סידני אלטמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סידני אלטמן
Sidney Altman
צילום מ-2011
צילום מ-2011
לידה 7 במאי 1939
מונטריאול, קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 באפריל 2022 (בגיל 82)
Rockleigh, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ביולוגיה מולקולרית, ביוכימיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות אוניברסיטת הרווארד עריכת הנתון בוויקינתונים
תלמידי דוקטורט בנג'מין סי. סטארק עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס נובל לכימיה (1989)
  • פרס רוזנסטיל (1988)
  • מדליית הזהב של לומונוסוב (2016)
  • סטרלינג פרופסור
  • עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אן מ. אלטמן עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 2 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סידני אלטמןאנגלית: Sidney Altman;‏ 7 במאי 19395 באפריל 2022) היה ביולוג מולקולרי אמריקאי, יהודי יליד קנדה, פרופסור לביולוגיה מולקולרית, וביולוגיה של התא והתפתחותית באוניברסיטת ייל. אלטמן היה חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1989 יחד עם תומאס צ'ק בעד חקר התכונות הקטליטיות של ה-RNA") RNA הקטליטי"). תגליתו של אלטמן משנת 1983 הייתה כי ה-RNA, וליתר דיוק tRNA איננו רק נשא של מידע גנטי אלא יכול להפעיל תגובות ביולוגיות - פועל כביו-קטליזטור. תגלית זו פתחה אפשרויות מחקר, כולל לגבי מוצא החיים.

רקע משפחתי ושנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סידני אלטמן נולד בשנת 1939 במונטריאול, קוויבק, קנדה, כבנם השני של מהגרים יהודים ממזרח אירופה. אביו, ויקטור אלטמן, היה עובד בקולחוז באוקראינה והיגר לקנדה כדי לעבוד בחווה חקלאית. מאוחר יותר הוא פרנס את משפחתו מחנות מכולת בשכונת נוטר דאם דה גראס במונטריאול. האם, ריי ארלין, ילידת ביאליסטוק, פולין, היגרה בגיל 18 עם אחותה, למדה אנגלית ועבדה כפועלת בבית חרושת לטקסטיל. המשפחה חיה בתנאים צנועים ואלטמן נהג לומר מאוחר יותר: "מהם (מההורים) - למדתי כי עבודה קשה בסביבה יציבה יכולה להפיק רווחים, אפילו עולים בכמויות אינפיניטזימליות". בילדותו העריץ אלטמן את אלברט איינשטיין, סופרים, כוכבי בייסבול והוקי קרח.

שנות הלימודים והתחלת הקריירה המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהגיע להתבגרות, המשפחה כבר הרשתה לעצמה לממן לסידני לימודים במכללה. אחרי לימודים בתיכון וסט היל במונטריאול, הוא נסע לארצות הברית השכנות כדי ללמוד פיזיקה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס MIT, בבוסטון. בעת לימודיו היה חבר בקבוצת הוקי קרח של המוסד. מדריך צעיר בשם לי גרודזינס ערב אותו בניסויים על פיזור אלקטרונים ועודד אותו לכיוון המחקר, למרות ההסתיגויות של כמה פרופסורים, שסברו כי מדובר בסטודנט בינוני.[1] באותה תקופה הוא התחיל להתעניין בגנטיקה מולקולרית והשתתף בקורס בנושא. אחרי סיום התואר הראשון בשנת 1960 היה אלטמן סטודנט מחקר במשך 18 חודשים באוניברסיטת קולומביה במסגרת תוכנית לתואר שני בפיזיקה. בגלל בעיות אישיות (מותו של חבר מסרטן) וחוסר הזדמנות לסטודנטים מתחילים להשתלב במחקר במעבדה, נאלץ לעזוב את התוכנית בלי לסיים את התואר. עבד תקופה בעריכת ספרים, התעניין בכתיבת תסריט ואף ניסה כוחותיו בתרגום רומן מצרפתית לאנגלית.

כעבור חודשים אחדים, אחרי התייעצויות עם הפיזיקאי ג'ורג' גאמוב ואחרים, התקבל ללימודי ביופיזיקה באוניברסיטת קולורדו, ליד המרכז הרפואי בדנוור.[2] השתלב שם תחת הדרכתו של לאונרד לרמן, במחקר בנוגע להשפעות מוטגניות של האקרידינים על הרפליקציה של הבקטריופאג' T4. בשנת 1967 הוסמך כדוקטור במדעים בתחום הביופיזיקה באוניברסיטת קולורדו.

בהמשך עבד תקופה קצרה כעוזר מחקר לביולוגיה מולקולרית באוניברסיטת ואנדרבילט. אחר כך זכה במלגת מחקר מה"קרן דיימון רניון לחקר הסרטן" שסייעה לו להתקבל לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד, שם עבד במעבדתו של הביוכימאי מתיו מזלסון והמשיך במחקר שלו לגבי המבנה הגנטי של הבקטריופאג T4. בשנת 1969 בעזרת לרמן, התקבל להשתלמות בבריטניה, באוניברסיטת קיימברידג', במעבדתם של סידני ברנר וסר פרנסיס קריק.

תגליתו העיקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת עבודתו במעבדה לביולוגיה מולקורית של ברנר וקריק התקדם אלטמן אל גילויו את ה-RNA הקטליטי. בעודו עובד עם תאים מוטנטים של tRNA בעל פונקציה משובשת, ניסה לבודד סוג מיוחד של RNA הקרוי פרקורסור-RNA (‏ RNA precursor). נטל לוחית של זכוכית מכוסה על צד אחד בשכבה דקה של ג'ל והניח עליה כמה טיפות מן החומר שהכין מהתאים המוטנטים. אחר כך הניח את הלוחית בתוך שדה חשמלי חזק. על ידי האלקטרופורזה מרכיבים שונים נעו בג'ל במהירויות שונות. כעבור מספר שעות כשהניח אלטמן פילם צילום על הג'ל, כמויות עדינות של מארקר רדיואקטיבי שב RNA שידרו קרני X שהשאירו פסים אופייניים על הפילם. אלטמן ראה מהר שהצליח לגלות את המבשר הטהור הראשון מבחינה רדיוכימית של מולקולת ה- tRNA, מה שהיווה צעד ראשון לקראת גילוי ה RNA קטליטי.

בהמשך גילה אלטמן את הריבונוקלאז P ואת התכונות האנזימטיות של תת-יחידה של ה-RNA של אנזים זה. אלטמן קיבל עצות מועילות מכמה מחברים למחקר כמו, למשל, מג'ון דרק סמית, שאיפשרו לו לבחון את רעיונותיו. גילוי הפרקורסור הראשון הטהור מבחינה רדיוכימית של ה-tRNA הביא להעסקתו של אלטמן באוניברסיטת ייל בשנת 1971. בשנת 1980 התמנה שם לפרופסור. בשנים 1985-1983 היה ראש מחלקתו ובשנת 1985 נתמנה לדקאן של אוניברסיטת ייל למשך ארבע שנים. ב-1 ביולי 1989 חזר לתפקידו כפרופסור במשרה מלאה.

בייל עסק אלטמן באנליזת התכונות הקטליטיות של הריבונוקלאז P. הריבונוקלאז P או RNase P הוא חלקיק של ריבונוקלאופרוטאין.

בהתחלה סברו המדענים שבתוך הקומפלקס RNase P בקטריאלי, תת-היחידה של חלבון היא האחראית לפעילות הקטליטית של הקומפלקס, המעורבת בהבשלת ה-tRNA. תוך כדי ניסויים שבהם שוחזר הקומפלקס במבחנות, גילו אלטמן וקבוצת המחקר שלו כי היה מספיק מרכיב מבודד של RNA כדי לצפות קיומה של פעילות קטליטית של האנזים, מה שהצביע על תכונות קוטליטיות של RNA עצמו. אף על פי שהקומפלקס RNase P קיים גם באורגניזמים אוקריוטים, במחקר מאוחר יותר, גילה סידני אלטמן שבאותם אורגניזמים, תת-היחידות של חלבון שבקומפלקס הן כן חיוניות בפעילות הקטליטית, בניגוד ל RNase P הבקטריאלי.

בשנת 1984 קיבל אלטמן אזרחות אמריקאית, אך שמר גם את אזרחותו הקנדית.

סידני אלטמן נפטר ב-5 באפריל 2022. היה נשוי משנת 1972 לאן מ. קרנר, ביוכימאית ומומחית בביולוגיה מולקולרית, בתם של הפילוסוף היהודי-בריטי סטפן קרנר ושל המשפטנית אדית קרנר לבית לווי, שהיו פליטים יהודים מצ'כוסלובקיה. אחי האישה, הוא המתמטיקאי תומאס קרנר (יליד 1946).

לזוג אלטמן נולדו שני ילדים: דניאל (יליד 1974) ולאה (ילידת 1977).

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Transfer RNA (1978)
  • Science at Yale (2002)

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Laylin K.James Nobel Laureates in Chemistry, 1901-1992 History of Modern Chemical Science American Chemical Society and Chemical Heritage Foundation 1994

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סידני אלטמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nobel laureates, עמוד 738
  2. ^ Nobel laureates, עמוד 739