סמיכת זקנים
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. חסר מידע רב על הסמיכה.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. חסר מידע רב על הסמיכה. | |
סמיכת זקנים (נקראת גם סמיכת חכמים או פשוט סמיכה) היא מתן רשות של רב לתלמידו להיות דיין. רק אדם שנסמך בעצמו רשאי לסמוך אחרים, וכך נוצרת שלשלת של סומכים ונסמכים שראשיתה במשה רבנו שסמך את יהושע בן נון. בתקופת האמוראים או הגאונים נפסקה שלשלת הסמיכה ולכן אין כיום דיינים סמוכים כלל. במהלך הדורות נעשו ניסיונות שונים לחדש את הסמיכה.
בדינים רבים, למשל דיני קנסות ודיני נפשות, רק דיין סמוך רשאי לדון. לפיכך, מכיוון שאין כיום רבנים שנסמכו כראוי, לא ניתן לפסוק בתחומים אלה.
תולדות הסמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמיכה בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתורה (ספר דברים, פרק ל"ד, ספר במדבר, פרק כ"ז) מסופר שמשה סמך את יהושע ממשיכו. "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו". יש הרואים בהאצלת הרוח ממשה לשבעים הזקנים, המתוארת בספר במדבר פרק י"א, סמיכה של הזקנים. משה עצמו לא היה זקוק לסמיכה כי כוחו בא מאת הקב"ה, אך כאשר קרבו ימיו של משה למות, והוא ביקש מהקב"ה כי "יפקוד איש על העדה", הוא לימד אותו את דרך הסמיכה.
ראשית הסמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לדעת הרמב"ם[1] וכך מקובל לפי המסורת, יש שלשלת של סמיכה ממשה רבנו, כאמור במשנה הראשונה של פרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה".
אך חיים יחיאל בורנשטיין כותב על כך שאין לדעה זו זכר בתלמוד, והסמיכה הראשונה נתחדשה מפני צורך השעה על ידי בית-דין הגדול שבירושלים, אף-על-פי שלא היה סמוך, תקן את הסמיכה מאז והלאה לדורות עולם, ואכן המקורות הראשוניים המתעדים את הסמיכה הם רק מסוף ימי הבית השני. הראשון מן הנשיאים שנקרא "רבן" שזה אומר שנסמך, הוא רבן גמליאל הזקן, וכן החכמים הקרואים בשם רבי, שהוא הסימן לסמיכה[2].
רבי יהודה בן בבא[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף תקופת התנאים כששלטון הארץ היה ביד הרומאים הכירו הרומאים בחשיבות הסמיכה ושעל ידי זה מתאפשרת המשכיות המסורת של עם ישראל, ואסרו על הסמיכה. רבי יהודה בן בבא, שידע את חשיבות הסמיכה להמשכיותו של עם ישראל, סמך חמישה רבנים בגליל, בניגוד לגזרת מלכות שגזר הקיסר אדריאנוס (מסכת סנהדרין י"ד):
- "גזרה מלכות גזרה על ישראל, שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תחרב ותחומין שסומכין בהם יעקרו..."
בן בבא סמך את הרבנים בעמק שבין אושא לשפרעם. הוא בחר מקום זה משום שלא היה בתחום שיפוטו של אף יישוב ולא היו מחריבים ערים גדולות אלו:
- "ישב בין שני הרים גדולים ובין שתי ערים גדולות ובין שני תחומי שבת וסמך שם חמישה זקנים"
בין הזקנים שסמך היו רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בן חלפתא ורבי יהודה בן אלעאי.
בשעת הסמיכה הבחינו בחיילי רומי הרודפים אחריהם, רבי יהודה בן בבא נדחק למעבר בין ההרים וחסם בגופו את הרומאים ואמר לתלמידיו לברוח, ובכך ניצלו תלמידיו המוסמכים. הרומאים דקרו אותו בשלוש מאות חניתות. קברו מצוי בפאתי שפרעם.
על שם האירוע קרוי הצומת הסמוך לשפרעם בשם "צומת סומך".
הפסקת הסמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אין מקור מפורש הקובע מתי פסקה שלשלת הסמיכה. מקובל כי בסוף תקופת האמוראים לאחר אביי ורבא התבטלה הסמיכה בעקבות גזרות הרומאים נגד הסמיכה[3]. מאחר שניתן לסמוך רק בארץ ישראל, לא היה אפשר לסמוך בבבל.
חלק מהחוקרים למדו מתשובת רב צמח בן פלטוי, גאון פומבדיתא בסוף המאה התשיעית, שבזמנו עוד דנו דיני קנסות וחבלות בארץ ישראל[4]; אך לדעת אחרים הלשון בתשובה מתייחסת לדין התלמוד, ולא למציאות שנהגה בזמנו[5]. כמו כן, במגילת אחימעץ מסופר על חכם בשם רבי אהרן שירד מארץ ישראל לחוץ לארץ ודן שם מספר דיני נפשות[6], אך יש המפקפקים בעדות זו[7].
במגילת אביתר מסופר שרבי אליהו גאון שנפטר בשנת ד'תתמ"ד סמך את בניו אביתר ושלמה ואחרים בשנתיים שלפני מותו[8]. מסמך אחר מגניזת קהיר מזכיר סמיכה שנעשתה בצפת[9], שהפכה לעיר חשובה רק בממלכת ירושלים[10]. מנגד, באגרת ששלח ראש הגולה דניאל בן חסדאי, נכתב ש'ידוע וגלוי' שהסמיכה בארץ ישראל נפסקה עם פטירת ר' דניאל בן עזריה ראש ישיבת גאון יעקב, בשנת ד'תתכ"ב[11]. לדעת הרב מנחם מנדל כשר, הסמיכה בארץ ישראל בזמן הגאונים לא הייתה ממש לדון דיני קנסות וכדומה, אלא רק לדמיון וזכר[12].
בתקופת הראשונים, כבר היה ידוע שאין דיינים סמוכים אף בארץ ישראל[13].
חידוש הסמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חידוש הסמיכה
הרמב"ם כתב שמסתבר לו שיכולים כל חכמי ארץ ישראל להתאסף ולחדש את הסמיכה.
ב-1538 ניסו רבני העיר צפת ובראשם רבי יעקב בֵּירָב לחדש את הסמיכה. רבי יעקב בירב סמך ארבעה חכמים: את רבי יוסף קארו, רבי משה מטראני (המבי"ט), רבי יוסף סאגיס ורבי משה קורדובירו (הרמ"ק). גם שרשרת סמיכה זו לא נמשכה יותר משני דורות, עקב התנגדותו של רבי לוי (בן רבי יעקב) בן חביב (הרלב"ח) שהיה רבה של ירושלים. הוא נימק זאת בכך שאין תוקף הלכתי לסמיכה כזאת. את טענותיו ערך הרלב"ח בספר הנקרא קונטרס הסמיכה.[14]
רבי יוסף קארו שנסמך על ידי רבי יעקב בֵּירָב כנ"ל, כן המשיך את הסמיכה הזאת, בסומכו את רבי משה אלשיך שסמך את רבי חיים ויטאל, אך יש הסוברים לומר שחזר בו מזה, ורואים זאת מתוך שלא כתב זאת בשולחן ערוך שלו.
אופן הסמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור לעיל, הביטוי 'סמיכה' נגזר מהנאמר בתורה[15] על משה רבינו שסמך את יהושע בן נון "וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת־יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה" כלומר סמיכת ידו או ידיו של החכם המסמיך על ראש החכם המוסמך.
למרות זאת, להלכה אין צורך שהסמיכה תתבצע באמצעות סמיכת ידים פיזית על ראש החכם הנסמך, וניתן לסמוך באמירה בלבד, או אפילו בכתב. כשבית דין של שלושה דיינים ומעלה, המכהן בארץ ישראל, ויש ביניהם חכם אחד לכל הפחות הסמוך בעצמו איש מפי איש עד משה רבינו, בדקו וראו תלמיד חכם גדול הראוי לדון, היה אותו חכם המסמיך קורא לחכם המוסמך 'רבי' ואומר לו "הרי אתה סמוך ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות" ואז הוא נחשב סמוך.[16]
דינים הדורשים דיינים סמוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הערך "סמיכת זקנים", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- ח.י. בורנשטיין, משפט הסמיכה וקורותיה, התקופה ד (1919), עמ' 394–426, לגרסת טקסט (ללא הערות) ראה כאן, באתר "דעת"
- דוב רעוועל, חדוש הסמיכה מלפני ארבע מאות שנה, חורב ה, באתר Hebrewbooks
- אביגדור אופטוביצר, מחקרים בספרות הגאונים, עמ' 97–122, באתר Hebrewbooks
- מנחם מנדל כשר, תורה שלמה יג (סוד העיבור), עמ' 97–100, באתר Hebrewbooks
- אברהם מימון, חידוש הסנהדרין לפי דעת הרמב"ם, פרק יד ('זמן ביטול הסמיכה'), באתר Hebrewbooks
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הלכות סנהדרין, פ”ד, ה׳׳א
- ^ חיים יחיאל בורנשטיין, משפט הסמיכה וקורותיה, באתר פרויקט בן יהודה
- ^ רמב"ן ספר הזכות גיטין לו.
- ^ "ואם טען אותו נחבל ואומר שלחוהו עמי, לזה שחבל בי, לארץ ישראל שדנין דיני קנסות וחבלות, משלחין אותו לארץ ישראל;" - מתוך "חמדה גנוזה" קכ', הובאה כאן.
- ^ אביגדור אופטוביצר, מחקרים בספרות הגאונים, עמ' 122-97; והביא שם תשובות מהן משתמע שאף בארץ ישראל לא דנו דיני קנסות בזמן הגאונים. כן כתב גם הרב מנחם מנדל כשר, סוד העיבור, עמ' 98.
- ^ מגילת אחימעץ, באתר מפעל המילון ההיסטורי
- ^ ראו כאן. יש להעיר שעל פי ההלכה ניתן לדון דיני נפשות בחו"ל רק כאשר יש סנהדרין היושבת בלשכת הגזית.
- ^ נוסח המגילה
- ^ T-S 13J21.21
- ^ קטעי גניזה על אודות צפת, גוש-חלב, עבלין ועקרבה
- ^ ראו כאן
- ^ סוד העיבור עמ' 100, וכעין מה שנכתב באגרות שמואל בן עלי: "ואם יאמר האומר כי ימים רבים לישראל בלא סמיכה בראותו האמור כי אין סמיכה בחוץ לארץ, יש לאל מליהם להשיבו ולהרגיעו כי האמור אין סמיכה בחוץ לארץ הני מילי לדון דיני קנסות, אבל לדיני הודאות והלוואות יש סמיכה". בדומה לזה רב שרירא גאון משתמש באגרתו במונח 'סמיכה' כדי לתאר מינוי גאונים ואבות בתי דין בבבל, על אף שאין סמיכה בחוץ לארץ.
- ^ תוספות מסכת קידושין, דף ס"ב, עמוד ב': "השתא ליכא מומחין, שהרי אין סמוכין"; פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין, פרק א', משנה ג': "סמיכת הזקנים הוא מינוי הדיינין... והקב"ה יעד שישובו"; תשובות רבי אברהם בן הרמב"ם עמ' 21: "בזמן הסמיכה שנפסקה מכמה שנים"; השגות הרמב"ן לספר המצוות, עשה קנג: "ודבר גלוי הוא שהיום מכמה שנים בטלו סמוכין בארץ ישראל"; רא"ש בבא קמא פרק א סימן כ: "והאידנא דאין סמוכין בארץ ישראל"; ועוד. וראו גם בים של שלמה, בבא קמא, פרק א סימן מג: "מאחר שהרי"ף לא כתב רק (=אלא) מנהג שתי ישיבות... ולא הזכיר מה שילך עמו לדין בארץ ישראל, משמע דבזמן הגאונים כבר בטלה דין מומחין אפילו בארץ ישראל".
- ^ הקונטרס נדפס מחדש בשנת תשס"ה עם מבוא והערות, וזמין כאן באוצר החכמה (למנויים בלבד).
- ^ ספר במדבר, פרק כ"ז, פסוק כ"ג.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ד', הלכות א'–ג'; סמ"ע חשן משפט הל' דיינים סימן א' ס"ק ט.
| המשפט העברי | ||
|---|---|---|
| בית דין והדיינים | סמיכת זקנים • ערכאות של גויים • איגרות בית דין • איסור הטיית משפט • איסור שוחד • כבוד הבריות במשפט העברי | |
| סדר הדין | לא תגורו מפני איש • בצדק תשפוט עמיתך • דרישה וחקירה • דין מרומה • אנן סהדי | |
| תובע ונתבע | כתב סירוב • הודאת בעל דין | |
| דיני ראיות | עדות • כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד • עדים זוממים • פסולי עדות • לא תישא שמע שווא • אין עד נעשה דיין • שטר • סימנים • קול | |
| דיני טענות | טענת ברי • ברי ושמא • ספק וודאי • קים לי • מרא קמא • כופר הכל • מודה במקצת • מיגו • טענו חיטין והודה לו בשעורין • טוען וחוזר וטוען • הוחזק כפרן | |
| פסק בית דין | הכרעת רוב בדיינים • המוציא מחברו עליו הראיה • יחלוקו • יהא מונח עד שיבוא אליהו • כל דאלים גבר • שודא דדייני • פשרה • עביד איניש דינא לנפשיה • הפקר בית דין הפקר • חזקת ממון • תפיסה • גוד או איגוד | |
| הסנהדרין | ||
|---|---|---|
| מונחים | נשיא • אב בית דין • סנהדרין גדולה • סנהדרין קטנה • בית דין • משפט עברי • שבעים הזקנים • כנסת הגדולה • סמיכת זקנים | |
| נשיאי הסנהדרין | יוסי בן יועזר • יהושע בן פרחיה • יהודה בן טבאי • שמעיה • הלל הזקן • שמעון בן הלל • רבן גמליאל הזקן • רבן שמעון בן גמליאל הזקן • רבן יוחנן בן זכאי • רבן גמליאל דיבנה • (רבי אלעזר בן עזריה) • רבן שמעון בן גמליאל • רבי יהודה הנשיא • רבן גמליאל ברבי • רבי יהודה נשיאה • רבן גמליאל הרביעי • רבי יהודה נשיאה השני • הלל נשיאה • רבן גמליאל החמישי • רבי יהודה נשיאה השלישי • רבן גמליאל השישי | |
| מקומות מושב הסנהדרין | לשכת הגזית • חנות • ירושלים • יבנה • אושא • יבנה • אושא • שפרעם • בית שערים • ציפורי • טבריה | |
| שונות | מסכת סנהדרין (ומסכת מכות) • עדות • הענישה בהלכה • ארבע מיתות בית דין • זקן ממרא • חידוש הסנהדרין • הסנהדרין של פריז • קברי הסנהדרין שבגן הסנהדרין בשכונת סנהדריה • שביל הסנהדרין | |