, ולפי המסורת שהייתה רווחת אצלם הם מצאצאי עשרת השבטים[25].

ישנם גם אזכורים של שמות ישראליים בתעודות שנחשפו בכלח ונינוה, בירות אשור במאות 8-7 לפנה"ס, המלמדות שגולי ישראל הובאו גם לבירות הממלכה. הללו היו כנראה בעלי מקצוע מבוקשים. בספרו המפרש את ספר מלכים לצד תגליות וממצאים ארכאולוגיים משנת 1980 מציע הרטום בפירושו למקומות ההגליה כי ייתכן ו"הרא" המוזכרת בספר דברי הימים א', פרק ה', פסוק כ"ו, היא חרן[26].

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד במסכת סנהדרין מובאת אפשרות נוספת למקום שבו נמצאים עשרת השבטים:

"להיכא אגלי להו? מר זוטרא אמר: לאפריקי. ורבי חנינא אמר: להרי סלוג.

המהר"ל[27] מנסה לדון בזיהוי המקום אפריקי המוזכר בתלמוד – ”ועוד יראה דהכי פירושו, דמתחלה הגלה אותם לאפריקי, ואינו אפריקי שהוא ידוע לנו, אבל הוא מקום דפסקי הרי חושך. וזה נקרא ג"כ אפריקי וכך מוכח במסכת תמיד”.

על פי נוסע אנגלי שביקר בארץ ישראל ב-1601 הייתה בזמנו מסורת על הימצאות השבטים באתיופיה, ש”אינם יכולים לצאת משם בגלל ים-של-חול, המפריד את מצרים מאתיופיה, ומחמת הים האמור הזורם וזועף ללא הפסק, חוץ מאשר מדי-יום שביעי שהוא יום השבת שלהם, עד שאינם יכולים לעבור אותו”[28]. ראו אודות ההשערה על מוצאם מעשרת השבטים בערך מוצא ביתא ישראל.

מאחרי נהר הסמבטיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים מחכים על הגדה של נהר הסמבטיון. חלון ויטראז' בכנסייה בעיר פרנקפורט על האודר בגרמניה
ערך מורחב – סמבטיון

המקור המפורסם ביותר אודות הימצאותם של הגולים מעשרת השבטים מתייחס לדברי המדרשים והתלמוד הירושלמי שבהם נאמר שהגולים הוגלו אל מעבר לנהר הסמבטיון. ”לשלוש גלויות גלו ישראל: אחת לפנים מנהר סמבטיון, ואחת לדפני של אנטוכיה, ואחת שירד עליהם הענן וכיסה אותם”[29]. האגדה מספרת שנהר הסמבטיון (שהוא שיבוש של "סבטיון" מלשון שבת[30]) גועש במשך ששת ימי החול בשבוע ובשבת נח מזעפו, ולכן אנשי עשרת השבטים ששומרים שבת מנועים לעבור אותו ולחזור, בגלל חילול שבת הכרוך בכך. יוסף בן מתתיהו מזכיר את הסמבטיון וטוען כי טיטוס ראה אותו, גם פליניוס הזקן מתייחס אליו וטוען כי: ”בני עשרת השבטים מצויים במלכוד שכן כאשר הנהר נח ביום השבת אין הם חוצים אותו מפאת חילול השבת”.

תפוצות אפשריות של עשרת השבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילות יהודיות בעלות מסורת בהיותם צאצאי עשרת השבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימת קהילות יהודיות שטוענות ומייחסות עצמן או המיוחסות על ידי חוקרים מסוימים להיות צאצאי עשרת השבטים:

השומרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השומרונים טוענים כי הם צאצאי עשרת השבטים (לטענתם הם מצאצאי שבט לוי, שבט מנשה, ושבט אפרים שלא גלו מן הארץ במהלך גלות עשרת השבטים), אבל לפי המסורת היהודית הם צאצאי הכותים שהובאו לארץ על ידי מלך אשור. קיימת טענה נוספת כי השומרונים הם צאצאים של יהודים ואשורים שהתיישבו בחבל שומרון והתבוללו ביניהם. במחקר גנטי שנערך בשנת 2004, התגלה כי מרבית השומרונים הם אכן צאצאים של שארית הפליטה של ממלכת ישראל, שלא יצאו לגלות ונשאו נשים אשוריות ואחרות שהוגלו לארץ בהתאם למדיניות האשורית.[31]

קבוצות אתניות שיש המיחסים אותם לעשרת השבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברחבי העולם, ובעיקר בדרום-מזרח אסיה, ישנם קבוצות אתניות המקיימות מנהגים שונים המזכירים מנהגים יהודיים קדומים ויש המזהים אותן עם צאצאי עשרת השבטים. לאחדות מהקבוצות אין סבירות גבוהה לקשר עם עשרת השבטים:

  • פתאנים - אפגניסטן יש המייחסים אותם לעשרת השבטים. ד"ר אביגדור שחן שחקר את שבט הפתאנים באפגניסטן טוען בספרו "אל עבר הסמבטיון" כי הם צאצאי עשרת השבטים וכי לאחר "שמקלפים" את מעטה האסלאם מגלים מנהגים יהודיים רבים כמו סמלים של מגן דוד והמנורה, וקמעות של שמע ישראל, בית המלוכה האפגני החזיק בספר העתיק "מחזן-אי-אפגני" שמתאר את הקשר של שבטי הפתאנים לבני משפחת שאול המלך. גם יהודי אפגניסטן מצדדים בטענה כי שבטים מוסלמים באפגניסטן הם צאצאי עשרת השבטים. ראו בעניין זה עוד בערך פתאנים.
  • הקשמירים - פקיסטן.
  • בני עדת הלמבה - דרום אפריקה, זימבבואה, מלאווי ומוזמביק. לבני הקבוצה אתנית זו ישנה מסורת שלפיה הם שבט ישראלי אבוד, אך לפי המסורת המילולית שלהם הם צאצאי אנשים (עם דגש על אבותיהם הזכרים) שעזבו את ירושלים (שהייתה בתחומי ממלכת יהודה) ונדדו עד לעיר צנעא שבתימן, שממנה הם המשיכו בנדודיהם לאפריקה עד שהגיעו למקום מושבם בדרום אפריקה ובסביבותיה, דבר זה מעיד שייתכן והלמבה הם צאצאי תושבי ממלכת יהודה ולא צאצאי תושבי ממלכת ישראל כפי שנהוג לחשוב[32][33].
  • הרופא הנוצרי אשהל גראנט אמר שהיזידים הם מעשרת השבטים כי הם מלים את עור בשרם ומקריבים את חג הפסח[34].
  • שבט מסוים במניפור ומיזוראם אשר בהודו ובבורמה, רואה עצמו כצאצא של שבט מנשה.

השערות נוספות לגבי פזורת עשרת השבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת מקום הימצאם של עשרת השבטים העסיקה חוקרים והיסטוריונים רבים. החיפוש אחר עשרת השבטים השפיע גם על מגלי ארצות. ב-3 באוגוסט 1492 יצא כריסטופר קולומבוס מנמל פלוס בספרד למסע אל הבלתי נודע, עם שלוש ספינות ובהן כ-90 איש. ביניהם היה נוכח גם אנוס בשם לואיס דה טורס (Luis de Torres) שהובא עימם כדי שיוכל לשוחח בארמית ובעברית אם יתגלו להם עשרת השבטים האבודים. במהלך השנים עלו השערות רבות על מוצאם, הבולטות שבהם:

  • ישנם כאלה שטוענים כי היפנים הם בני עשרת השבטים, כשהם מסתמכים על הדמיון לכאורה בין המילים בשפה העברית למילים בשפה היפנית, על דמיון לכאורה שבין דת השינטו לבין היהדות ועל הדמיון כביכול שבין סיפורי התנ"ך לבין סיפורי העם היפניים[35].
  • ישנם כאלה שטוענים כי תושבי בריטניה הם צאצאי עשרת השבטים, והם מציגים מגוון הצעות לקשר בין העם היהודי לתושבי בריטניה, אך הדעה ההיסטורית המקובלת קובעת כי תושבי בריטניה הם צאצאי עמים אירופיים כמו: קלטים, סקסונים אנגלו-סקסונים, יוטים ועוד מספר עמים גרמאניים אשר כבשו את האי לפני זמן רב כמתועד בהיסטוריה. כמו כן בדיקת DNA שנערכה הוכיחה כי הם ממוצא אירופי ולא ממוצא ים תיכוני כמו היהודים. עם זאת חברי הארגון "בני ישראל הבריטים" טוענים להיות הבריטים צאצאי עשרת השבטים[36].
  • בחליפת המכתבים הכוזריים שהתקיימה בין חסדאי אבן שפרוט (915–975). ובין יוסף מלך הכוזרים עולה כי חסדאי אבן שפרוט, מנהיג יהדות ספרד במאה ה-10, שמע על מלכות יהודית בכזריה, וסבר שמדובר בשבט ששרד מעשרת השבטים האבודים ושלח מכתב אל יוסף העומד בראש הממלכה. במכתב התשובה של יוסף, מלך הכוזרים לחסדאי הוא מסביר לו שהוא מלך משבט כוזר, צאצא לתוגרמה, בנו של יפת (בראשית י' 1–5) ולא מעשרת השבטים.
  • קבוצה בדנמרק טוענת כי מוצא הדנים משבט דן, ומקשרת את הטיעון לשם העם הדני[37].

מחקר אתנולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר האתנולוגי העוסק במחקר אודות אמונות ומנהגים של עמים שונים ועוסק בין היתר במחקר אודות מנהגי יהדות אצל שבטים ועמים שונים. אינו יכול לתת פתרון לגבי גורלם של עשרת השבטים, הואיל וקיימות שלוש סיבות עיקריות לקיום מנהגים יהודיים אצל אלה שאינם יהודים:

  • מדובר בשבט או בעם שחלק משורשיו יהודיים ולכן גם לא נעלמו אותם מנהגים שהיו נוהגים לקיים.
  • מדובר בשבט או בעם שיהודים היו שכניהם ובשל כך השתרשו חלק ממנהגי היהדות אצלם. ייתכן גם שמנהגים אלו נכפו עליהם.
  • התפתחות בלתי תלויה של מנהגי יהדות אצל העמים השונים.

ולכן גם אם אכן ימצאו מנהגים יהודיים בפזורות שונות בעולם לפי הסיבות שתוארו ייתכן שמדובר באנשים שמוצאם בתושבי ממלכת או פרובינקיית יהודה (תלוי בשלב ההיסטורי) שהיגרו למקומות רחוקים וגרמו לאותם שינויים אצל שבטים ועמים שונים, או שההתפתחות של מנהגי יהדות אצלם היא בלתי תלויה. ללא קשר לגורל עשרת השבטים.

בנוסף האתנולוגיה יכולה רק לבדוק נדידת עמים כלומר של כלל בני-ישראל ולא של שבט מסוים. שכן ידועים לנו המנהגים של בני פרובינקיית יהודה בלבד (מן השבטים יהודה ובנימין) ומשווים מנהגים עמים אחרים אליהם מתוך הנחה שלא היה שוני תרבותי רב בין ממלכת יהודה לבין עשרת השבטים.

פעילות להשבת השבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקצת מן המקורות ובכתביהם של כמה רבנים במשך הדורות הופיע הצורך שיש לפעול להשיב את עשרת השבטים מגלום:

בילקוט שמעוני מובא שבעתיד השבטים מעם ישראל שלא גלו ילכו להחזיר את עשרת מגלותם, ”אף ערשנו רעננה, אלו עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר הסמבטיון שעתידים גלות יהודה ובנימין לילך אצלם להביאם כדי שיזכו עמהם לימי המשיח ולחיי העולם הבא, שנאמר בימים ההם ילכו בית יהודה”[38].

הרב מנשה בן ישראל (1604–1657) שפעל למען יהודי התפוצות כתב ספרים אודות עשרת השבטים והצורך שיש לקרבם לשאר עם ישראל. בין היתר הוא עוסק בזה בספרו 'מקוה ישראל'.

הרב קוק התבטא בשבח רעיון זה "ונפלאות וגדולות ראינו בעינינו... איך שעל ידי הרעיון של מציאות עשרת השבטים שהכה שורש עמוק בלבו של האדם הגדול ר' מנשה בן ישראל, נסתובבו הדברים של שיבת אחינו בית ישראל לארץ בריטניא ומפעולה זו אנו רואים תוצאות של איזה צמיחת ישועה בימנו אלה"[39].

הרב אליהו בירנבוים, מנהל "מכון שטראוס-עמיאל"[40] העוסק בנושא, מביא במאמר במקור ראשון ציטוטים מרבנים, לפיהם יש לפעול לאיתור השבטים האבודים ולהשבתם ארצה[41].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bonne-Tamir, hla polymorphism in Libyan Jews Human Genetic. 37 1977 p.319-328
  • Mourant.A.E.Kopec and Domaniewska Solezek, The Genetic of the Jews, Oxford Claundon press, 1979
  • Mark W. Chavalas and K. Lawson Younger, Jr. (ed). Mesopotamia and the Bible. 2002
    ספר החוקר בין היתר בהרחבה גם את גלות אשור ואת עתידם המאוחר יותר של בני עשרת השבטים שהוגלו על ידי אשור.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עשרת השבטים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tobolowsky, Andrew, ed. (2022), "The Tribes That Were Not Lost: The Samaritans", The Myth of the Twelve Tribes of Israel: New Identities Across Time and Space, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 66–106, doi:10.1017/9781009091435.003, ISBN 978-1-316-51494-8, נבדק ב-2022-08-25
  2. ^ Knoppers, Gary (2013). "The Fall of the Northern Kingdom and the Ten Lost Tribes: A Reevaluation". Jews and Samaritans: The Origins and History of Their Early Relations. New York: Oxford University Press. pp. 42–44. ISBN 978-0-19-006879-0.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: date and year (link)
  3. ^ פרק י"א, פסוק ל"א
  4. ^ 1 2 3 ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק ו'
  5. ^ ספר דברי הימים א', פרק ה', פסוק כ"ו
  6. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ט"ו
  7. ^ דברי הימים ב', פרק ל'
  8. ^ ספר ירמיהו, פרק מ"א
  9. ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל, אוניברסיטת תל אביב, 2003
  10. ^ מעניין לציין שהדבר שהדבר אינו מתואר בתיאור השבים ארצה שבספר עזרא, אכן בספר דברי הימים א', פרק ט', פסוקים א'–ג' מתייחסים גם לממלכת ישראל וגם לשבים ארצה משבטי אפרים ומנשה.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ד, עמוד ב'
  12. ^ רש"י, מסכת סנהדרין, דף ק"י, עמוד ב', ד"ה אין עתידים לחזור
  13. ^ פרק י', משנה ג'
  14. ^ ספר דברים, פרק כ"ט, פסוק כ"ז
  15. ^ ראו גם תוספתא י"ג וכן ילקוט שמעוני א' תתק"ס עם מעט שינויים
  16. ^ רש"י, ר"ן, על הגמ' סנהדרין קי ב. תוספות יו"ט סנהדרין י' ג'
  17. ^ פרק מ"ח
  18. ^ מעניין לציין שבחלוקה זו קיבלו גם הכוהנים והלווים נחלה בתוך נחלותיהם של שבטי ישראל בשונה מחלוקת הארץ בימי יהושע בן נון שאז לא קיבלו הכוהנים והלויים נחלה, ובמקום זאת קיבלו ערים בתוך נחלות שאר שבטי ישראל.
  19. ^ קובץ על יד ח"ד, תרמ"
  20. ^ שו"ת או"ח סימן פ"ה: ”ואפילו לפי הפירוש הראשון דאמרינן בגמרא דשבקיה ר"ע לחסידותיה, ושני תנאים פליגי עליה רבי אליעזר ורבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו משמו של רבי שמעון ברבי, ולכן אני מאמין כי עתידין לחזור ויש להם חלק לעולם הבא”.
  21. ^ בתעודה מופיעים שמות של שני פקידים בשירות אשור, ששמם "נריהו" ו"פלטיהו". בנימין מייזלר העריך במאמרו ששני השמות מתייחסים לגולים מישראל. בנוסף, מופיע בתעודה השם "חלבישו", עליו מצוין במפורש שהוא משומרון. בתעודה נכתב שעל בלברך בן נני (ארמי) למסור את השבויה דינה ליד אדם בשם "הושע". התעודה שאושרה על ידי הנציב מאשרת שאם בלברך לא ימסור את האישה הוא ישלם 3 מינות כסף
  22. ^ בנימין מייזלר, גולי ישראל בגוזן, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ג/ד ,תש"י (1950) עמ' 85-83
  23. ^ רמב"ן על דברים ל"ב כ"ו
  24. ^ "עשרת השבטים" באתר קהילת יהדות אפגניסטן
  25. ^ אנציקלופדית "יבנה - האנציקלופדיה לנוער" (1995) - בוכרה, יהדות בוכרה
  26. ^ חקר גלות אשור(הקישור אינו פעיל, 4.7.2020), בספרייה היהודית הווירטואלית
  27. ^ נצח ישראל, פרק ל"ד
  28. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים בארץ-ישראל, עמ' 318.
  29. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י', הלכה ה'
  30. ^ רמב"ן על דברים ל"ב כ"ו: כי יום השבת בלשון ההוא "סבט" כאשר הוא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון".
  31. ^ "Reconstruction of Patrilineages and Matrilineages of Samaritans and Other Israeli Populations From Y-Chromosome and Mitochondrial DNA Sequence Variation" (PDF). (855 KB), Hum Mutat 24:248–260, 2004.
  32. ^ Wuriga, Rabson (1999) "The Story of a Lemba Philosopher and His People" Kulanu 6(2): pp.1,11-12
  33. ^ עשרת השבטים האבודים - מסע בעקבות המיתוס, באתר מסע אחר
  34. ^ עשרת השבטים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
  35. ^ מיתוס עשרת שבטי ישראל האבודים, באתר בית התפוצות
  36. ^ שאול גרינשטיין, האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים? - כתבה אודות טיוטת מאמרו של המנהיג הציוני הרומני אדולף שטרן על הארגון בני ישראל הבריטים, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, אוקטובר 2017
  37. ^ עשרת השבטים האבודים - מסע בעקבות המיתוס - [location - מסע אחר], באתר מסע אחר, ‏6 במרץ 2011
  38. ^ א', רמז ת'תקפ"ד
  39. ^ מתוך הקדמת הרב לספר קול התור לרב הורוביץ
  40. ^ השם המלא של הגוף העוסק בעשרת השבטים Straus-Amiel InstituteThe Joseph Straus Rabbinical Seminary And The Ethel and Adolph Beren Educators Institute Ohr Torah Stone Israel
  41. ^ אליהו בירנבוים, מכון שטראוס עמיאל, גורלם ועתידם של עשרת השבטים, מקור ראשון, 5 אוקטובר 2007
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עשרת_השבטים&oldid=37976939"