סרגון השני

סרגון השני
	מימין סרגון השני עם אחד מהנכבדים, תבליט מארמון סרגון השני בדור שרוכין
	מימין סרגון השני עם אחד מהנכבדים, תבליט מארמון סרגון השני בדור שרוכין
לידה	762 לפנה"ס; כלח, עיראק
פטירה	705 לפנה״ס (בגיל 57 בערך)
מדינה	אשור, בבל
השושלת הסרגונידית
אב	תגלת-פלאסר השלישי
צאצאים	סנחריב
	721 לפנה״ס – 705 לפנה״ס; (כ־16 שנים)
	→ שלמנאסר החמישי סנחריב ←

סַרְגוֹן השני (באכדית: שָרוּ-כּינוּ, כלומר המלך החוקי, המלך הלגיטימי) היה מלך האימפריה האשורית החדשה בין השנים 722–705 לפנה"ס. נחשב לאחד מגדולי מלכי אשור ואחד מהמצביאים הגדולים בתקופה העתיקה. לפי רוב הדעות היה בנו הצעיר של תגלת פלאסר השלישי^[1].

עלה לשלטון לאחר מותו הפתאומי של אחיו שלמנאסר החמישי. על תקופת שלטונו השתמרו מסמכים רבים. מטרתו הייתה מתחילה לבסס את שלטונה של אשור באזורים נוספים על אלה ששלטה בהם בתחילת מלכותו. בראשית שלטונו ערך מסעות לסוריה וארץ ישראל ולקראת 718 לצפון לאוררטו ולממלכות השכנות. בבירתו דור שרוכין השתמרו תיאורים רבים של מסעותיו ומכתביו, במיוחד מכתבי ריגול על אוררטו.

עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי הנראה הוא קשר קשר על מנת להגיע לשלטון, שכן שמו מרמז לכך. שמו באכדית הוא šarru - kinū, שמשמעו המלך הנכון או המלך הצודק. רמז ברור למי שהגיע לכס בדרכים עקלקלות. באף כתובת הוא אינו מזכיר את אביו. כנראה היה לו שם אחר, וסרגון הוא השם אותו הוא אימץ עם עלייתו לכס. סביר כי השם נבחר בשל סרגון מאכד, מלך אכד ומייסדה שמלך כ-1600 שנה לפניו ואשר נהיה לדמות אגדית. מיד עם עלייתו לשלטון היה עליו לדכא מרידות של מרודך בלאדן מלך בבל, ושל מלך אוררטו. בשתיים מכתובותיו הוא כתב כי הוא כבש את שומרון בירת ממלכת ישראל, והגלה את יושביה. דבר זה עומד בסתירה למסופר במלכים ב' י"ז ובכרוניקה הבבלית (אנ'), כי שלמנאסר החמישי כבש את שומרון.

יש המשערים כי שלמנאסר החמישי התחיל את המצור על שומרון, אולם מת במהלכו, וכי סרגון השני הוא שהשלים את הכיבוש בפועל. אחרים סבורים כי סרגון התהדר בנוצות לא לו.

המסע הכושל לבבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעדיו הראשונים של סרגון היו הגדלת הזכויות של הערים והמקדשים, שהתייחסו גם לבבל, אך בשנת 722 לפנה"ס, מיד לאחר עלייתו לשלטון, מרד בו מלך בבל מרדוך-אפלה-אידינה השני (הנזכר במקרא כ"מרודך בלאדן") לאחר שכרת ברית עם עילם. המסע שערך סרגון בשנת 720 לפנה"ס בעקבות זאת הסתיים בכישלון חרוץ ליד דיר, ממלך עילם חופמניקש. מרדוך אפלה-אידינה מלך בבל ניסה גם הוא לקצור פירות מהקרב, אך כאשר הוא הגיע למקום הקרב כבר נסתיים בתבוסת האשורים והם היו במנוסה. למרות ניצחון העלמים העיר דיר נשארה בשליטת אשור.

המסע לסוריה וארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 722 לפנה"ס הסתיים כיבוש שומרון ו-27,280 איש מהשכבה הגבוהה בשומרון הוגלו לאשור ולמדי. במקומם הובאו מתיישבים מכותה ומעוה, חמת וספרווים. הארץ הפכה לפחוה אשורית עם נציב מטעם המלך. בשנת 720 לפנה"ס נערך קרב בין אשור לבין בעל בריתה של שומרון מלך חמת אילובדי (יאובדי) ועם מלכי צומור, ארפד ודמשק. הקרב הסתיים בניצחון מוחץ של האשורים ולאחריו הוצאו המפסידים להורג וסרגון החריב את חמת וקרקר, ואת ממלכת חמת עשה לפחוה אשורית. סרגון המשיך את מסע הניצחון שלו דרומה וניצח ליד רפיח את גנון מלך עזה ואת צבא פרעה שבכה, שבא לעזרתו. מלך עזה נשבה ורפיח הועלתה באש. באותה הזדמנות הכניע סרגון גם את השבטים הערבים: תמוד, עיבדי ואחרים. בסיום המסע הוגלו 90,000 איש מסוריה לאשור כשבויים.

ב-712 לפנה"ס דיכא סרגון מרד באשדוד (ראו בהמשך).

המסע לצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסע הנוסף לצור שערך סרגון לא הצליח (שוב) להכניע את הצורים. למרות עזרת ערי פיניקיה האחרות, אשר התבטאה בהשתתפות 60 אניות ו-8,000 תופסי משוט. הצורים התבצרו באי עליו שכנה צור (צורת חצי האי המוכרת היום, נוצרה על ידי סוללה ששפך אלכסנדר הגדול). הם הסתפקו במי גשם, בורות ובארות. לאחר מצור בן 3 שנים, נאלצו האשורים לסגת והסתפקו בגביית מיסים מהעיר.

העזרה למלך מאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 719 לפנה"ס התערב סרגון במלחמה בין מלך מאנה אירנז במאבקו עם מלך זיקרטה מטטי ורוסו הראשון-מלך אוררטו. בעזרת גייסות המצור של האשורים הצליח אירנז לכבוש מספר מבצרים חשובים: שואנדוחל, דורדוק, סוקיאה, באלה, אביטיקינה. האוכלוסייה הוגלתה לאשור והמבצרים נמסרו לאירנז.

פעולותיו בדרום מזרח אסיה הקטנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 718 לפנה"ס הצליח סרגון לדכא מרד בדרום מזרח אסיה הקטנה, כשמדינות שיחונטה, חילקו ואחרים יצאו בברית עם אוררטו נגד אשור. למעשה לאחר ההפסד שהנחיל תגלת-פלאסר השלישי לאוררטו, לא נלחמה ממלכה זו לבדה נגד אשור, אלא רק בבריתות עם ממלכות אחרות. קיאקי מלך שיחונטה נחל הפסד והאשורים לקחו בשבי כשלל המלחמה את 30 מרכבותיו, את 7,350 חייליו ואותו עצמו. העיר שיחונטה ניתנה למטי מלך טונה (טיאנה), ואת העיר חילקו נתן מלך אשור כנדוניה לבתו למלך תבל אמבריס בן חולי.

חיסול ממלכת כרכמיש וממלכות שכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 717 לפנה"ס, השנה החמישית למלכו, כבש סרגון את כרכמיש והוציא להורג את מלכה האחרון – פסיריס. בן בריתו של מלך כרכמיש מיטה (מידס) מלך פריגיה שהגיע לעזרתו של בעל בריתו נחל תבוסה ונאלץ לסגת לארצו. ארץ כרכמיש נהפכה לפחווה אשורית. לאחר מכן הלך סרגון נגד הערים פפה וללוקנה, שעמם הרים את נס המרד באשור בתקווה לעזרה מארץ ככמה, אך האשורים הכניעו אותם במהירות והגלו את כל העם לדמשק.

בניית דור שרוכין כבירה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – דור שרוכין

בשנת 717 לפנה"ס התחילה בניית העיר דור שרוכין (מילולית: מבצר סרגון) במקום שבו שכן עד אז הכפר מֶגֶנוּבֶה צפונית־מזרחית לנינווה (כיום קרוי המקום ח'ורסבאד). תקופת הבנייה ארכה 10 שנים. עיקר המבנים שנבנו בעיר החדשה היו ארמון המלך המפואר מלבנים, מקדשים לאלים וזיקוראת בן 8 הקומות ובגובה 43 מ'. מסביב לעיר נבנתה חומה באורך 7 ק"מ ובגובה 20 מ'. בכתובות סרגון ב' צוין כי, רוחב החומה היה מספיק לנסיעת 7 מרכבות בלי שיפגעו אחת בשנייה. בכל 27 מ' בחומה היה מגדל מרובע בגובה 24 מ'. בחודש תשרי שנת 707 לפנה"ס, נערך טקס חנוכת הבית בעיר ופסלי האלים הושמו במקומם החדש במקדשים.

מות סרגון השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הכרוניקה הבבלית סרגון נהרג בנסיבות לא ברורות, בעת המסע לתבל (דרום מזרח טורקיה) ב-705 לפנה"ס. נראה כי המלך נקלע למארב, בו הוא מצא את מותו. גופתו נחטפה, ולא הובאה לקבורה בקבר אשור.

לאחר מות סרגון ירש אותו בנו סנחריב.

במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות חשיבותו בתולדות האימפריה האשורית והמזרח הקדום, סרגון נזכר במקרא פעם אחת בודדה. סרגון ב' נזכר בקשר למסע האשורי נגד אשדוד ב-712 לפנה"ס: ”בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ” (ישעיהו, כ', א').