עוזי אורנן

עוזי אורנן
לידה	7 ביוני 1923; ירושלים, פלשתינה (א"י)
פטירה	3 בנובמבר 2022 (בגיל 99); נופית, ישראל
שם לידה	עוזיאל הלפרין
ענף מדעי	בלשנות
מקום מגורים	ישראל
מוסדות	הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל; האוניברסיטה העברית בירושלים ;
תלמידי דוקטורט	אייל שיפרוני, רות ברמן
בת זוג	מיכל אורנן-אפרת
הערות	פעיל להפרדת דת ומדינה
תרומות עיקריות
	חקר העברית

עוזי אורנן (7 ביוני 1923 – 3 בנובמבר 2022) היה בלשן, פרופסור ללשון באוניברסיטה העברית ולעיבוד שפות טבעיות בטכניון וחבר באקדמיה ללשון העברית. ייסד את "הליגה למניעת כפייה דתית", פעל למען הפרדת הדת מהמדינה בישראל ומזוהה עם התנועה הכנענית,^[1] שאחיו, המשורר יונתן רטוש, היה בין מייסדיה.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורנן נולד בירושלים כעוזיאל היילפרין, בן זקונים ליחיאל היילפרין, מחנך עברי ותומך של חיים ויצמן, ופנינה, גננת עברייה שהשתייכה לפועלי ציון. הוריו, שני אחיו ואחותו עלו ארצה בתחילת העלייה השלישית.

בנעוריו היה פעיל במחתרת האצ"ל. בשנת 1944 נתפס על ידי הבריטים והוגלה למחנות מעצר באריתריאה, בסודאן ובקניה, שבהם נכלא עד לפירוקם לאחר קום המדינה בשנת 1948.

במחנות המעצר לימד דקדוק עברי ובהמשך לכך פרסם את ספר הלימוד "דקדוק הפה והאוזן - ספר לימוד לדוברי עברית". לאחר שובו לארץ החל בלימודי לשון באוניברסיטה העברית, בשנת 1958 קיבל תואר מוסמך על עבודה שכותרתה "מלות היחס בשירתו של ח.נ. ביאליק",^[2] בשנת 1965 קיבל תואר דוקטור, על עבודה שכותרתה "הצירופים השמניים בלשון-הספרות העברית החדשה, בייחוד על פי הפרוזה של ח.נ. ביאליק".^[3] הדוקטורט פורסם מחדש בשנת 2011, בהוצאת כרמל, בשם "הצירופים השמניים בלשון-הספרות העברית החדשה".

התמנה למרצה ובשנת 1972 קודם לפרופסור ללשון עברית באוניברסיטה זו. ב-1979 נבחר כחבר באקדמיה ללשון העברית בה כיהן עד לפטירתו, ועמד בראש הוועדה לכללי הפיסוק. ב-1986 פיתח את הכתב הפונמי לעברית, שהתקבל על ידי ארגון התקינה הבינלאומי. ב-1987 התקבל כפרופסור אורח בטכניון, בפקולטה למדעי המחשב, והחל בניהול המעבדה לעיבוד שפות טבעיות.

ב-1951 היה ממייסדי "הליגה למניעת כפייה דתית" בירושלים,^[4] וכיהן כמזכיר וכיושב ראש עד שנת 1967. ב-1968 הביא לפסק דין שהורה על ביטולו של סעיף בחוזה החכירה של מינהל מקרקעי ישראל, שקבע "על החוכר וכל הבא מזכותו להימנע מכל עבודות בנין ומלאכה בנכס בימי שבת ובחגי ישראל".^[5] בשנות ה-70 היה יושב ראש התנועה החילונית שנוסדה ב-1977 על ידי יצחק חסון, ובשנות ה-90 היה יו"ר עמותת "אני ישראלי" למען שוויון אזרחי מלא וביטול אפליה דתית ועדתית.

נפטר ב-3 בנובמבר 2022 וציווה את גופתו למדע.

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורנן פרסם מאות מאמרים ורשימות בענייני דת ומדינה, חילוניים ודתיים, חינוך וחברה.

בין ספריו: "דקדוק הפה והאוזן" ,"מילון המילים האובדות", "המשפט הפשוט", "נטיית הפועל בתרשימי זרימה", "תורת ההגה של העברית החדשה", " המילה האחרונה - מנגנון התצורה של המילה העברית" (זיכה את אורנן בפרס בהט), " ציפורניו של אשמדאי - שמונה פרקים בחילונות", "הצירופים השמניים בלשון-הספרות העברית החדשה".
בין מאמריו ורשימותיו הרבים: "שבת בלי כבלים" (1950), "נישואים אזרחיים" (1955), "האם אתה יהודי" (1961).

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוזי אורנן היה אחיהם של המשורר יונתן רטוש ושל הבלשן פרופ' צבי רין. אחותם, הסופרת מירי דור, מתה בצעירותה, בשנת 1945.

אורנן היה אב לשלושה ילדים מנישואיו הראשונים, לשושנה מלכין: עתר, טלי ועומר. אורנן ואשתו הראשונה התגרשו בגירושים אזרחיים ברפובליקה הדומיניקנית. לאחר מכן עבר לחיות עם הבלשנית מיכל אפרת כידועים בציבור,^[6] וב-1994 נישאו בנישואים אזרחיים בארצות הברית. נולדו להם בן ובת.

בתה של בתו הבכורה חזרה בתשובה (חסידות ברסלב) ושינתה את שמה ממורן למרים.

מאז 1989 התגורר ביישוב נופית שבצפון.^[7]

השקפת עולמו בנושאי דת ומדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעותיו ופועלו, כפי שבאו לידי ביטוי בפרסומים הרבים, צידדו בהפרדת הדת מהמדינה, תוך התייחסות חרדה להתגברות הכפייה הדתית וגידול כוחם של גופים שמרניים בישראל. בין פעולותיו: היוזמה לרישום "ישראלי" בסעיף הלאום בתעודת הזהות, תמיכה בביטול המבחנים הדתיים למתן אזרחות ישראלית, והתנגדות לברית מילה.

דעותיו של אורנן בנושאי דת ומדינה הוצגו ללא כחל וסרק, לעיתים תוך שימוש במונחים לוחמניים ומתגרים. את לוז דעתו הגדיר בעצמו באחד הראיונות:

אני מאמין שאני אדם. מאמין בשוויון ערך האדם, בשוויון בין בני אדם; כופר לחלוטין בקיומם ובהתערבותם של כוחות על-אנושיים כלשהם, למעט כוחות טבע אקראיים, כאוטיים. אני אתאיסט מוחלט. כולנו אחראיים וערבים זה לזה. רעיון 'העם הנבחר' הוא הבל ורעות רוח. אין לי אפיפיור כלשהו, ועלי לפעול ללא לאות וללא הרף להגביר את החיוב ולהדוף את השלילה שבתוכנו. נקודה.^[1]

אורנן תמך בהפרדת הדת מהמדינה והתנגד בחריפות לכפייה דתית, ולמי שמייצג בעיניו כפייה כזו. כשנשאל איך יש למחות נגד הכפייה הדתית, ענה: "צריכה להיות מרידה בדברים האלה, מרידה ממש, עם תליות על עמודי חשמל".^[8] בהמשך הראיון אמר: "זה לא ילך בלי זה ואני לא חוזר בי. אלימות נגד הדתיים תשכנע אותם לא ללכת בדרך הזו"... "להכות במלוא מובן המילה, על ידי חרם כלכלי, על ידי הסרת המחסומים בכבישים בכוח בשבתות, ועל ידי זה שיזרקו אותם מן הכבישים".^[8] בהמשך הוסיף אורנן ופירט שלל דרכים מעשיות להשגת חזונו, כגון הימנעות מניהול משא ומתן עם מוסדות דתיים, הימנעות מהליכה לרבנות לשם נישואים או גירושים ומציאת תחליפים כמקובל בחוץ לארץ. אורנן טען שהדתיים הגיעו להישגים תוך הפעלת כוח, כגון מניעת התחבורה בשבתות וחגים בכבישים מסוימים על ידי יידוי אבנים, לכן הציע להפעיל כוח נגדי, כדי לחדש את הנסיעה באותם כבישים.

דברי אורנן על תלייה על עמודי חשמל גררו מחאה במליאת הכנסת, ופנייה ליועץ המשפטי לממשלה, שנדחתה.^[9] בראיון שנערך עשר שנים לאחר הראיון הראשון, הוא ציין כי "זה היה דימוי ציורי", אך הדגיש כי אינו חוזר בו, והוסיף: "איני מאמין שאפשר יהיה להיפטר מהדתיים ללא שימוש בכוח ברוטלי", וכי "יש להפר חוקים בגלוי... לפרוץ את המחסומים בכוח. זו בפירוש אלימות, אבל אסור להיבהל ממנה... מלחמת תרבות לא מספיקה כאן. צריך לצאת למלחמה ממשית".^[10] בשנת 2011 כתב שמעולם לא אמר "צריך לתלות חרדים על עמודי חשמל", ושדבריו סולפו, משום ש"מרד מכוון נגד השלטון, נגד המשטרה, נגד הצבא" ו"אין לו שום קשר לפוגרום נגד יהודים".^[11]

לפי השקפתו של אורנן, בארץ ישראל, בעת החדשה, נוצר לאום חדש, הלאום הישראלי המתבסס על הטריטוריה ועל השפה העברית, ללא קשר לדת היהודית ומשום כך הוא רואה את עצמו בן לאומה הישראלית וכאתאיסט אינו רואה עצמו יהודי, כי היהדות בעיניו היא רק דת. יתר על כן, במדינת ישראל אורנן רואה מאבק בין הלאום הישראלי, שלפי השקפתו אינו תלוי דת ובין היהדות המנסה להשתלט על אורחות החיים המקומיים. אורנן רואה את הלאום הישראלי כלאום פתוח, שהצטרפות אליו לא תלויה בדת. לדעתו של אורנן, על פי תיקון חוק השבות 1970 אין בישראל "יהודים חילונים" והוא נאבק למען קבלת הכרה בכך שיש לאום "ישראלי", כדי לאפשר לאזרחים ישראלים החפצים בכך להירשם במרשם האוכלוסין כישראלים ולא כיהודים.^[12] בהקשר זה הצהיר אורנן: "אני לא יהודי. אין לי שום קשר ליהדות. אני ישראלי, וזו ארצי".^[10]

אורנן שאף למדינת ישראל שתושביה יודעים שהיא מדינת כל אזרחיה, מדינה דמוקרטית ושוויונית, שאין בה הבדלים לפי מוצא, דת או השקפות עולם, מדינה בה יש הפרדה בין דת למדינה ובה כל הילדים לומדים בבתי ספר עבריים ממלכתיים, לפי תוכנית לימודים אחידה והכל משרתים בצבא. הוא הציע להגיע לכך בצורה הדרגתית.

ביקורתו של אורנן מופנית גם כלפי המפלגות החילוניות, שמאז דוד בן-גוריון ועד ההווה, במאבקן הפנימי, כדי לשמור על השלטון בידן, וכדי להשיג את תמיכת הדתיים הן הביאו לכך "שהיהדות השתלטה על כל חלקה טובה בחיינו, היא מחנכת את הנוער לצרות אופקים, לשנאה כלפי כל מי שאינו יהודי, לתחושת 'אתה בחרתנו', שהיא רעל גזעני קטלני, לחוסר דמוקרטיה, ואת כל הדברים הללו היא עושה בתמיכת השלטון החילוני."^[10]

בשנת 2000 פנה (במסגרת עמותת "אני ישראלי") למשרד הפנים וביקש להירשם תחת הלאום "ישראלי", אך בקשתו נדחתה.^[13] בסוף 2003 פתח אורנן במאבק משפטי לשינוי רישום סעיף הלאום בעניינו, ובסוף ההליך ניתן פסק דין עוזי אורנן נגד משרד הפנים שבו דחה בית המשפט העליון העתירה, מהסיבה של היעדר הוכחת קיומו של לאום ישראלי.^[14]