עמק החולה
 | |
| עמק החולה כשברקע, רמת הגולן והר חרמון | |
| מדינה |
 ישראל |
|---|---|
| העיר הגדולה | קריית שמונה |
| קואורדינטות | 33°06′12″N 35°36′33″E / 33.103333333333°N 35.609166666667°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
עמק החוּלָה הוא עמק מישורי בצפון ארץ ישראל, התופס את מרבית שטחה של "אצבע הגליל". העמק הוא חלקו הצפוני של בקע הירדן, שהוא חלק מהבקע הסורי-אפריקני. מצפון לו עמק עיון ובקעת הלבנון, ומדרום לו בקעת כנרות.
העמק שופע מים ובעבר היה בדרומו אגם החולה ובמישור שמצפון לו ביצות. האגם והביצות יובשו במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20, ובשטח המיובש השתמשו לחקלאות. מאז שנות ה-90 הוחל בהצפה מחדש של חלק מהשטח המיובש, לאחר שהסתבר שהייבוש גרם לנזקים סביבתיים.
בעמק החולה עיר אחת – קריית שמונה, מושבה אחת – יסוד המעלה (שהיא מועצה מקומית), ועשרים קיבוצים ומושבים, המחולקים לשתי מועצות אזוריות על פי צורת ההתיישבות: הקיבוצים שייכים למועצה האזורית הגליל העליון, והמושבים למועצה האזורית מבואות החרמון.
אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השם ימא דחולתא נזכר פעם אחת בתלמוד הירושלמי, במניין שבעה ימים המקיפים את ארץ ישראל[1]. במקבילה בתלמוד הבבלי מופיע ימה של חילת ו-ימה של חילתא[2]. כמו כן, חבל "חולתא" מצוין כאחת הנחלות שנתן אוגוסטוס קיסר להורדוס[3]. אין זיהוי ברור של מקומות אלו[4].
יש הסבורים כי מקור השם במילה "חילת" המשמשת בערבית לכינוי גומא הפפירוס הנפוץ בביצות ויש הסבורים כי מקורו במילה "חילתה", שמשמעותה בארמית גיא או בקעה.
ימת חולה נקראה במקורות בשם "ים סומכי" (מלשון סמך = דג), או "ים סיבכי".
בתקופה מאוחרת יותר החלו נוסעים אירופים לזהות את האזור כמי מרום המופיע בספר יהושע[5].
השם הערבי "בחירת אל-חולה" נגזר כנראה מהמקור "חילת", ונזכר לראשונה בכתבי גאוגרפים ערביים מימי הביניים[6].
שמות נוספים שהיו לאגם בפי המוסלמים בימי הביניים היו "בחירת קדיס" (אגם קדש) על שם העיר הקדומה קדש הסמוכה ממערב, וכן "ימת בניס" ו"בחירת אל-ח'יט".
הצלבנים כינו אותו "ימת מלחה"[7].
במספר מקורות, גם מודרניים, ניתן למצוא התייחסות אל האגם כ"ימה".
גאוגרפיה וגאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמק החולה תחום לאורכו במדרונות של שולי בקע הירדן – רמת הגולן ממזרח והרי נפתלי ממערב. מצפון ומדרום גבולות העמק מתונים יותר ומקובל לכלול בתחום העמק את האזור הנמוך מ-200 מטר מעל פני הים. על פי הגדרה זאת, גבולו הצפוני של העמק הוא קו המחבר את כפר יובל ומעיין ברוך עם מורדות החרמון, בסביבות גבול ישראל–לבנון, וגבולו הדרומי בנחל מחניים, ובקו תל חצור – משמר הירדן, כשמדרום לעמק נמצאת רמת כורזים. בתחום זה, אורכו של העמק כ-25 ק"מ ורוחבו כ-6 עד 8 ק"מ[8].
חתך מצפון לדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרמון מחלק את עמק החולה לשני אזורים[9]:
- העמק הצפוני, המחולק לארבעה אזורי משנה מצפון לדרום:
- המדרגות – מדרגות בזלת ואדמת סחף בצפון העמק שיורדות מהאזור ההררי המפריד בינו לבין בקעת עיון. פני המדרגות בשיפוע מתון, והן מופרדות ביניהן במדרונות תלולים יותר. הנחלים העוברים בהן זורמים בערוצים העמוקים עד 30 מטר מסביבתם, דוגמת ערוץ נחל שניר ממזרח למעיין ברוך, או נחל עיון החוצה את כביש 99 בין בית הלל לקריית שמונה. בחלק המערבי טושטשו המדרגות בשל שפך לבה שיצר רכס בזלתי הנמשך מדרום למטולה ועד גבעת שחומית[10] שבתחום קריית שמונה. המדרגה התחתונה יורדת בתלילות מדרום לכביש קריית שמונה – דן, ומשם משתרע המישור הצפוני של העמק.
- המישור הצפוני – מישור זה משתפל במתינות מגובה כ-100 מטר מעל פני הים, עד לגובה 70 מטר באזור מפגש הנחלים היוצרים את נהר הירדן.
- המישור הדרומי – במישור שמדרום למפגש הנחלים השיפוע מתון ביותר, פחות מאלפית (ירידה של כ-5 מטר לאורך יותר מ-5 ק"מ).
- אזור הביצות שיובשו – שיפוע הקרקע עומד על כחצי אלפית, 3 מטר ל-6 ק"מ, ולכן הוא הוצף בקלות ונוצרה בו ביצה
- העמק הדרומי הכולל את האזור שבו היה האגם עד אמצע המאה העשרים ואת אזור מניפות הסחף בדרום מערב העמק, שממנו מתנקזים מי גשמים אל האגם. מניפת הסחף נוצרה על ידי מניפות הסחף של נחל חצור ונחל דישון היורדים מהרי הגליל העליון.
התהוות העמק[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית התהוותו של עמק החולה בסדרת הקמטים וההעתקים שיצרו את בקע ים המלח, החל מסוף תקופת המיוקן (לפני כ-5.5 מיליון שנים). עיקר השקיעה בחלק זה של הבקע חלה בסוף תקופת הפליוקן וראשית הפליסטוקן, לפני כמיליון שנים, והוא היה נמוך בכ-50 מטרים מגובהו כיום. בקרקעיתו נקוו מים ויצרו אגמים, שבתקופה שְחוּנה ("האינטרפלוביאל הפליסטוקני הראשון", לפני כ-450,000 שנים) הצטמצמו והפכו לביצות, שמריקבון הצמחייה בהן נוצר כבול.
אולם נופו הייחודי של עמק החולה כפי שהוא מוכר לנו כיום עוצב במידה רבה על ידי התרוממות טקטונית של בלוק כורזים מחד, ושקיעתו של גראבן עמק החולה מאידך. התרוממותו של בלוק כורזים, שמדרום לעמק החולה המכוסה בחלקו העליון בבזלת, יצרה מחסום בין העמק לבין הכנרת, ששיאו בגובה כ-270 מטר מעל מפלס הכנרת. הבזלת על בלוק כורזים קדומה להתרוממותו ולחסימת העמק.
זמינות המים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז ואילך מושפע נופו של השקע על ידי התנודות האקלימיות שאפיינו את תקופת הפליסטוקן, המכונות "פלוביאל" – תקופה גשומה המתבטאת בזרימה נהרית, ו"אינטרפלוביאל" – תקופה שחונה יחסית בין תקופות גשומות. תנודות אלה קבעו את קצב זרימת המים ואת עוצמתה, ומכאן את כמות הסחף המוסעת אל תוך השקע וממנו ואת שיעור איבוד המים מהתאיידות לעומת שיעור המילוי מחדש ממשקעים.
המחסום הטופוגרפי של גוש כורזים גרם לכך שבתקופת הפלוביאל הפליסטוקני התיכון (לפני כ-300,000 שנים) נקוו מי הגשמים באגן הניקוז, מילאו את השקע במפלס גבוה בהרבה והטביעו את צומח הביצות. הנחלים היורדים מההרים המקיפים את העמק הסיעו לתוכו כמויות עצומות של סחופת שקברה תחתיה את שכבת הכבול הקדומה.
על פי ממצאים על פני השטח ובקידוחי קרקע, מניחים שמפלס המים של האגם הקדום הגיע לגובה 200 מטר מעל פני הים, ומגובה זה החל הירדן את התחתרותו במחסום כורזים לעבר הכנרת. התחתרותו של הירדן היא לאורכו של קו העתק שהוא ההעתק הראשי של השבירה הכללית באזור[11]. העתק זה הוא ההעתק הפעיל החוצה את מצד עתרת[12]. שכבת הכבול הקדומה שנמצאה בקידוחים שנעשו במקומות שונים בעמק מעידה על הגובה מעל פני הים של קרקעית האגם, ולפיה מעריכים כי עומק המים באגם הגיע בתקופה זו לכ-150 מטר.
מאז היווצרותו, נמצא האגם בתהליך מתמיד של הצטמצמות, בשל מספר גורמים: העמקת מוצא הירדן דרומה, הפחתת הגשמים בתקופות מסוימות ומילוי בסחף נהרות. המידות השונות של פעולת כל אחד מהגורמים בתקופות שונות מתבטאות בקצב הצטמצמות שונה ובצורת היבשה הנגלית בעקבותיה. כאשר ההצטמצמות מהירה נגלית היבשה בצורת מדרגות, כדוגמת אלו בצפון העמק, ואילו הצטמצמות איטית יוצרת שיפוע מתון יותר, כדוגמת המישור הצפוני והדרומי.
בפלוביאל הפליסטוקני העליון (לפני כ-100,000 עד 20,000 שנים) גברה הסחיפה במוצא הירדן מהאגם, ועקב כך ירדו פני המים והמישור הצפוני נחשף. בתקופת ההולוקן (מלפני 11,000 שנים ועד ימינו) המשיכה ירידת המפלס עקב התמעטות הגשמים, והמישור הדרומי הפך בהדרגה לביצה, כשחלקים ממנו התייבשו בקיץ והוצפו בחורף. בשלושת אלפי השנים האחרונות התייצב מפלס האגם בגובה שבין 67 ל-69 מטר מעל פני הים, ועומקו פחת למטרים בודדים, כפי שהיה עד לייבושו במאה העשרים.
גז מתאן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשל שכבות הכבול, ישנם מקומות שבהם משתחרר גז מתאן מהאדמה. אחד מהמקומות שבהם ניתן לראות זאת הוא ליד הכניסה לאגמון החולה, שם יש ברז המחובר לקרקע, וכאשר פותחים אותו ומדליקים אש, דולקת להבה ממנו.[13][14][15]
אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האקלים בעמק החולה הוא ים תיכוני, עם משרעת טמפרטורה גבוהה בין חורף לקיץ ובין יום ולילה, לחות נמוכה ומשטר רוחות אופייני לעמק סגור[16].
ממוצע הטמפרטורות היומי בחודשים מאי עד אוקטובר הוא 25 מעלות צלזיוס, כשהטמפרטורות ביולי ואוגוסט מגיעות למקסימום יומי של למעלה מ-35°C. בינואר הממוצע היומי הוא כ-10°C, והמינימום בלילות יכול לרדת ל-2°C ולעיתים אף מתחת ל-0°C. בלילות גולש אוויר קר מההרים ומתרכז במרכז העמק, ולכן עמק החולה מועד להיווצרות קרה וערפל. בשוליים המזרחיים, על המדרגה התחתונה של הגולן, חם מעט יותר ממרכז העמק ומערבו, בשל הקרינה החזקה על המדרון הפונה לדרום-מערב, הנקלטת היטב בסלעי הבזלת השחורים.
הרוחות בעמק החולה מושפעות ממשטר הרוחות הכללי של מזרח הים התיכון, אולם השפעת המבנה הטופוגרפי ניכרת בהן. בחורף נפתח כל מחזור ציקלוני ברוח מזרחית יבשה וקרה הנושבת מהמדבר הסורי, ומכונה "שרקייה" ("מזרחית" בערבית). בנפילתה מרמת הגולן לעמק גוברת עוצמת השרקייה ויכולה להגיע ל-50 קילומטר לשעה. האוויר בה מתייבש ובהגיעה לעמק היא מעלה ענני אבק וכבול עצומים, וגורמת לעיתים נזקים חמורים לרכוש ולגידולים חקלאיים. שרקייה יכולה להימשך עד שלושה ימים, עד להגעת הרוחות נושאות הגשם מדרום-מערב.
בקיץ הרוח החזקה מנשבת ממערב מדי יום. זוהי למעשה הבריזה הים-תיכונית המתפתחת באזור החוף לפני הצהריים, ומתקדמת מזרחה במעלה הגליל, עד לנפילתה בעוצמה רבה מהרי נפתלי אל העמק בשעות אחר הצהריים.
כמות המשקעים בעמק החולה קטנה מזו שבהרי הגליל הסמוכים, משום שירידת זרמי האוויר הדרום-מערביים מגובה כמה מאות מטרים גורמת להתחממותם ולפיזור חלק מהעננים נושאי הגשם. עם התקדמותם לצפון-מזרח הם מטפסים על הרי הגולן והחרמון, ואז מתעבים שוב העננים ומורידים גשמים. מסיבה זו רבים יותר הגשמים בצפון העמק מאשר בדרומו, משום שבדרום ההרים היכולים להגביר את הגשם מרוחקים יותר, לעומת החרמון הצמוד לדופן העמק בצפון. כמות המשקעים הממוצעת ביסוד המעלה היא כ-450 מ"מ בשנה, לעומת כ-700 מ"מ בשנה בדפנה, וכ-800 מ"מ בשנה בכפר גלעדי.
הלחות היחסית בעמק החולה אופיינית לאקלים הים התיכוני, והיא נמוכה במיוחד בימי הקיץ – ממוצע של פחות מ-40% לחות בצהריים מאפריל עד אוקטובר. הלחות הנמוכה גורמת לכך שלמרות הטמפרטורות הגבוהות, עומס החום אינו כבד בדרך כלל. הרוחות המערביות לפנות ערב תורמות אף הן להפחתת עומס החום. ההתקררות הלילית גורמת לעליית הלחות היחסית עד כדי הצטברות טל במרכז העמק.
הידרולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נופו של עמק החולה מאופיין בשפע המים שבו, מים שמקורם באגן היקוות רחב שבחלקו יורדים משקעים רבים יותר מהממוצע בעמק עצמו. השטח המתנקז לעמק החולה מוערך בכ-1,470 קמ"ר, וכמות המים המגיעים ממנו לעמק היא כ-740 מיליון מ"ק בשנה בממוצע.
נחלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעמק החולה נמצא ראשו של נהר הירדן, הנוצר מהתמזגותם של שלושה נחלים עיקריים: נחל שניר (חצבאני), נחל חרמון (בניאס) ונחל דן. כמה נחלים נוספים זורמים בעמק ומתנקזים לירדן בהמשך נתיבו.
- נחל שניר הוא הארוך מבין מקורות הירדן, ומנקז את החלק הגדול ביותר של אגן הניקוז של עמק החולה, שהוא גם בעל כמות הגשמים הגבוהה ביותר. למרות זאת, אין הוא בעל ספיקת המים הגבוהה ביותר, משום שחלק ניכר מהמשקעים היורדים באגן הניקוז שלו מחלחלים במהירות ובוקעים אל פני השטח במעיינות הדן ונחל חרמון. עם זאת, ערוצו המפותח והארוך מעיד על היותו הקדום במקורות הירדן, וכנראה הוא "הירדן המקורי". בכניסתו לעמק החולה, ליד היישוב הערבי ע'ג'ר, הוא פורץ את מדרון המדרגה העליונה בערוץ צר ועמוק, ועובר למישור הצפוני מדרום למעיין ברוך.
- נחל חרמון נובע לרגלי החרמון בגובה כ-400 מ' מעל פני הים, ומתחתר בערוץ עמוק דרך רמת הבניאס, עד כניסתו לעמק בין שאר ישוב לגבעת עזז, משם הוא זורם בערוץ רחב ורדוד.
- נחל דן נובע בעינות דן ולשם, בגובה כ-200 מ' מעל פני הים, וזורם כולו בתחום העמק, כמעט ללא אגן ניקוז. למרות זאת הוא השופע מבין מקורות הירדן, בשל היותו ניזון מהמים המחלחלים ברכס החרמון. במרחק כמה מאות מטרים ממקום הנביעה הוא מתפצל לכמה זרועות הזורמות במקביל ומתחברות שוב דרומה משם. ייתכן שחלק מהזרועות נוצרו מתעלות השקיה קדומות.
סמוך לקיבוץ שדה נחמיה מתחברים נחלי חרמון ודן, וכמה מאות מטרים מדרום לשם מתחבר אליהם נחל שניר ליצירת נהר הירדן. מכאן זורם הירדן לאורך קילומטרים בודדים, עד להתפצלותו לשתי זרועות – ירדן (המערבית) ותוּרעָה (המזרחית). ייתכן כי גם התפצלות זו מקורה בתעלה שנחפרה לצורכי השקיה. בזמן שהאגם והביצות היו קיימים, נוצרה באזור זה מעין דלתה בשל הסחף הרב שהצטבר בנקודת ההתפצלות.
בנוסף לשלושת מקורות הירדן, ראויים לציון שלושה נחלים. נחל עיון הזורם מעמק עיון (בשטח לבנון מצפון למטולה), יורד בקניון עמוק ובמפלים ("התנור" ועוד) ומשם בערוץ צר שפרץ בין שפכי הלבה במערב המדרגות, עד כניסתו לעמק ממערב לבית הלל. נחל עזריאל (במקומות רבים הוא מכונה נחל עין זהב) שתחילתו במעיין "עין זהב" הנובע באי תנועה על כביש 90 בצפונה של קריית שמונה. אפיק הנחל חוצה את קריית שמונה ואורכו 2.5 ק"מ. בדרכו הוא זורם בפארק הזהב ממערב לגבעת שחומית, ונשפך לתעלה המערבית לא לפני שמצטרף אליו נחל הטחנות. נחל קליל ראשיתו לרגלי שפכי הלבה המזרחיים ממערב לכפר סאלד, משם הוא זורם במזרח העמק ומנקז אליו את הנחלים היורדים מהגולן, בהם נחל ירדינון ונחל עורבים. שלושת הנחלים האלו התנקזו בעבר ישירות אל הביצה בנפרד מהירדן. כיום הם מהווים חלק ממערכת תעלות הניקוז של עמק החולה, ורק קטעים קצרים שלהם נותרו באפיקים המקוריים.
מעיינות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשל ההעתקים המקיפים את עמק החולה, נובעים עשרות מעיינות בשוליו המזרחיים והמערביים ובתחתית המדרגות שבצפונו. ספיקת המעיינות משתנה בין חורף לקיץ, ותפוקתם הכוללת נאמדת בכ-100 מיליון מ"ק בשנה. הגדול בהם הוא מעיין עינן (עין מלאחה בערבית), הנובע לרגלי הרי נפתלי ומזין במימיו את נחל עינן הזורם ממנו אל האגם. כיום נשאבים מרבית מימיו ומובלים ליישובי ההר, חלקם נאגרים במאגר סמוך ומשמשים להשקיה, ויתרתם זורמת לשמורת החולה.
מעיינות גדולים נוספים במערב העמק הם עין תאו (ג'חולה), היוצר בריכה נאה בצמוד לכביש 90, כקילומטר מצפון לצומת כ"ח; עין זהב, הנובע בתחום קריית שמונה, סיפק בעבר את מי השתייה של תושביה ומשנת 1989 ועד 2012 סיפק גם את המים המינרליים למפעל נביעות (עד אשר בשל מאבק מקומי לשיקום הנחל, נביעות הפסיקו לשאוב מעין זהב ועברו לקידוח החולה 7[17]), כיום (2023) כל המים (3.6 מיליון קוב) מוזרמים אל נחל עין זהב שחוצה את פארק הזהב, ותושבי קריית שמונה מקבלים את מימיהם ממקורות אחרים. עין אווזים ועוד. במורדות הגולן במזרח העמק נובעים מעיינות רבים, שהגדולים בהם הם עין גילבון (ג'לבינה), עין דבשה (דרבשייה) ועין נוטרה (עין א-תינה).
אגם החולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אגם החולה
אגם החולה היה במאות השנים האחרונות אגם רדוד שהשתרע על פני שטח של 13.9 קמ"ר, אורכו המרבי היה 5.3 ק"מ ורוחבו המרבי 4.4 ק"מ. במדידות שנערכו בראשית המאה העשרים, היה העומק הממוצע שלו כ-2.5 מ', העומק המרבי בקיץ כ-3 מ' ובחורף כ-4 מ'. בימי שיטפונות עלו פני המים, אולם בשל מבנה העמק, עיקר העלייה הייתה באזור הביצות שמצפון לאגם, אשר התפשטו צפונה על פני המישור.
בצידו המזרחי גבל האגם במורדות הגולן, ואילו במערב היה מרוחק כקילומטר אחד ממדרונות הרי נפתלי, מרחק שגדל לכיוון דרום בשל מניפות הסחף של נחל דישון ונחל חצור.
ביצת החולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצפון לאגם החולה התקיימה ביצה, ששטח ההצפה הקבוע שלה היה 37 קמ"ר, ובעונת הגשמים נוספו לו כ-12 קמ"ר (עלייה של 25 ס"מ במפלס האגם גרמה להתפשטות הביצה כקילומטר צפונה). למעשה הייתה הביצה המשך ישיר של האגם, שאזוריו הרדודים יותר כוסו בצמחייה סבוכה, בעיקר גומא הפפירוס.
חלק ניכר מהמעיינות בשולי העמק נובעים במניפות סחף, ולכן מימיהם אינם זורמים באפיקים אלא מתפזרים בשטח ויוצרים אף הם ביצות מקומיות קטנות.
הצפת המישור[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסחופת הרבה שנשאו הנחלים אל העמק הצטברה בשולי אפיקיהם בשלב הזרימה במישור, ויצרה סוללות עפר בגובה כמה מטרים מעל פני השטח. סוללות אלו מנעו ממי הגשמים בעמק להתנקז אל תוך הנחלים הסמוכים אליהם, וגרמו לעליית מפלס מי התהום. במרכז העמק היה מפלס מי התהום בקיץ נמוך במטר אחד בלבד מפני השטח, ועם עליית פני האגם בעונת הגשמים עלה גם מפלס מי התהום והציף שטחים רבים.
במצב זה היה קשה לנצל את הקרקע לחקלאות ואף לנקז את השטח ביעילות, משום שבהעמקת תעלות נחשפו מי תהום נוספים. זהו הגורם לכך שניקוז הביצה התאפשר רק לאחר הורדת מפלס מי האגם, באמצעות העמקת אפיק הירדן במוצאו ממנו.
ייבוש החולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – ייבוש החולה
בשנות ה-50 של המאה ה-20 השתנה נופו של עמק החולה באופן קיצוני, בעקבות ייבוש האגם והביצה. הייבוש נעשה על מנת לנצל את הקרקעות הפוריות ושפע המים להרחבת השטח המעובד, וכל השטח המיובש חולק בין יישובי העמק והרי הגליל העליון הסמוכים. מבצע הייבוש הוליד את המאבק הסביבתי הראשון בישראל והביא לייסוד החברה להגנת הטבע ולהקמת שמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בארץ, שבה נשמר חלק קטן מנוף האגם והביצות.
במרוצת השנים הסתבר שבצד התועלת שבהרחבת הקרקעות החקלאיות, נגרם נזק ניכר למערכות אקולוגיות בעמק החולה ובמורד נהר הירדן. האגם והביצה שימשו אגן שקיעה לסחף רב, שלאחר הייבוש הובל בכמויות רבות אל הכנרת ופגע באיכות מימיה. הכבול היבש התגלה כקרקע קשה לעיבוד, התכווץ וגרם לשקיעת הקרקע, הורם והוסע על ידי הרוחות המזרחיות ופוזר ברחבי הגליל, ואף בער לא אחת במשך שבועות. אובדן מקור הלחות הגדול הביא להקצנה בחום בקיץ ובקור בחורף, ועם האגם והביצות נהרסו רוב נופי המים על החי והצומח הייחודיים להם, כולל מספר מינים נדירים שזה היה אזור תפוצתם היחיד בארץ ישראל.
בעקבות זאת, הוחל בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 בהצפת חלקים מהעמק מחדש, בתהליך מבוקר המנוהל על ידי קרן קיימת לישראל בשיתוף רשות הניקוז וגופים נוספים. ההצפה היא באזורים שהיו בעבר חלק מהביצה, ויצרה את גוף המים המלאכותי הקרוי אגמון חולה. ההצפה הביאה להופעתם מחדש של עופות נודדים רבים, שמיעטו לבוא לעמק לאחר הייבוש, כגון להקות עגור אפור הפוקדות את אגמון חולה וסביבתו בסתיו ובאביב. קיימות תוכניות שונות באשר לעתיד העמק, בהן כאלה המבקשות לשחזר את נופי האגם והביצה להפוך את האזור כולו למוקד תיירות ייחודי.
טבע[עריכת קוד מקור | עריכה]
פלורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהיותו עמק צר ומוקף הרים, עשיר במים ובקרקע פורייה ובעל אקלים חם בקיץ וקר בחורף, עשיר עמק החולה במגוון רחב של מיני צמחים מאזורי אקלים שונים. על אף היותו חלק מחבל הצומח הים-תיכוני בארץ ישראל, יש בו ייצוג למינים הן מהאזור הסודאני (צמחי סביבות חמות ולחות), שלחלקם זוהי נקודת התפוצה הצפונית ביותר, והן מהאזור האירו-סיבירי, שלחלקם זו נקודת התפוצה הדרומית ביותר. בשולי העמק ובמדרונות ההרים מעליו יש גם נציגים של האזור האירנו-טורני, צמחים של סביבה יבשתית קיצונית שמוצאם ממרכז אסיה.
סביב האגם והביצות התפתחו חגורות של חברות צומח מגוונות: באזורי המים העמוקים שלטו צמחי מים, חלקם טבולים לחלוטין במים ובחלקם צפים העלים מעל לפני המים והפרחים מזדקרים מעליהם. בין הצמחים הטבולים ניתן למנות מיני נהרונית וקרנן, ובין הטבולים למחצה בולטים נופר צהוב, נימפאה תכולה ונימפאה לבנה. בגדות האגם שלטו צמחי קנה מצוי וסוף מצוי, ומרבית שטח הביצות היה מכוסה בגומא הפפירוס. בשטחים מרוחקים יותר מהמים צמחו טיון דביק וסמר, צמחים המעידים על קיום מי תהום בסמוך לפני הקרקע.
בגדות הנחלים הגבוהות ובתעלות הניקוז שולטים הפטל הקדוש, השנית הגדולה והערברבה השעירה, ששורשיהם יכולים להעמיק מטרים אחדים עד למפלס מי התהום. לאורך שלושת מקורות הירדן התפתחה צמחייה גבוהה יותר, הכוללת עצי דולב מזרחי, מילה סורית, ערבה לבנה וצפצפת הפרת.
בצפון העמק ובשולי ההרים, באזורים שלא הוצפו בחורף, קיימים שרידים של חורש ים תיכוני, שכנראה היה צומח הקלימקס באזור, ובו עצים כאלון מצוי, ליבנה רפואי, ער אציל ואשחר רחב-עלים. בחורשת טל נמצא יער המורכב מכמאתיים עצי אלון התבור, בהם פרטים שגילם מוערך בלמעלה מאלף שנים, שנשמרו בשל הקדושה שיוחסה למקום. בצידם צומחים גם מספר עצים עתיקים של אלה אטלנטית, עץ ממוצא אירנו-טורני, שחורשות נוספות שלו מצויות בתל אנפה, עין אווזים, עין אלה שליד קיבוץ גונן, ועוד. במורדות הגולן נפוצים עצי שיזף מצוי, שמוצאם מהאזור הסודאני, ושיחי שיזף השיח מהאזור האירנו-טורני.
בעמק החולה ניתן גם למצוא פרחים הנפוצים בשאר חלקי הארץ (בעיקר בחורף) כגון סביונים, ציפורני-חתול וכלנית מצויה.
פאונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עולם החי בעמק החולה התעצב במיוחד סביב בית הגידול של האגם והביצות. האגם היה עשיר מאוד בבעלי חיים בזכות התנאים שבו: עושר בחמצן בזכות חדירה קלה של חמצן אטמוספירי לכל עומק המים הרדודים, שאליו נוסף חמצן שנוצר במשך שעות היום בתהליך הפוטוסינתזה של צמחי המים, וטמפרטורה נוחה של המים בזכות חדירת קרינת השמש לכל עומקם. תנאים אלו איפשרו התפתחות של אוכלוסיות פיטופלנקטון וזואופלנקטון, אליהם נוספו תוצרי הפירוק האורגני של צמחי הביצה, שיחד היוו בסיס יציב למארג המזון שתמך במערכת האקולוגית של האגם והביצה. בין השאר חיו באגם שבעה מינים שונים של דגי אמנוּן, וכן מיני בינית (ברבוס), שפמנון ודגים נוספים.
מלבד דגים, חיו באגם, בביצות ובסבך סביבם יונקים כגון לוטרה, חתול ביצות, חזיר בר ומכרסמים שונים, זוחלים כגון מיני צבים, ומיני דו-חיים, בהם המין האנדמי עגולשון שחור-גחון, שבנובמבר 2011, נתגלה מחדש בשמורת החולה על אף שנחשב כמין נכחד. שפע הדגה ושאר בעלי החיים היווה מוקד משיכה לעופות נודדים, שהפכו את החולה לתחנה חשובה בדרכם מאירופה לאפריקה ובחזרה. בין העופות בלטו הקורמורן, האגמייה, הסופית, ומינים שונים של אנפתיים, חופמאים, טבלניים, ברווזיים ועוד. חלק מהעופות הנודדים אף נשארו לקנן במקום. בסבך הגומא והקנים חיו ציפורי שיר רבות וכן דורסי יום כזרון הסוף והעיטם לבן-הזנב, שזה היה מקום תפוצתו היחיד בארץ ישראל.
לאחר ייבוש האגם חל שינוי משמעותי במגוון המינים, גודל האוכלוסיות והרכבן. חלק מהמינים שאגם החולה היה מקום הימצאם היחיד בארץ ישראל נעלמו מהארץ, ואחרים התמעטו ביותר. בשמורת החולה נעשה ניסיון להשבתם של חלק מהמינים, אולם ההצלחה חלקית ביותר גם כעבור למעלה מ-40 שנים מהקמת השמורה. חלק מהעופות הנודדים המשיכו לפקוד את בריכות הדגים שהוקמו בעמק, אולם גם הללו הצטמצמו בהדרגה משנות ה-80. בעקבות הצפה מחדש של חלק משטחי הביצה והקמת אגמון חולה באמצע שנות ה-90, גדלה שוב אוכלוסיית העופות הנודדים, ומינים שהיו נדירים בעבר החלו נצפים בתכיפות גבוהה יותר. אחד המינים שמספרם עלה באופן ניכר הוא העגור האפור, שרבבות ממנו עוברים בעמק בסתיו ובאביב. עם זאת, רוב שטח העמק עודו חקלאי והסביבה הטבעית, המסוגלת לתמוך בעולם החי שהיה בו בעבר, מוגבלת.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנאים הפיזיים של עמק החולה – שפע מים ואדמות סחף פוריות, נחלים ואגם עשירים בדגים ובעופות – משכו אליו בני אדם כבר בתקופות קדומות ביותר. עם זאת, העמק הציב גם קשיים בפני האדם, במישור המוצף בחורף, במי התהום הגבוהים ובקשיי עבירות. ההיסטוריה האנושית של העמק עוצבה במידה רבה על ידי מידת היכולת של תושביו לנקז את אדמותיהם ולהקים מערכות השקיה המאפשרות שימוש יעיל במים מבלי לגרום להצפות.
פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האתר הארכאולוגי גשר בנות יעקב מעיד על קיום האדם הקדמון בעמק החולה כבר לפני כ-790,000 שנה, בתקופה הפלאוליתית התחתונה[18]. באתר נמצאו שרידי כלי אבן מסותתים האופייניים לתרבות האשלית, וכן שרידים רבים של עולם החי והצומח מתקופה זאת: עצמות מאובנות של פיל ישר-חט, יחמור, דגים, שרידי סרטנים, זרעים ופירות. כמו כן נמצאו עדויות קדומות ביותר לשליטה באש[19]. תושבי עמק החולה באותה תקופה השתייכו ככל הנראה למין הומו ארקטוס. תרבות זו הייתה במקום עוד לפני היווצרות מחסום הבזלת, ושכנה כנראה על שפת האגם הקדום במפלסו הנמוך, כ-50 מ' מעל פני הים. ליד מעיין ברוך בצפון העמק נמצאו כלים המעידים על תרבות אשלית מאוחרת יותר, בגובה כ-230 מ' מעל פני הים, סמוך לגדת האגם בתקופת מפלס השיא שלו (200 מ').
בתקופה הפלאוליתית התיכונה ידוע בעמק החולה האתר המוסטרי בשפך נחל מחניים, מחנה של ציידים על גדת הירדן ששימש ללכידת בקר הבר לפני כ-60,000 שנים[20].
שרידים פרהיסטוריים מאוחרים, של יישובים קבועים יותר מהתקופה האפיפלאוליתית, נמצאו באתר עינן (התרבות הנאטופית). גובהו של האתר (80 מ' מעל פני הים) מעיד כי פני האגם באותה עת היו גבוהים רק במעט ממפלסו במאות השנים האחרונות. בעינן נתגלו מבני אבן, קבורות רבות ותרבות חומרית עשירה, שגילם כ-15,000 – 11,700 שנים לפני זמננו. באתר ביסמון נמצאו שרידי כפרים חקלאיים גדולים מהתקופה הנאוליתית הקדם קרמית ב', לפני כעשרת אלפים שנה. בתל תאו התגלו ממצאים מהתקופות הנאוליתית, הכלקוליתית, והברונזה הקדומה. באתר הגושרים התגלו ממצאים מהתקופה הנאוליתית והכלקוליתית הקדומה.
מהעת העתיקה עד ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופות הברונזה והברזל היה יישוב צפוף למדי בעמק החולה, דבר הבא לביטוי בתלים רבים ובהם שרידים מתקופות אלה. מרבית התלים נמצאו סמוך לחופי האגם או לנחלים הנשפכים אליו, בשולי העמק המזרחיים והמערביים, וכן באזור המדרגות בצפון העמק. במישור העמק בלטו שלושה תלים הגבוהים מסביבתם ב-5 עד 10 מ' – תל אנפה, ממערב לקיבוץ שמיר של ימינו, תל נעמה ממערב לכפר בלום, ותל רון, סמוך לעמיר. הקו המקשר בין שלושתם היה כנראה גבולו הצפוני של אזור המעבר (המוצף בחורף ונוח לעיבוד בקיץ), וכל אחד מהם היה ממוקם סמוך לאפיק נחל: תל אנפה על גדת נחל קליל, תל רון על הירדן ותל נעמה על נחל עיון.
האגם, הביצה והמישור החרוץ באפיקי נחלים הקשו על התחבורה לרוחב העמק, כך שדרכי המעבר היו רק בשוליו, לאורך מדרונות ההרים. דרכי הרוחב היחידות עברו מדרום לעמק – בין חצור לגשר בנות יעקב – ומצפון לו, בין בקעת עיון לבניאס. כתוצאה מכך לא היה בעמק החולה צומת דרכים שהתפתח לעיר חשובה, והערים החשובות באזור בתקופה הכנענית היו בשוליו או מחוץ לגבולותיו: חצור, קדש, ואבל בית מעכה. העיר ליש (כיום תל דן) מתוארת בתנ"ך[21] כארץ רחבת-ידיים שאין בה מחסור, אך בגלל היותה מרוחקת מצידון ומנותקת מיתר תושבי האזור, נכבשה בקלות על ידי שבט דן. מלבד דן, התרכזה ההתנחלות הישראלית בעיקר באזור ההר, ואין עדויות ליישוב עמק החולה בתקופה זו.
ממאות השנים שבין גלות בבל לתקופה ההלניסטית אין כמעט שרידי יישוב בעמק החולה. בתקופה ההלניסטית הוקמו בצפון מזרח העמק, ליד מקורות הירדן, הערים פניאס, אנטיוכיה (דן) ודפנה. שרידי חרסים הלניסטיים נמצאו גם בתל אנפה, ונראה שבתקופה זו שוב עובד העמק באינטנסיביות באמצעות רשת השקיה מתוכננת.
בעקבות כיבוש הגליל על ידי אלכסנדר ינאי הפכו יישובי העמק ליהודיים, אם בגלל התגיירות או בשל התיישבות יהודים מעולי בבל, שהיו בעלי ניסיון בשיטות השקיה. בתלמוד נזכר יישוב יהודי בבניאס, דן, מלחיה (מלאחה – עינן) ותלה (תליל, ליד חולתה של ימינו). כן נזכר בתלמוד האורז המגודל ב"חולתא"[22]. בשלהי התקופה הביזנטית הידלדל היישוב היהודי בעמק החולה ובגליל כולו.
בימי הביניים ידע העמק עליות וירידות. במאה העשירית שגשגה העיר בניאס והייתה בה גם קהילה יהודית. העמק הושקה בתעלות מים וגידלו בו אורז וכותנה. תושבי האזור הסמוך לביצה רעו בה בקר ותאויים (ג'מוסים), וקלעו חבלים ומחצלאות מגומא. מקור מהמאה ה-12 מספר כי אדמות העמק חולקו בין תושביו המוסלמים והנוצרים, שחיו בו בשלום על אף היריבות בין הערבים לצלבנים. אולם עם פלישות המונגולים מאמצע המאה ה-13, חרב היישוב החקלאי בחולה ובמשך מאות שנים לא התחדש כיישוב קבע, בשל חוסר ידע בהשקיה ובניקוז ועקב פשיטות של בדואים מעבר הירדן. הכפר אל-ח'אלצה הופיע ברשימות מס עות'מאניות מסוף המאה ה-16, אולם ננטש מאוחר יותר ויושב שוב במאה ה-19.
התיישבות ערבית – מהמאה ה-19 עד ימי המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במפה מופיעים כפרים ערביים שננטשו במלחמת העצמאות.
בראשית המאה ה-19 לא היה יישוב קבע בעמק החולה, ורוב שטחו לא היה מנוקז ומעובד. מדיווחיהם של נוסעים וחוקרים שסיירו באזור בתקופה זו עולה, כי יושבי העמק המעטים היו בדואים מהחורן וכפריים מהרי הגליל, שירדו לעמק לרעות בו צאן או לגדל בו גידולי קיץ. מעט הכפרים היו בנויים בקתות גומא וכמעט לא נמצאו בהם בתי אבן.
בתקופה זו החלו להתיישב בעמק הע'וארנה, שבט שהתקבצו בו חיילים ועריקים מצרים, עבדים נמלטים ומשפחות שברחו מכפריהן בעקבות סכסוכים פנימיים, ובשל היותם נרדפים ומנודים מהחברה הערבית, נדחקו מהאזורים המיושבים לאזורי הביצות, הנגועים בקדחת. הע'וארנה היו בשלב של מעבר מנדודים להשתקעות, ועסקו ברעיית תאויים, קליעת מחצלאות וגידולי שדה כתירס, חיטה ואורז. הם התיישבו לאורך גבולות הביצה, בסמוך למעיינות, בכפרים ביסמון, מלאחה (עינן), בוויזייה (עין אווזים), אל-ח'אלצה, זוק א-תחתאני (על גדת נחל עיון), תל אל-קאדי (תל דן) ועוד. מרבית השטחים שעיבדו כאריסים היו בבעלות משפחות מחאצביא, ממרג' עיון ומערים נוספות בסוריה ולבנון.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 עלו מאוד מחירי הכותנה בשוק העולמי בעקבות מלחמת האזרחים האמריקנית. בעלי הקרקעות בחולה ביקשו לנצל משבר זה לעשיית רווחים, והשקיעו בניקוז העמק, שיקום מערכות ההשקיה והכשרת הקרקע לעיבוד. מהלך זה הביא לגידול האוכלוסייה ולהקמת כפרים חדשים בלב העמק – קיטיה ולזאזה (ליד בית הלל של ימינו), סאלחיה (ליד כפר בלום) ועוד. אולם הפריחה הייתה זמנית, ומשהסתיימה המלחמה ומחיר הכותנה ירד, שוב נזנחו שטחים רבים והפכו לביצה. הכפרים היו חשופים להתקפות של כנופיות בדואים וסבלו מהקדחת.
בראשית המאה ה-20 מנה היישוב הערבי בעמק החולה כ-3,000–4,000 תושבים, וכנראה לא גדל הרבה עד סיום השלטון העות'מאני ב-1917.
התיישבות יהודית מהמאה ה-19 עד ימי המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוזמות ראשונות להתיישבות יהודית בעמק החולה החלו במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר שמואל עבו ובניו רכשו קרקעות מדרום לאגם. קרקעות אלה עובדו על ידי כמה מיהודי צפת, אך תנאי המחיה הקשים סמוך לביצה, ובעיקר מחלת המלריה, הרתיעו אותם מלהתיישב במקום, עד שב-1883 נוסדה על שפתו המערבית של האגם המושבה יסוד המעלה, היישוב היהודי הראשון[23] בעמק בעת החדשה. כשנה לאחר מכן הוקמה מדרום לאגם, סמוך לגשר בנות יעקב, החווה "שושנת הירדן", שננטשה תוך שנים ספורות ובמקומה הוקמה ב-1890 המושבה משמר הירדן. ניסיון התיישבות נוסף נעשה ב-1892 באדמות יק"א במקום שבו נמצא כיום קיבוץ איילת השחר, אולם גם ניסיון זה נכשל והאדמות עובדו בידי איכרי ראש פינה. רק ב-1916 חודש היישוב באיילת השחר, כך שבראשית המנדט הבריטי היו בעמק שלושה יישובים יהודיים בלבד, ללא כל יישוב יהודי בין איילת השחר לכפר גלעדי. מצב זה נמשך גם בעשרים השנים הראשונות של המנדט הבריטי.
בימי המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימי המנדט הבריטי שוב חלה פריחה ביישובים הערביים, בעקבות ירידת החשש מפני התקפות הבדואים, שיפור הניקוז וההשקיה והסדרת הקרקעות. לא הוקמו כפרים נוספים, אך הכפרים הקיימים גדלו, ובמפקד האוכלוסין בשנת 1931 נמנו מעל 10,000 איש בכפרי העמק הערביים. במיוחד גדל הכפר אל-ח'אלצה, שבו התפתח מרכז אזורי חדש לאחר שקביעת הגבול בין המנדט הבריטי והצרפתי בקו מטולה-בניאס ניתקה את הקשר בין כפרי החולה לבין מרג' עיון, העיירה ששימשה עד אז שוק עיקרי לתוצרתם.
אולם שטח נרחב מאוד של עמק החולה נותר בשממונו. על פי דו"ח פרינטש, כ-6,500 דונם היו בבעלות סורים שלא היו בארץ ישראל, 45,000 דונם היו בבעלות בדואים ופלחים וכ-110,000 דונם שהיו מכוסים באגם[24] ניתנו בזיכיון לסלים ביי סלאם מביירות על ידי השלטון הטורקי. זיכיון זה אושר מחדש על ידי שלטון המנדט הבריטי, ומנע פעילות התיישבות ביוזמה ממשלתית. בעל הזיכיון קיים בשנות ה-20 משא ומתן עם ההסתדרות הציונים ועם חברה של וולברוק על העברת הזיכיון לידיהם, אך המשא ומתן לא הבשיל עד שנת 1930[25]. הערבים והיהודים קיימו ביניהם התחרות על השגת השליטה בקרקעות החולה. בשנת 1933 קיימו הערבים אסיפות שהזהירו נגד הסכנה של השתלטות היהודים על שטחים נרחבים בחולה[26][27]. לקראת סוף 1934 הצליחו היהודים לקבל את זיכיון החולה[28].
עם פרוץ המרד הערבי ב-1936 החלה תנופת התיישבות בעמק, עם הקמת קיבוץ חולתה מדרום ליסוד המעלה. בשנים שלאחר מכן רוכז המאמץ ההתיישבותי בצפון העמק, על מנת להתרחק במידת האפשר מהביצות וכדי ליצור קו יישובים להגנה על השטחים הסמוכים לגבול סוריה. עד קום המדינה קמו בעמק ובשוליו היישובים דפנה, דן ועמיר (1939), בית הלל, שאר ישוב ושדה נחמיה (1940), כפר בלום (1941), כפר סאלד (1942), שמיר (1944), להבות הבשן (1945), נאות מרדכי (1946) ומעיין ברוך (1947). יישוב נוסף באזור היה המושב נחלים (נוסד 1944), שננטש במלחמת העצמאות והוקם מחדש ליד פתח תקווה לאחר המלחמה, ובמקומו הוקם קיבוץ הגושרים. ב-1947 הוקם באדמות דרדרה שממזרח לאגם החולה, קיבוץ אייל, היישוב היחיד שנוסף בדרום העמק לפני קום המדינה. הוא פונה מהמקום בעקבות הסכמי שביתת הנשק, והוקם מחדש ליד כפר סבא.
מלחמת העצמאות ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-9 בינואר 1948 הותקף קיבוץ כפר סאלד במה שנחשב להתקפה הערבית הגדולה הראשונה על יישוב מבודד במלחמת העצמאות, ובחודשים שלאחר מכן הותקפו יישובים נוספים לאורך גבול סוריה. בעקבות זאת פונו הילדים ממרבית היישובים לקיבוצים במרכז הארץ, והחברים הבוגרים נותרו להגנה על יישוביהם. במאי 1948, לאחר כיבוש צפת בידי הפלמ"ח והכרזת העצמאות, נטשו מרבית תושבי עמק החולה הערבים את כפריהם מחשש מפני התקפה, ובסוף החודש השתלט צה"ל על בניין תחנת המשטרה באל-ח'אלצה, מצודת טגארט מוגנת ששלטה על הדרך מראש פינה למטולה.
ב-5 ביוני חצה כוח צבא סורי את הירדן בגשר בנות יעקב במגמה לפרוץ לעבר ראש פינה וליצור חיץ שיבודד את אצבע הגליל משאר חלקי המדינה. מגמה זו לא עלתה בידם, אולם ערב ההפוגה הראשונה, ב-10 ביוני, כבשו הסורים את המושבה משמר הירדן, לקחו את תושביה בשבי, הרסו את בתיה והקימו בה ראש גשר ממנו תקפו את יישובי הסביבה. במהלך ימי ההפוגה התקרבו הסורים גם אל קיבוץ אייל, הממוקם ברצועה בת כמה מאות מטרים בין האגם לגבול הבינלאומי, ומייד עם תום ההפוגה תקפו אותו בתותחים וניסו להשתלט עליו. על אף האבדות הכבדות שספג, עמד אייל במצור, בעזרת תגבורת שקיבל מצה"ל ומבני יישובי העמק שחצו את האגם בלילה. מדרום לאגם ניסה צה"ל להשתלט על ראש הגשר הסורי במשמר הירדן, במסגרת מבצע ברוש, אך ללא הצלחה. רק ביולי 1949, במסגרת הסכמי שביתת הנשק, פינו הסורים את השטח שכבשו, והוא הפך לאזור מפורז. עקב דרישות הסורים במשא ומתן, הוכרזה גם הרצועה שבין האגם לגבול הבינלאומי אזור מפורז.
לאחר המלחמה פונו מכפריהם אנשי שבט אל-ע'ווארנה שנותרו בעמק, ורוכזו בכפר ואדי אל-חמאם שנבנה בעבורם לרגלי הארבל. במזרח העמק, לאורך הגבול, הוקמו בשנות המדינה הראשונות כמה יישובים שנשאו שמות המסמלים את עמידתם על המשמר: קיבוץ "הגוברים" (ששמו הוסב לאחר מכן לגדות), והיאחזויות הנח"ל אשמורה (במקום קיבוץ אייל), נוטרה וגונן (שתי הראשונות פורקו כעבור שנים אחדות, וגונן אוזרחה כקיבוץ). ממערב ליסוד המעלה הוקם מושב שדה אליעזר, ובמקומה של העיירה אל-ח'אלצה הוקמה קריית שמונה. בכך הושלם מערך היישובים בעמק החולה כפי שהוא כיום.
מקום המדינה עד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים הראשונות של מדינת ישראל עבר עמק החולה שינוי משמעותי בעקבות מבצע ייבוש האגם והביצות. סוריה התנגדה לייבוש ואף לפעולות רגילות של עיבוד הקרקע באזורים המפורזים, בתואנה שהן מהוות הפרה של הסכמי שביתת הנשק, ולא אחת פתח צבאה בהתקפות ירי תותחים מרמת הגולן לעבר עובדים בשדות או במפעל הייבוש, או על יישובי העמק, שרבים מהם ספגו פגיעות קשות במבנים, רכוש ובעלי חיים. הסורים אף ניסו להשתלט על הרצועה ברוחב 10 מטר השייכת לישראל בין מעיין הדן לבין הגבול. שיאן של פעולות האיבה היה בכמה ימי קרב בדצמבר 1958, אולם גם בשנות ה-60 אירעו מספר תקריות ירי, שפסקו לחלוטין רק עם הרחקת הגבול הסורי בעקבות כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים.
מרבית שטחי העמק מעובדים כיום בחקלאות אינטנסיבית, הכוללת גידולי שדה, פרדסים ומטעי פרי אחרים. בעשורים הראשונים לאחר ייבוש האגם היו בעמק גם בריכות דגים רבות, אולם מרביתן יובשו בשל חוסר כדאיות כלכלית מאז תחילת שנות ה-80. משנות ה-90 של המאה ה-20 התפתח באזור מאוד ענף התיירות, וכיום מוצעים כמעט בכל יישובי העמק שרותי הלנה – בתי מלון ובעיקר צימרים – לתיירים הבאים לבקר בנופי המים הייחודיים של האזור. בין מוקדי התיירות העיקריים נמנים שמורת הטבע תל דן ושמורת החולה, אגמון חולה המשמש מוקד צפרות, פעילות רפטינג באפיקי נחל שניר והירדן וטיולים לאורך ערוצי שאר הנחלים בעמק.
בדצמבר 2021 התפרצה שפעת העופות מזן H5N1 באזור וגרמה למותם של אלפי עופות.[29]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יהודה קרמון, עמק חולה הצפוני, הוצאת י"ל מאגנס, תשט"ז 1956
- יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד. כרך א' - הגליל ועמקי הצפון (תש"ז), וכרך ה' - בין תבור וחרמון (תשכ"א)
- אריאל, 75-76, אוגוסט 1990 - גיליון המוקדש לעמק החולה
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עמק החולה, באתר משרד התיירות
- שמורת טבע החולה, באתר רשות הטבע והגנים
- מידע על אתר עמק החולה, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
- עמק החולה, באתר קרן קיימת לישראל
- החולה, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- עמק החולה - מסלולי טיול, באתר "טיולי"
- מאמרים בנושא עמק החולה, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- יעקב גולדשטיין, תוכנית ציונית ראשונה לייבוש ביצות החולה, קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, 1987
- דב גביש ואבישי בן-פורת, מפות עמק החולה: סמן דרך במיפוי עות'מאני בארץ-ישראל, קתדרה 109, ספטמבר 2003, עמ' 138-131
זהר לפיד, עמק החולה - הטבע מתארח בתוך השטח החקלאי, "טבע הדברים" (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט)- צפריר רינת, החזון של אדריכל הנוף: להחזיר את הביצות לחולה, באתר הארץ, 14 בפברואר 2008
- עדי חשמונאי, התגלית המרתקת על אגם החולה, באתר וואלה!, 27 בספטמבר 2014
- שמונים שנה לקבלת זיכיון החולה מנקודת מבטו של לוי אשכול, ארכיון המדינה
- עמק החולה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
עמק החולה והגליל העליון 1928. מתוך הסרט "אביב בארץ ישראל"- תעשיית מחצלות בעמק החולה, 1938, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
- יבוש עמק החולה, יומני כרמל יוני 1951 (התחלה 2:23)
- ייבוש הביצות בעמק החולה, יומני כרמל ינואר 1952 (התחלה 1:25)
- חיים חפר ונתן גרוס, עמק החולה, סרט של מִנהל ההסברה, 1954 - ראשית ימי הייבוש, בערוץ של ארכיון המדינה באתר יוטיוב
- נעמה גורן-ענבר, אדם ונוף בעמק החולה הקדמון, איגרת 39, דצמבר 2017
עמק החולה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פרק ט', הלכה ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ד, עמוד ב'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ט"ו, י'
- ^ יחיאל מיכל גוטמן, מפתח התלמוד, ארץ ישראל במשנה ובתלמוד, ברסלוי תר"ץ, באתר היברובוקס
- ^ מנחם מרקוס, שמורת החולה, באתר מדריך ישראל החדש מט"ח
- ^ יוסף ברסלבסקי, הידעת את הארץ, כרך א' - הגליל ועמקי הצפון. הוצאת הקבוץ המאוחד תש"ז
- ^ עמנואל הראובני, קום והתהלך בארץ, מדריך שמורות טבע בישראל, "שמורת החולה", הוצאת משרד הביטחון, מאי 1986
- ^ יהודה קרמון, עמק חולה הצפוני, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשט"ז, עמ' 11
- ^ יהודה קרמון, עמק חולה הצפוני, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשט"ז, עמ' 11-16
- ^ גבעת שחומית – iNature, באתר inature.info
- ^ להוכיח שבר ולפענח רעש, באתר סנונית
- ^ מפת ההעתקים בישראל
- ^ ביוגיאוכימיה של ביצות Wetlands האברגליידס בפלורידה לעמק החולה בישראל
- ^ איל שפירא, על שפת אגמון סואן, באתר מאקו, 23 באוקטובר 2008
- ^ תמונה של גז מתאן מבעבע
- ^ יהודה קרמון, עמק חולה הצפוני, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשט"ז, עמ' 17-18
- ^ עדיה פיטרמן, מהו באמת מקור המים המינרליים שאנחנו שותים?, באתר TheMarker, 14 בפברואר 2012
- ^ Goren-Inbar, N., Feibel, C. S., Verosub, K. L., Melamed, Y., Kislev, M. E., Tchernov, E., & Saragusti, I. (2000). Pleistocene milestones on the out-of-Africa corridor at Gesher Benot Ya'aqov, Israel. Science, 289(5481), 944-947.
- ^ Goren-Inbar, N., Alperson, N., Kislev, M. E., Simchoni, O., Melamed, Y., Ben-Nun, A., & Werker, E. (2004). Evidence of hominin control of fire at Gesher Benot Yaaqov, Israel. Science, 304(5671), 725-727.
- ^ Sharon, G., & Oron, M. (2014). The lithic tool arsenal of a Mousterian hunter. Quaternary International, 331, 167-185.
- ^ ספר שופטים, פרק י"ח
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, פרק ב', הלכה א'
- ^ נחשוני החולה
- ^ שאלת הפתוח והזכיון, הארץ, 28 ביולי 1933
- ^ מן הדין וחשבון של סימפסון, פרק שביעי, שטח החולה, הארץ, 25 בנובמבר 1930
- ^ סביב אדמת החולה, דבר, 24 ביולי 1933
- ^ ישוב ערבי חדש - פונים אל החולה, דבר, 26 ביולי 1933
- ^ הודעות הנציב על העליה, הקרקעות, זכיון החולה והמועצה המחוקקת, דואר היום, 2 בדצמבר 1934
- ^ שני אשכנזי, שפעת העופות: אלפי עגורים מתים בעמק החולה, באתר גלובס, 22 בדצמבר 2021
| אזורים בארץ ישראל | ||
|---|---|---|
| רמת הגולן וסביבתה | הר חרמון • טרכון • חורן • הבשן • רמת הגולן |  |
| הגליל והעמקים | הגליל העליון • אצבע הגליל • הגליל המערבי • הגליל התחתון • עמק יזרעאל | |
| מישור החוף | מישור החוף הצפוני • הכרמל • השרון • מישור חוף יהודה • גוש דן • מישור החוף הדרומי | |
| הבקע הסורי-אפריקני | בקעת הירדן • עמק החולה • ארץ כינרות • עמק בית שאן • הערבה • בקעת ים המלח | |
| מרכז שדרת ההר המערבית | השומרון • הרי בנימין • השפלה • יהודה • מדבר יהודה | |
| שאר עבר הירדן | הגלעד • ארץ המישור • עמון • מואב • הרי אדום | |
| הנגב | הנגב הצפוני • חבל אשכול (חבל הבשור) • בקעת באר שבע • מכתשים בנגב • הר הנגב • מדבר פארן • הרי אילת | |
בקרת זהויות  |
|
|---|