נחמן שי

נחמן שי
	נחמן שי, 2018
לידה	28 בנובמבר 1946 (בן 77); ה' בכסלו ה'תש"ז; ירושלים, פלשתינה (א"י)
מדינה	ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים; אוניברסיטת בר-אילן; הגימנסיה העברית רחביה ;
מפלגה	קדימה, העבודה
סיעה	קדימה, העבודה, המחנה הציוני
	בממשלה ה-36
	13 ביוני 2021 – 29 בדצמבר 2022; (שנה ו־28 שבועות)
תחת ראש הממשלה	נפתלי בנט; יאיר לפיד
	→ עומר ינקלביץ' עמיחי שיקלי ←
	24 בפברואר 2009 – 30 באפריל 2019; (10 שנים)
כנסות	18 - 20
	סגן יו"ר הכנסת; מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו; מנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט; יו"ר רשות השידור; יו"ר חברת החדשות;
	סגן יו"ר הכנסת; מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו; מנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט; יו"ר רשות השידור; יו"ר חברת החדשות;
מדינה	ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים; אוניברסיטת בר-אילן; הגימנסיה העברית רחביה ;
השתייכות	צבא הגנה לישראל
דרגה	תת-אלוף (דרגת ייצוג)
פעולות ומבצעים
	מלחמת ששת הימים; מלחמת ההתשה; מלחמת יום הכיפורים; מלחמת המפרץ

נחמן שי, אפרים לפיד ויום טוב תמיר לפני קורס מפקדי חטיבות 1986

נחמן שי (נולד ב-28 בנובמבר 1946) הוא פוליטיקאי, חוקר, יועץ תקשורת ועיתונאי ישראלי. לשעבר שר התפוצות וחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה. בעבר שימש דובר צה"ל ומפקד תחנת הרדיו גלי צה"ל. כיהן כמנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2, יו"ר רשות השידור, וכן כמנכ"ל הארגון היהודי הבינלאומי UJC. בעל תואר דוקטור בתקשורת ובמדע המדינה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד כנחמן שייקביץ בירושלים, לחווה (לבית ז'יכלינסקי) שעלתה לארץ ישראל מפולין ולאליעזר, שעלה לארץ ישראל מרוסיה. את לימודיו עשה בגימנסיה העברית רחביה. עם גיוסו לצה"ל בשנת 1964 החל את פעילותו כאיש תקשורת, כאשר שירת במערכת כתב העת "במחנה נח"ל". אחר כך המשיך ב"קול ישראל" ככתב לענייני ירושלים, יהודה ושומרון ומשטרה. בשנים 1972–1977 היה כתב בטלוויזיה הישראלית לענייני צבא וביטחון. בשנת 1977 יצא לשנה ללימודים בארצות הברית מטעם מכון העיתונות האמריקני. בשובו לישראל היה כתב הטלוויזיה הישראלית בכנסת.

בשנת 1979 הושאל למשרד החוץ ושימש עד 1981 מזכיר העיתונות של משלחת ישראל לאו"ם ועד 1983 יועץ התקשורת של שגרירות ישראל בוושינגטון. עם מינויו של משה ארנס לשר הביטחון הוא הזמין את שי להתלוות אליו כיועץ תקשורת והוא המשיך בתפקידו עם שר הביטחון הבא, יצחק רבין. הוא כיהן בתפקידו עד שנת 1985^[1], עת מונה למפקד תחנת הרדיו גלי צה"ל ובספטמבר 1989 לדובר צה"ל, בדרגת ייצוג תא"ל. הוא זכור בתפקידו זה בעיקר מתקופת מלחמת המפרץ, אז זכה לכינוי "המרגיע הלאומי".

כאשר סיים את תפקידו כדובר צה"ל בשנת 1991, התמנה למנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ושימש גם יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2. בשנת 1999 מונה על ידי מתן וילנאי למנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט^[2]. לאחר מכן, בשנים 2000–2002, שימש יו"ר רשות השידור.

בשנים 2005–2006 הופיע כשופט בתוכניות המציאות "השגריר" ו"השגריר - חמש יבשות".

בשנים 2002–2009 כיהן כמנכ"ל הארגון היהודי הבינלאומי UJC. כמו כן שימש מרצה בכיר בתוכנית ללימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל.

ב-2013 פרסם את ספרו "מלחמדיה: ישראל, העולם והקרב על התודעה" בהוצאת ידיעות אחרונות. הספר חוקר את התפקיד שמילאה התקשורת באינתיפאדה השנייה. על כך זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2013^[3].

שי הוא בעל תואר ראשון מהחוג להיסטוריה כללית ומדע המדינה, ומוסמך בתקשורת המונים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים; בעל תואר דוקטור בתקשורת ובמדע המדינה מאוניברסיטת בר-אילן, אותו סיים ב-2009, בהנחיית פרופ' איתן גלבוע^[4]. עבודת הדוקטורט של שי זכתה בפרס צ'צ'יק לחקר ביטחון ישראל מטעם המכון למחקרי ביטחון באוניברסיטת ת"א.

הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בנובמבר 2008 התפקד ל"קדימה" ונבחר מטעמה לכנסת ה-18. במסגרת תפקידיו בכנסת היה יושב ראש השדולה לקידום הדיפלומטיה הציבורית, יושב ראש השדולה לחיזוק הקשר עם העם היהודי ועמד בראש משלחת הכנסת לפרלמנט האירופי.

לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה פרש מ"קדימה", והתמודד בפריימריס במפלגת העבודה. שי הוצב במקום ה-14 ברשימת המפלגה לכנסת ונבחר לכנסת ה-19. במסגרת תפקידיו בכנסת היה חבר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת הפנים. בנוסף, כיהן כיושב ראש השדולה לחיזוק הקשר עם העם היהודי, השדולה לחיזוק יחסי ארצות הברית-ישראל, השדולה למען ירושלים, שדולת כחול לבן, השדולה לביטחון העורף ושדולת הגמלאים. כמו כן, הוא ראש משלחת הכנסת למועצת אירופה ויו"ר אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-גרמניה. ב-28 במאי 2014 נבחר לשמש סגן יו"ר הכנסת מטעם סיעת העבודה.

לקראת הבחירות לכנסת העשרים, הוצב במקום ה-20 של רשימת "המחנה הציוני" המשותפת למפלגה העבודה ול"תנועה"^[5], ונכנס לכנסת.

ב-6 בפברואר 2017 שגריר גרמניה בישראל, קלמנס פון גטצה, העניק לשי עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, עבור "תרומתו הגדולה והמשמעותית לקידום יחסי ישראל - גרמניה"^[6].

ב-2019, בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת הגיע למקום ה-16 ובשל כך הוצב במקום ה-24 ברשימת המפלגה ולא נכנס לכנסת. ברשימת העבודה לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים הוצב על ידי עמיר פרץ במקום ה-14, שנחשב לא-ריאלי, ופרש במחאה מרשימת העבודה לכנסת.

בהמשך, התמודד שוב בפריימריז לקראת הבחירות לכנסת העשרים וארבע והגיע למקום השישי. שי שובץ ברשימת במקום השמיני לאחר הבטחת ייצוג מגדרי^[7] ולא נבחר לכנסת.

לקראת הבחירות לכנסת ה-25, התמודד בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה. הוא זכה ב-7882 קולות, ובשל שיטת השריון המגדרי שהופעלה במפלגה העבודה בבניית רשימתה לכנסת, שובץ במקום ה-17 ברשימה, ולא חזר לכהן כחבר הכנסת. זמן קצר לאחר הבחירות, החל לשמש באופן קבוע כחבר פאנל האורחים בתוכנית "שישי" בערוץ 13.

שר התפוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 ביוני 2021 עם הקמת הממשלה ה-36 מונה שי לשר התפוצות, שי מינה את ציונה קניג-יאיר למנכ"לית משרדו^[8]. לאחר אסון קריסת הבניין בסרפסייד, נשלח כנציג הממשלה למיאמי על מנת לחזק את הקהילה היהודית באזור.

שי אמור היה לחזור לכנסת ה-24 ב-22 ביוני 2021 עם התפטרותו של השר לביטחון הפנים עמר בר-לב במסגרת החוק הנורווגי, אך ויתר על החזרה לכנסת לטובת נעמה לזימי.

קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 2020–2021, שימש שי פרופסור אורח באוניברסיטת אמורי שבאטלנטה^[9] ובאוניברסיטת דיוק שבדרהאם, קרוליינה הצפונית, מטעם ה"מכון ללימודי ישראל"^[10].

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1991 - תעודת הוקרה של פרס זיו מטעם צדק-מדות-מוסר על תרומתו לרוח עם ישראל כדובר צה"ל בחודשים הקשים שעברו עלינו בשנת תשנ"א (1991).

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שי נשוי לרבקה ואב לשלושה ילדים. מתגורר במבשרת ציון.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמדיה: ישראל העולם והקרב על התודעה
ביטחון 50: צה"ל, קהיליית המודיעין, משרד הביטחון
חץ ברשת: ישראל במאבק על דעת הקהל העולמית, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2016