מרישין (לודז')

מרישין (בפולנית: Marysin) היא שכונה ברובע באלוטי (פול') בצפון העיר לודז' שבפולין. גבולות השכונה הם הרחובות ורשבסקה (Warszawska) ולגייבניצקה (Łagiewnicka) וכן יער לגייבניצקי (Łagiewnicki). אופייה הארכיטקטוני של השכונה הוא בתים בודדים, בעיקר וילות. לצד שכונת מרישין בצפון לודז' נמצאות השכונות רוגי (Rogy) (פול') ויוליאנוב (Julianów) (פול').

אחד הנהרות של לודז' - סוקולובקה - זורם דרך מרישין. לפני עשרות שנים היו בריכות בשכונה זו, לשם שחיה, דיג וספורט ימי, כולל חתירה בקיאקים. היום אין זכר לכך, למעט אגן קטן שבו עמדו בעבר מים. הנהר הפך לחלק ממערכת הביוב העירונית. בדצמבר 2012 הושלמה בנייתה של בריכת "Staw Wasiaka" על הסוקולובקה, הסמוך לרחובות שכונת מורלובה בלודז' (Morelowa, Deczyńskiego, Rybacka ו-Kryzysowa).

בשכונה קיימת תחנת רכבת (אנ') וכן אנדרטה שנבנתה ב-2005 לזכר קורבנות גטו לודז'.

בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת השואה הייתה מרישין חלק מגטו לודז'. במאי 1940 הוקם אגף לטיפול בגנים ובחלקות החקלאיות בגטו. לאחר מכן החלה החכרת חלקות אדמה לעיבוד חקלאי במרישין.

מטרת הקמת האגף הייתה כפולה: האחת לקדם אידיאולוגיה של ערכי הציונות - עבודת אדמה והחיבור לאדמה. השניה, לייצר מזון עשיר ונוסף (ירקות ובשר) כדי לספקו לאנשי הגטו. זאת תוך כדי לימודים והכשרה חקלאית לילדים ונוער. ^[1]

מדריכי תנועות נוער הקימו במרישין קיבוצי הכשרה בהם ניסו לקיים פעילות תנועתית ותרבותית. ראש היודנרט, מרדכי חיים רומקובסקי תמך בכך ויזם הקצבות מזון גדולות יחסית לחברי ההכשרות במרישין.

רומוקוסקי ראה בפעילות תנועות הנוער, את המשך ההכשרה של הנוער הציוני לקראת העלייה לארץ ישראל. ^[2]

בקיץ 1940 היו במרישין מעל עשרים קבוצות ציוניות^[3] ובהן כמעט אלף חברים, וכן קבוצות לא ציוניות של צוקונפט (תנועת הנוער של הבונד) ושל אגודת ישראל. במרישין קמו גם קבוצות נוער על סמך היכרות מבית הספר, רובן ציוניות. חלקם הקימו תנועה בשם "חזית דור בני המדבר" (חדב"מ).

חברי ההכשרות עסקו בעיבוד אדמה, בהדרכה בבתי יתומים, סיוע בבתי חולים ובתי תמחוי ובסלילת דרכים. הם קיימו פעילות תרבותית וחינוכית בהתאם לאופי הרעיוני של הקבוצה, בעיקר לימוד עברית והיסטוריה יהודית. מאות מצעירי הגטו הגיעו לפעולות במרישין. נערכו ערבי שירה וריקוד וכן אזכרות לאישים.^[4]

בסוף 1940 שבו רבים לבתי הוריהם בגטו עקב הרעב. במקביל החלו רבים לעבוד בגטו במפעלים ("רסורטים"). עד מרס 1941 פורקו הקיבוצים במרישין. ב-1943 פסקו הגירושים והפעילות התנועתית התחדשה עד לתום ימי הגטו.^[5]