ניצחון הרוח
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: משלב שפה נמוך, בעיות דקדוקיות, יש לבדוק נכונות עובדתית.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: משלב שפה נמוך, בעיות דקדוקיות, יש לבדוק נכונות עובדתית. | |
 | |
| כרזת הסרט באנגלית | |
| בימוי | רוברט מ. יאנג |
|---|---|
| הופק בידי |
ארנולד קופלסון  |
| תסריט | שלמה ארוך, שמעון ארמה, ציון חן |
| עריכה |
נורמן בקלי |
| שחקנים ראשיים |
וילם דפו אדוארד ג'יימס אולמוס רוברט לוג'יה |
| מוזיקה |
קליף איידלמן |
| מדינה |
ארצות הברית |
| חברה מפיצה |
Triumph Films, נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה | 8 בדצמבר 1989 |
| משך הקרנה | 120 דקות |
| שפת הסרט | אנגלית, גרמנית |
| סוגה |
סרט ביוגרפי, סרט דרמה, סרט איגרוף |
| הכנסות באתר מוג'ו | triumphofthespirit |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
ניצחון הרוח (אנגלית: Triumph of the Spirit) הוא סרט בכיכובו של וילם דפו שיצא בשנת 1989 על סיפור חייו של המתאגרף שלמה ארוך על רקע שואת יהודי יוון. זהו הסרט הראשון שנעשה בהוליווד בנושא השואה שצולם באושוויץ.[1]
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלמה ארוך (סאלמון ארוך) הוא מתאגרף יהודי החי בעיר סלוניקי שביוון עם הוריו, אחיו ואחיותיו. בשנת 1941 פולשת גרמניה הנאצית ליוון, לאחר מכן עוברת המשפחה לגור בגטו. סאלמון עובד בעבודות כפייה תחת הכיבוש הנאצי, אך ממשיך לשמור על אורח חייו היהודי.
בשנת 1943 מצווים הגרמנים על כל תושבי הגטו להגיע לתחנת הרכבת. לאחר מסע של שישה ימים בקרון משא, מגיעה משפחת ארוך לאושוויץ, בלילה (בשונה במעט מסיפורו המקורי של שלמה ארוך, הרכבת בסרט נכנסת אל תוך בירקנאו). בהגיעם למחנה מתבצעת סלקציה, סאלמון אביו ואחיו נשארים בחיים, ואילו אימו של סאלמון נשלחת עם בתה לתאי הגזים.
החיים במחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סאלמון, אביו ואחיו נשלחים לעבודות כפייה. באחד מהימים במחנה העבודה מחליט סאלמון לא לשתוק למראה הקאפו האכזרי אשר מתעלל ביהודים. סאלמון מכה את הקאפו במכות אגרוף, ולאחר שהוא מנצח אותו, מובל סאלמון אל אחד מקציני ה-SS.
קצין ה-SS מעוניין שסאלמון ילחם בשבילו בקרבות אגרוף אשר נועדו לשעשע את הנאצים. בקרבות אילו נלחמו שני אסירים, עד שאחד מהם לא היה מסוגל לעמוד על רגליו. עד מהרה מתגלה סאלמון כמתאגרף טוב מאוד, ולא מפסיד באף קרב. על כל ניצחון שלו הוא מקבל אוכל נוסף, אותו חולק עם חבריו לצריף. סאלמון מתחבר עם הקאפו החדש של הצריף, וזוכה ממנו למעט אוכל, שתייה וסיגריות.
באחד מהימים, נערך מסדר בו מצווים הגרמנים על מספר אנשים, ביניהם אחיו של סאלמון לעבור לעבודה חדשה. העבודה החדשה היא להיות חלק מהזונדרקומנדו באושוויץ. במהלך סצנה זאת, שחוזרת לקראת סוף הסרט, נראים תאי הגזים באופן מפורט מאוד. אחיו של סאלמון וחבריו מסרבים להיות חלק מתהליך הרצח, ונשלחים להשמדה.
במהלך הסרט נערכות סלקציות נוספות. באחת מהם נשלח אביו של סאלמו לתאי הגזים אל מותו. במחנה הנשים שורדות חברתו של סאלמו, אלגרה ואחותה. באחד מימי העבודה נשמעת אזעקה מפחד תקיפת בעלות הברית.
סוף הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת סוף הסרט, נשלחים אחרוני היהודים שיכולים לעבוד אל גרמניה בצעדות המוות ואילו סאלמון נשלח לעבוד בתאי הגזים. בשלב זה פורץ מרד הזונדרקומנדו: האסירים מפוצצים את קרמטוריום 4 ומצליחים להרוג שלושה גרמנים (המרד מדוכא במהירות, וכ-450 יהודים הוצאו להורג במהלך דיכויו וכפעולת עונשין).
סאלמון נשאר בחיים, והוא נשלח אל בלוק מס' 11 באושוויץ, בלוק הכלא והעינויים. בסוף הסרט סאלמון יוצא משערי בירקנאו, כאשר הוא מבטיח למצוא את חברתו ולעלות לארץ ישראל.
אמיתות הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
התסריט לסרט נכתב על פי עדותו של שלמה ארוך, ניצול אושוויץ, ועל פי פרטי מידע. ארוך עצמו נכח בצילומים אשר רובם צולמו באושוויץ ובירקנאו המקוריים.
הסרט מציג בבירור את תנאי החיים הקשים במחנה, את עבודת הפרך, את הקור ואת הרעב. בנוסף, מציג הסרט כיצד נערך משלוח לאושוויץ, מהרגע שהיהודים עולים לקרון בעיר אשר בה גרים ועד שהם נשרפים במשרפות. החיים במחנה, העבודה במחנה, המוות במחנה ואפילו צעדות המוות מוצגים בסרט.
כדי לצלם את הסצנות בתאי הגזים בנו מפיקי הסרט את המבנים על פי התוכניות המקוריות.
סוף הסרט חורג מעדותו של ארוך. ארוך נשלח ב-1944 למחנה ברגן-בלזן ואילו בסרט נראה כי הוא שוחרר במחנה אושוויץ. אך סוף זה הוא עדיין מקורי הודות לעדויות על המרד באושוויץ ועל החיים בבלוק 11, בלוק העינויים.
צילומי הסרט ארכו ארבעה חודשים ורובם צולמו באושוויץ. הקרמטוריום הנראה בסרט הוא הקרמטוריום המקורי מאושוויץ. בסרט השתתפו שישה ישראלים, שחקנים אמריקאים וניצבים פולנים וגרמנים. צילומי הסרט החלו ב-3 בפברואר 1989. הצילום הראשון שנעשה היה הכניסה למחנה.
הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי הסרט רוברט יאנג לא רצה לעשות את הסרט כשפנו אליו לראשונה עם התסריט, ומצא שהנושא קשה מדי לסרט. הוא הסכים לביים רק כשסופק תסריט שהתמקד באלמנט קטן של הסיפור וכמובן בחיו של סאלמון ארוך במחנה. הסרט צולם בתקציב של 12 מיליון דולר. המפיקים הצליחו לקבל אישור להשתמש בכמה מבנים קיימים במחנה הריכוז אושוויץ. הסרט צולם גם בחלקו בישראל. מאמן האיגרוף טדי אטלס, ששיחק את התפקיד של קלאוס זילבר, היה יועץ האיגרוף של ההפקה[2].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"ניצחון הרוח", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"ניצחון הרוח", באתר נטפליקס
"ניצחון הרוח", באתר AllMovie (באנגלית)
"ניצחון הרוח", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"ניצחון הרוח", באתר Box Office Mojo (באנגלית)- "ניצחון הרוח", באתר אידיבי
"ניצחון הרוח", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- רועי ברק, שלמה ארוך הלך לעולמו, באתר הארץ, 30 באפריל 2009
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שרית אפק,, הסרט "נצחון הרוח" כתבה של שרי רז ב"יומן" ערוץ 1 1989 (עמ' המידע מדווח בדקה 0:35), באתר Youtube, הועלה ב-11 באפריל 2015. נדלה ב-2018
- ^ אמיר פלג, ויליאם דאפו מצטלם בישראל לסרט "הניצחון" על מתאגרף יהודי בשואה, חדשות, 1 במאי 1989
עירית שמגר, בחירתו של וילם, מעריב, 7 במאי 1989