סינדרום באלינט
תסמונת באלינט היא הפרעה נוירולוגית. התסמונת אובחנה על ידי הנוירולוג היהודי-הונגרי רז'ה באלינט (Bálint Rezső) בשנת 1909, ונקראה על שמו. החולים בתסמונת סובלים ממספר הפרעות: סימולטנאגנוזיה (אגנוזיה המתבטאת באי-יכולת לתפוס חזותית שני אובייקטים במקביל), אטקסיה ויזואלית (קושי בהושטת יד לחפצים ותיאום עין-יד, גם אם הם נתפסו ויזואלית באופן תקין) ואפרקסיה אוקולומוטורית (קושי במיקוד המבט).
גורם[עריכת קוד מקור | עריכה]
התסמונת נגרמת עקב פגיעה דו צדדית באזורים אחוריים של האונות הפריטאליות. פגיעה זו מתרחשת לרוב בעקבות ירידה באספקת הדם לאזורים אלו הנמצאים על גבול אספקת הדם של שני כלי הדם העיקריים למוח, שבץ, מחלת אלצהיימר, חבלה וסיבות נוספות.
טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]
לרוב, הטיפול בתסמונת באלינט הוא פונקציונלי. המטופל מתבקש לבצע את ההתנהגות הפגועה על מנת להתגבר על הקשיים, בין אם על ידי שינוי הסביבה או על ידי יצירת התנהגות אלטרנטיבית שתפצה על קשייו הנוכחיים. דרך נוספת היא אימון סנסומוטורי, שמטרתו לשפר את מצבה של מערכת העצבים המרכזית וכך לסייע למטופל להתגבר על הקשיים. שיטה אחרת היא אימון של הנבדק במספר מצבים, על מנת לאפשר לו להפעיל אסטרטגיות התנהגות שונות בסביבות שונות. [1]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.