מרטין בולטימור
 | |
| מאפיינים כלליים | |
|---|---|
| סוג | מפציץ קל/מטוס סיור |
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית |
| יצרן | חברת גלן ל. מרטין |
| טיסת בכורה | 14 ביוני 1941 |
| תקופת שירות | 1941–1949 (כ־8 שנים) |
| צוות | 4 |
| יחידות שיוצרו | 1,575[1] |
| משתמש ראשי |
 בריטניה |
| משתמשים משניים |
 אוסטרליה .svg){kind=small} דרום אפריקה |
המרטין 187 בולטימור (באנגלית: Martin 187 Baltimore) היה מפציץ קל דו-מנועי אמריקאי שנבנה על ידי חברת חברת גלן ל. מרטין ושירת במהלך מלחמת העולם השנייה. המטוס הוזמן ב-1940 על ידי צרפת, כהמשך להזמנת המרטין מרילנד שכבר הופעל על ידה, ועל ידי בריטניה, שהייתה מעוניינת בגרסה משופרת של המרילנד. לאחר נפילת צרפת הועברה כל סדרת הייצור לידי הבריטים. על אף קשיים ממנו סבל במהלך פיתוחו השתתף הבולטימור, בסופו של דבר, במגוון של תפקידים ומשימות קרביות. המטוס נבנה במספרים גדולים, אך לא נעשה בו שימוש על ידי ארצות הברית והוא שירת במדינות חבר העמים הבריטי, יוון ואיטליה.
תכנון ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
מודל 187, שסומן בתחילה כ-A-23 (בתור המשך ל-A-22 מרטין 167 מרילנד), דמה למרילנד במוטת כנפיו, אך היה בעל זנב חדש, מנועים חזקים יותר וגוף מטוס רחב ועמוק יותר, שהקל על החלפות בין ארבעת אנשי הצוות במידת הצורך (אך עדיין היה צר מדי לתנועה קלה). מודל 187, בעל חימוש של עשרה מקלעים (ארבעה בכנפיים, אחד על גב המטוס, אחד בגחון וארבעה מקובעים לירי לאחור), התאים לדרישה עבור מפציץ קל עם מטען פצצות של כ-900 ק"ג והוזמן על ידי וועדת הרכש האנגלו-צרפתית (Anglo-French Purchasing Board) במאי 1940 כפרויקט משותף; חיל האוויר הצרפתי ביקש להחליף את המרטין מרילנד והזמין כ-400 מטוסים. חיל האוויר המלכותי, שביקש מטוס גדול יותר, הזמין גם הוא את מודל 187 במאי 1940 והזמנתו המקורית לא כללה את המרילנד. כאשר נפלה צרפת קיבל לידיו חיל האוויר המלכותי את ההזמנות הצרפתיות ונתן למודל 187 את שמו המבצעי, הבולטימור. כדי לאפשר את אספקתו לבריטים דרך הסכם השאל-החכר, סומן המטוס בחילות האוויר של צבא ארצות הברית כ-A-30.
הבריטים לקחו חלק פעיל בתכנון המטוס ולבולטימור הותאמו פצצות גדולות יותר, מסנני אבק לפעולה באזורים מדבריים וצריחי מקלעים. לחברת מרטין היו קשיים בפיתוח: המפעל נאלץ לתכנן ולייצר בעת ובעונה אחת מספר דגמי מטוסים, ביניהם המרילנד סימן II, וכתוצאה מכך חלו עיכובים באספקתו. המשלוח הראשון של מטוסי הבולטימור נקבע לתחילת 1941, אך המטוס הראשון שנבנה המריא רק ביוני. מנועיו החזקים ומשקלו הקל יחסית הביאו לכך שבאחת מטיסות המבחן הגיע המטוס למהירות צלילה שהתקרבה למהירות הקול, 0.74 מאך, אך מכשירי המטוס לא היו מותאמים למדידה כזו, היות שטכנולוגיית הטיסה במהירות הקול טרם פותחה. שינויים מבניים שערכה מרטין בזנב המטוס, ובעיות בכן הנסע, בהידראוליקה, במגני הרוח, במנועים ובבלמים גרמו לעיכובים במסירתו, ומרטין נאלצה לשלוח לבריטניה 52 מטוסי B-26 מראודר כפיצוי[2].
ב-50 המטוסים הראשונים (בולטימור סימן I) הותקן מקלע בראונינג יחיד בקוטר 7.7 מ"מ בתא לחימה פתוח על גב המטוס, וב-100 הבאים (בולטימור סימן II) הותקנו זוג מקלעים. מקלעים אלה, חשופים לאוויר הפתוח בגובה רב, קפאו במהלך המשימה הקרבית הראשונה וכתוצאה מכך הוחלפו במקלעים בריטיים על ידי חיל האוויר המלכותי. ב-250 המטוסים האחרונים שהשתייכו להזמנה המקורית ונבנו בתחילת 1942 (בולטימור סימן III), הותקן לבסוף צריח הידראולי תוצרת חברת Boulton Paul בעל ארבעה מקלעים[2]. רק אז התברר שיש צורך בשינויים נוספים, היות שחלק מהצריח חוסם את פתח יציאת החירום העליון שנועד לשני אנשי הצוות בחלקו האחורי של המטוס.
שני סעיפי השאל-החכר חדשים הבטיחו משלוחים של 575 ו-600 מטוסי בולטימור נוספים. משמעות סעיפי השאל-החכר הייתה שמכיוון שמטוסים אלה נחשבו תאורטית כשייכים לממשלת ארצות הברית, הם נשאו ציוד אמריקאי סטנדרטי ובעיקר צריחי מקלעים מופעלים-חשמלית עם זוג מקלעי בראונינג בקוטר 12.7 מ"מ. צריחים אלה הפכו לפופולריים בקרב צוותי האוויר אך גרמו לעיכובים נוספים בייצור באמצע 1943, כאשר בוצעו שינויים בתכנון מערכות החשמל וגוף המטוס.
היסטוריה מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]
המטוסים הראשונים נשלחו לבריטניה באוקטובר 1941 ונבחנו בבסיס ברטונווד (RAF Burtonwood) שבמחוז לנקשייר[1]. הבולטימור נועדו לשירות במזרח הרחוק, אך לאחר נפילת סינגפור הופנו לצפון אפריקה[2]. טייסת מס' 223 הייתה היחידה הראשונה בה שירת הבולטימור, בתחילה כחלק מיחידות האימונים המבצעיות (Operational Training Units) שפעלה במצרים. זמן קצר לאחר מכן נכנס המטוס לשירות מבצעי ראשון בטייסת מס' 55, גם כן במצרים, והחל לפעול בזירות הים התיכון וצפון אפריקה במסגרת טייסות המפציצים של חיל האוויר המדברי[1].
הבולטימור נחשב כשיפור משמעותי לעומת הבריסטול בלנהיים. צוותי המטוסים שיבחו את המטוס על חימושו הכבד, חוזקו המבני, יכולת התמרון, דיוק בהפצצות וביצועים גבוהים יחסית, אך כמו במרילנד שקדם לו, התלוננו על צפיפות רבה. גוף המטוס הצר הקשה מאוד על אנשי הצוות להחליף עמדות ביניהם בזמן הטיסה במקרה של פציעה ושינויים מאוחרים יותר במבנהו הפנימי של המטוס הביא לכך שהטייס ומטיל הפצצות היו למעשה מופרדים ממפעיל הרדיו ומהתותחן האחורי. היו אלה תנאים שכיחים במפציצים קלים-בינוניים נוספים ששירתו באותה התקופה כגון הבריסטול בלנהיים, ההנדלי פייג' האמפדן (Handley Page Hampden) והדאגלס בוסטון. בנוסף, התלוננו הצוותים על הקושי לשלוט במטוס על הקרקע: היה על הטייס לתאם בצורה מושלמת בין המצערות כדי למנוע תאונות בזמן המראה או נחיתה.
במשימותיהם הראשונות סבלו מטוסי הבולטימור מאבדות כבדות כאשר תקפו מגובה נמוך בניסיון לעצור את התקדמותו של ארוין רומל במדבר המערבי, בעיקר כאשר טסו ללא ליווי מטוסי קרב. הם הופעלו בהצלחה כמפציצים מגובה בינוני ועם ליווי[2], בשיעור אבדות נמוך מאוד אשר נגרם ברובו כתוצאה מתאונות מבצעיות.
במהלך שירותו בזירות המזרח התיכון, הים התיכון ואיטליה לקח הבולטימור חלק במשימות מגוונות כגון סיור וצילום, גרירת מטרות, סיור ימי ומפציץ יומי ולילי[2], ואף שירת כמטוס תובלה מהיר אך לא נוח. הבולטימור שירת בכמות מוגבלת בזרוע האוויר של חיל הים המלכותי, כאשר ב-1944 הועברו אליו מטוסים של חיל האוויר המלכותי שציידו טייסת בים התיכון. כמטוס ללחימה נגד צוללות היה המטוס מוצלח יחסית, כאשר הטביע לפחות שמונה צוללות גרמניות.
חיל האוויר המלכותי העביר את הבולטימור גם לבעלות בריתה של בריטניה בים התיכון: מלבד טייסת מס' 13 של חיל האוויר היווני[3] שפעלה במסגרת חיל האוויר המלכותי, היה המטוס גם בשירות האיטלקים[1]. בזמן הפלישה לאיטליה נעשה בו שימוש רב כמפציץ לפני כוחות בעלות הברית שהתקדמו לעבר רומא. לאחר כניעת איטליה הועברו מטוסי בולטימור לכנף ההפצצה ה-28 שאוישה בטייסים איטלקיים. האיטלקים סבלו מאבדות במהלך אימוניהם עם המטוס, ומרבית התאונות נגרמו במהלך ההמראה או הנחיתה, בשל עומס הכנף הגבוה, מהירות גבוהה מדי בגישה לנחיתה וקושי בשמירה על יציבות המטוס בהמראה. האיטלקים הפעילו את המטוס במשך כשישה חודשים, בעיקר במשימות של סיוע אווירי ללוחמת הגרילה ביוון וביוגוסלביה ובהצנחת אספקה.
מרבית המטוסים יצאו משירות מיד עם סיום המלחמה, אך טייסת אחת של חיל האוויר המלכותי המשיכה להפעילם בקניה עד 1948, במשימות של מיפוי אווירי ולחימה בארבה. הוא גם לקח חלק בניסויים שערך צי ארצות הברית בניסיון לשבור את מחסום מהירות הקול[2]. הבולטימור האחרון יצא משירות ב-23 בדצמבר 1949.
גרסאות[4][עריכת קוד מקור | עריכה]
- בולטימור סימן I (B. I)
- גרסה עם זוג מנועים כוכביים מסוג Wright GR-2600-A5B בעלי 1,600 כ"ס כל אחד. חימוש של עשרה מקלעים מסוג M1919 בראונינג בקוטר 7.7 מ"מ: ארבעה לירי קדימה בכנפיים, ארבעה מקובעים לירי לאחור, אחד על גב המטוס ואחד בגחונו. זוג המקלעים האחרון הוכח כלא מספק והם הוחלפו במקלעים בריטיים ניידים יותר מסוג ויקרס K. 50 יחידות נבנו.
- בולטימור סימן II (B. II)
- גרסה זהה לסימן I, אך בעמדה על גב המטוס הותקנו זוג מקלעים במקום מקלע הבראונינג הבודד, שהוחלפו לאחר מסירת המטוס במקלעי ויקרס. 100 יחידות נבנו.
- בולטימור סימן III (B. III)
- כמות המקלעים בגרסה זו עלתה ל-14 כאשר ארבעה מקלעי בראונינג הותקנו בצריח הידראולי מתוצרת Boulton Paul הבריטית על גב המטוס. 250 יחידות נבנו.
- בולטימור סימן III (A-30-MA)
- גרסה זו הוזמנה על ידי חילות האוויר של צבא ארצות הברית וסופקה לחיל האוויר המלכותי במסגרת סעיפי השאל-החכר. זוג מקלעי בראונינג בקוטר 12.7 מ"מ הותקנו בתוך צריח-מופעל חשמלית מתוצרת מרטין, על גב המטוס. 281 יחידות נבנו.
- בולטימור סימן IV (A-30A-MA)
- גרסה שהוזמנה על ידי חילות האוויר של צבא ארצות הברית והועברה לחיל האוויר המלכותי במסגרת סעיפי השאל-החכר. ארבעה מקלעי בראונינג בקוטר 7.7 מ"מ הותקנו בכנפיים ונעשו שינויים במערכות הקשר והציוד הפנימי. 294 יחידות נבנו.
- בולטימור סימן V (A-30A-MA)
- גרסה שהוזמנה על ידי חילות האוויר של צבא ארצות הברית והועברה לחיל האוויר המלכותי במסגרת סעיפי השאל-החכר. עם זוג מנועים כוכביים משופרים מסוג Wright R-2600-29 בעלי 1,700 כ"ס. בחלק מסדרת ייצור זו, הוחלפו מקלעי הבראונינג בקוטר 7.7 מ"מ בכנפיים במקלעי בראונינג בקוטר 12.7 מ"מ. 600 יחידות נבנו.
- בולטימור סימן GR. VI (A-30C-MA)
- שני אבות טיפוס נבנו עבור גרסה לסיור ימי ארוך טווח. ההתאמות כללו גוף מטוס מוארך, מקום למכלי דלק נוספים ולטורפדו, וראדום עבור מכ"ם בחרטום. התוכנית לבניית 900 יחידות בוטלה באפריל 1944.
שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבולטימור שירת במדינות הבאות[2]:
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
מפרט טכני (בולטימור סימן V)[עריכת קוד מקור | עריכה]
תכונות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צוות: 4 (טייס, מטיל פצצות/נווט, מפעיל רדיו, תותחן)
- אורך: 14.8 מטר
- מוטת כנפיים: 18.7 מטר
- גובה: 4.32 מטר
- שטח כנף: 50 מ"ר
- משקל ריק: 7,253 ק"ג
- משקל מקסימלי: 10,900 ק"ג
- מנוע: כוכבי, 2 X Wright GR-2600-A5B 1,700 כ"ס כל אחד
ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מהירות מקסימלית: 488 קמ"ש בגובה 3,540 מטר
- מהירות שיוט: 360 קמ"ש
- סייג רום: 7,100 מטר
- טווח: 1,577 ק"מ
- עומס כנף: 226 ק"ג/מ"ר
- כוח/מסה: 220 ואט/ק"ג
חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 4 X M1919 בראונינג 7.7 מ"מ בכל כנף
- 2-4 X בראונינג 7.7 מ"מ בצריח על גב המטוס
- 2 X בראונינג 7.7 מ"מ בגחון המטוס
- התקנים ל-4 X בראונינג 7.7 מ"מ נוספים, מקובעים לירי לאחור
- 910 ק"ג בבטן המטוס
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Glenn L. Martin Maryland Aviation Museum
- Martin 187 A-30 Baltimore, Fleet Air Arm archive
- United States' Martin 187 Baltimore A-30 bomber, wwiivehicles.com
- Ray Wagner, A-23 Martin Baltimore, American Combat Planes of the 20th Century
- Martin Baltimore, MilitaryFactory.com, 6 December 2017
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 Bishop, Chris. The encyclopedia of weapons of World War II. Sterling Publishing Company, Inc., 2002. ISBN 1586637622. עמוד 309
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Lake, Jon. Great Book of Bombers. Zenith Imprint, 2002. ISBN 0760313474. עמוד 256
- ^ The 13th Hellenic Squadron
- ^ Martin Aircraft Specifications,187 Baltimore Series - The Glenn L. Martin Aviation Museum
