מרד היהודים נגד הרקליוס

מרד היהודים בהרקליוס

מלחמה: מרידות יהודה ברומא
תאריכים	613–617 (כ־4 שנים)
מקום	ארץ ישראל
תוצאה	חידוש ישיבת יהודים בירושלים, לזמן קצר, עד החזרת ההגמוניה הביזנטית
הצדדים הלוחמים האימפריה הסאסאנית בשיתוף חיל יהודי ושומרוני האימפריה הביזנטית מנהיגים ח'וסרו השני  הקיסר הרקליוס   מפקדים שאהרבראז מפקד הצבא הפרסי ובנימין מטבריה מפקד החיל היהודי הקיסר הרקליוס

מרד היהודים נגד הרקליוס (613-617 לספירה) היה מרד של יהודי פלשתינה הביזנטית נגד הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית (Heraclius), אשר התבטא בסיוע לצבא הפרסי-סאסאני בכיבוש הארץ וביחוד, בכיבוש ירושלים. היה זה המרד האחרון בסדרת מרידות יהודה ברומא וחלק מהמלחמות הביזנטיות-סאסאניות (602-628 לספירה).

לוחמים יהודים ארץ ישראליים חברו לצבא הפרסי, במטרה לשחרר את עצמם ואת ירושלים מהשלטון הביזנטי השנוא עליהם. הצבא הפרסי, בו היו הכוחות היהודיים גורם משמעותי, כבש את ירושלים בתום מצור של כ-20 יום והיהודים קיבלו, לזמו קצר, את השליטה בעיר (614 לספירה). בשנת 630 לספירה, ירושלים עברה שוב לידי הקיסר הביזנטי הרקליוס אך זמן קצר לאחר מכן, (בשנת 634 או 638 לספירה) היא נכבשה על ידי הערבים.

לאורך ההיסטוריה, היו כאלו שיחסו לתקופה זו את חורבן הקהילה הנוצרית על ידי היהודים והסאסאנים לא רק בירושלים, אלא ברחבי פלשתינה כולה. דבר שאפשר, בהמשך, את הצלחת הפלישה הערבית. עם זאת, מחקרים ארכאולוגים מודרניים אינם תומכים בקביעה זו.

רקע

ראו גם – מרידות יהודה ברומא

קווים כלליים

תחת השלטון הביזנטי, ארץ ישראל חולקה לשני מחוזות: 1) המחוז הצפוני שכלל את הגליל והעמקים הגדולים, כונה בשם פלשתינה סקונדה (פלשתינה השנייה) ובירתו העיר טבריה; 2) המחוז הדרומי שכלל את מישור החוף הדרומי, מרכז הארץ, ירושלים, הנגב ומדבר יהודה. מחוז זה כונה פלשתינה פרימה (פלשתינה הראשונה) ובירתה העיר קיסריה (Caesarea Maritima). היהודים היוו מיעט בתוך האוכלוסיה, ויחס השלטון הביזנטי אליהם השתנה בהתאם לשליט (הקיסר) ששלט באותה עת. בתקופות מסוימות היהודים קיבלו אוטונומיה נרחבת - עם סנהדרין, בתי דין, ישיבות ובתי כנסת. ראשי הסנהדרין בטבריה וראשי הישיבות הגדולות קיבלו מעמד של נכבדי רשות. היחס ליהודים החל להשתנות במאה ה-5, ביחוד בזמן הקיסרים הונוריוס ותיאודוסיוס ה-2, עם ביטולו הרשמי של הסנהדרין (לאחר מותו של נשיאו האחרון רבן גמליאל השישי) והטלת גזרות קשות על היהודים. הדבר גרם לתסיסה הולכת וגוברת בקרבם אשר התבטאה, במאה ה-6, במרידות מקומיות בצור, עכו, נצרת ושומרון, מרידות אשר דוכאו באכזריות.

טבריה

כאמור, העיר טבריה היתה בירת המחוז הצפוני של ארץ ישראל הביזנטית, העיר האחרונה בה התקיימה הסנהדרין, עיר שבאותה תקופה (וגם לאחריה), היתה לאחד המרכזים החשובים ביותר להתפתחות היהדות התורנית. בשנת 520 לספירה, הגיע לטבריה, מבבל, מר זוטרא בר מר זוטרא, בנו של ראש הגולה שהוצא להורג לאחר שמרד במלך הפרסי. הוא התקבל בכבוד רב ומונה לראש ישיבת טבריה. אך מלבד תחום התורה, למר זוטרא הבן היו גם שאיפות מדיניות מרחיקות לכת. הוא שלח "כוהנים" (קרוב לוודאי שמדובר בחיילים) לעזרתו של מלך חמיר, יוסף ד'ו נואס, מלך שהתגייר יחד עם רוב עמו בדרום חצי האי ערב, לעזרה במלחמתו נגד חבש הנוצרית. בנוסף, קשר קשרים עם שבטים ערביים בגבול פרס-ביזנץ, שבטים שנלחמו נגד שני הצדדים יחדיו. פעילות זו של מר זוטרא הגיעה לידיעתו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון והתוצאה היתה הטלת גזרות קשות על היהודים: חידוש הגזרות של קודמו תיאודוסיוס ה-2, בנית כנסיות בעיר טבריה, איסור תפילת יהודים אלא ביוונית בלבד, איסור לימוד המשנה והזהרה חמורה למר זוטרא, לקיים גזרות אלו. הגזרות עוררו כעס ותסיסה רבה בקרב היהודים והביאו לאותן מרידות מקומיות שהוזכרו קודם.

בנימין מטבריה

בשנת 602, המלך הפרסי מהשושלת הסאסאנית ח'וסרו השני פתח במלחמה נגד הקיסרות הביזנטית בכוונה לכבוש שטחים נרחבים של הקיסרות במערב, כאשר אחת המטרות העיקריות שלו היא כיבוש מצרים העשירה. המבצע הצבאי צלח, שטחים רבים נכבשו, ובשנת 613 נכבשה דמשק. התקרבות הצבא הפרסי לארץ ישראל עוררה תקוות ושאיפות רבות בקרב יהודיה. הם קיוו להשתחרר מהעול ההולך וקשה ומהגזרות של השלטון הביזנטי עם חזרה לאוטונומיה דתית כפי שהיתה בעבר. הם קיוו לאפשרות של חידוש הישיבה היהודית בירושלים ואולי, אף לאישור בנית בית מקדש חדש, כפי שהפרסים אישרו בימי עזרא ונחמיה. בחוגים מסוימים, התפתחו גם שאיפות משיחיות. ייתכן שעדות לשאיפות ותקוות אלו אנו יכולים למצוא בסילוק 'העת לגעור חיית יער' לרבי אלעזר בירבי קליר, שכנראה חובר סמוך לאותה תקופה:

ואשור (= פרס) יבוא עליה / ויטע אפדנו בגבוליה... ויורגעו מעט אנשי קודש / כי ירשם אשור לייסד מקדש קודש

בולטת כאן התקווה שהכובש הפרסי יאפשר ליהודים בניה מחדש של בית המקדש וחידוש הקורבנות. אך פעולות אלו יבוצעו תחת הנהגתו של מנהיג יהודי לוחם ("קצין"), כפי שכתוב בהמשך, בספר הפיוט:

ותחילה יבוא מעוז ראש / במקדש מעט עם לדרוש / ויושם עליה לקצין ולראש

לאור אווירה זו, אדם בשם בנימין, אחד מעשיריה הגדולים של טבריה, החליט להקים ולצייד כוח צבאי יהודי, שיצטרף לצבא הפרסי כעזר במלחמתו.

אין בידינו פרטים על משפחתו, יחוסו ועסקיו של אותו בנימין, אך העובדה שהוא הצליח להקים ולצייד צבא מוערך בכ-20.000 איש, מוכיחה את עושרו הרב ואת סמכותו. בנימין גייס את חייליו מתוך אנשי טבריה עירו ונצרת וגם מכפרים של יהודי הגליל. אישור לגיוס זה אנו מוצאים גם בכרוניקות של הפטריארך וההסטוריון יוטיכיוס הכותב שבדרכם לירושלים, אל חילות פרס הצטרפו חיילים מטבריה, נצרת והגליל.

עם הגעתו של הצבא הפרסי לטבריה, ב- 614, נערך משא ומתן בין ראשי צבא זה ונכבדי טבריה ובראשם בנימין, ושני הצבאות התאחדו. לפי מקורות נוצריים, שלא אושרו בממצאים ארכיאולוגיים או אחרים, הצבא הפרסי-יהודי ערך טבח בקהילה הנוצרית של טבריה והחריב את כל הכנסיות בעיר. למעשה, מרגע זה ניתן לדבר על מרד צבאי יהודי נגד השלטון הביזנטי. את גודל התקוות שהיהודים תלו במרד זה ניתן להרגיש ב-פיוט מאותה תקופה, פיוט המכונה "באותו יום":

ומלכים מארץ אדום יתמו ויושבי אנטיוכיה ימרדו וישלימו ומעזיה ושומרון ירוחמו

בפיוט זה, אדום היא, כמובן, ביזנטיון. לפי הפיוט, הערים המורדות הן אנטיוכיה, שומרון ו-"מעזיה". מעזיה היא העיר טבריה, כפי שאנו למדים מהעדויות האלו:

• בגניזת קהיר נמצא מכתב של משה בן אשר אשר נכתב ב-"מעזיה טבריה העיר המפורסמת".
• בנו של הנ"ל, איש בעלי המסורה אהרון בן אשר כותב בפתח ספרו "ספר דיקדוקי הטעמים" שהוא "חי במעזיה המכונה טבריה אשר במערב ים הגליל".

הזכרת הערים אנטיוכיה, מעזיה (טבריה) ושומרון בפיוט, חשובה, היות שמדובר בדרך בה עבר הצבא הפרסי מדמשק לטבריה ומשם דרומה, דרך שומרון.

בשנת 614, לאחר כיבוש קיסריה, הצבא המשותף הפרסי-יהודי נכנס לעיר ירושלים וכבש אותה. לפי כרוניקות נוצריות, גם כאן נערך טבח אכזרי באוכלוסיה הנוצרית וחלק גדול מהכנסיות הוחרבו.
יתכן שלזמן קצר, מונה לשליט ירושלים יהודי בשם נחמיה בן חושיאל, אשר החל בתכנון בניית בית מקדש, אך הוא נרצח מספר חודשים מאוחר יותר. המקורות ההסטוריים על נחמיה בן חושיאל דלים מאוד, עקיפים ורווים אווירה משיחית (יש שראו בו את "משיח בן יוסף").

בגידת הפרסים בבני בריתם היהודים

זמן לא רב לאחר כיבוש ירושלים וחידוש ישוב יהודי בה, חל שינוי דרסטי ביחסה של פרס לשותפיה היהודים, שינוי שכונה על ידי ההסטוריון מיכאל אבי-יונה בשם "בגידת הפרסים בבני בריתם היהודים". שינוי דרסטי זה נבע משתי סיבות:

• סיבות פנימיות - המלחמה הממושכת והנרחבת בין פרס וביזנטיון דלדלה את משאביהן של שתי האימפריות וגרם לאי שקט פוליטי מתמשך, בצמרתן.
  
• מטרות המלחמה בארץ ישראל - בסופו של דבר, מטרת הצבא הפרסי, ביורדו דרומה דרך ארץ ישראל, היתה כיבוש מצרים. מבחינה כלכלית ואסטרטגית, ארץ ישראל לא עניינה את מלך פרס, פרט לעיר קיסריה, נמל חשוב בים התיכון. בניגוד לנוצרים וליהודים, לפרסים לא היתה שום משיכה דתית או מיסטית לארץ ישראל ולירושלים. לאחר שהדרך דרומה, למצרים, נפתחה, המלך הפרסי סבר שאין מקום לבזבז משאבים וכח צבאי לשם השליטה בארץ ישראל. גם המשך שיתוף הפעולה עם היהודים, מיעוט בארץ ישראל, נגד הרוב הנוצרי, נראה בלתי מוצדק ובלתי יעיל.
  

סיבות אלו הביאו לשינוי ביחס ליהודים. הצבא של בנימין מטבריה פורק וגזרות קשות הוטלו על היהודים, ביחוד על יהודי ירושלים. בהתחלה, נאסר עליהם להתגורר באזורים שונים של העיר ובתי תפילה יהודיים נהרסו ולבסוף, נערך בהם טבח.

חזרתו של הרקליוס וסופו של המרד

בשנת 628, התחלף השליט בפרס. בנו של המלך ח'וסרו השני, קבאד השני, עלה על כס המלכות. זמן קצר לאחר מכן, הוא הוציא להורג את אביו ואת כל אחיו וחתם על הסכם שלום עם קיסר ביזנטיון הרקליוס. במסגרת ההסכם, הוא החזיר לו שטחים רבים שנכבשו על ידי הפרסים בימי אביו, כולל ארץ ישראל, והחזיר לו את הצלב האמיתי (עליו נצלב ישו) שנלקח שלל מירושלים, כאשר זו נכבשה על ידי הפרסים בשנת 614.
הרקליוס מיהר לחזור לארץ ישראל ולעלות לרגל לקבר הקדוש בירושלים. בשנת 629 הוא נכנס, בראש צבא, לעיר טבריה. בפחדם מנקמתו, יהודי טבריה קיבלו את הקיסר בחגיגיות רבה ובנימין אירח אותו בביתו. בנימין הודיע לו על כניעת צבאו היהודי בפני הקיסר וביקש ממנו חנינה לחיילים ולעצמו והבטחה להגנת הקיסר על האוכלוסיה היהודית. הקיסר הרקליוס הסכים לכך ויצא בדרכו לידושלים כשהוא מבקש (או דורש) מבנימין להצטרף אליו. האירוע של קבלת הקיסר הרקליוס בטבריה מתואר בכרוניקה של האימפריה הביזנטית שנכתבה על ידי הנזיר תיאופנס המוודה במאה ה-9.
הרקליוס נכנס לירושלים כמנצח, דרך שער הרחמים, כשהצלב האמיתי בידיו. הקהילה הנוצרית, בראשה הבישופים, ביקשה מהרקליוס לנקום ביהודים, כאשר הם מתארים בפניו את מעשי הטבח וההרס שבצעו היהודים בנוצרים. הקיסר שוכנע, אך טען שאין באפשרותו לבטל הבטחה שהוא נתן ליהודים, בהיותו בטבריה, ההבטחה להגן עליהם. אנשי הדת הנוצרים החזירו שהם מוכנים לקיים יום צום ותפילה שבזכותו הקיסר יהיה פטור מקיום הבטחתו ליהודים. הקיסר הסכים לכך ולאחר יום הצום, הסיר את הגנתו על היהודים.
לאחר הסרת הגנת הקיסר על היהודים, הנוצרים ביצעו טבח ביהודי ירושלים ועל השורדים נאסר להתגורר בעיר.
סופו של בנימין מטבריה - הרקליוס דרש מבנימין להתנצר והוא הסכים (או נאלץ להסכים) לכך. טכס הטבילה נערך באחד המנזרים בעיר שכם. אין בידינו מידע על קורותיו לאחר ההתנצרות.

החשיבות ההסטורית של מרד היהודים נגד הרקליוס

למרד היהודים נגד הביזנתים בהנהגת הקיסר הרקליוס, היו תוצאות שהשפיעו על גורל היהודים גם בעתיד:

• טבח נוצרים והרס כנסיותיהם - תיארי טבח גדול בנוצרים והרס רוב כנסיותיהם, בעת כיבוש ירושלים על ידי הפרסים והיהודים מופיעים בכרוניקות נוצריות רבות. רוב ההסטוריונים היום, מתיחסים לתיאורים אלו כמוגזמים מאוד. חפירות ארכיאולוגיות לא אימתו קיום עקבות של מעשים אלו. למרות זאת, המתואר בכרוניקות אלו השאיר רושם קשה על העולם הנוצרי, רושם שהשפיע במשך דורות. רושם זה תורגם לוויכוחים עם היהודים, כתיבת כתבי שטנה נגד היהודים ותעמולה אנטי יהודית.
• כפיית התנצרות - עד לימי הרקליוס, הכנסיה הקתולית נמנעה מלכפות התנצרות על יהודים. הקיסר הרקליוס הוא הראשון שהוציא צוו, לאחר כניסתו לירושלים, בשנת 629, הקובע שעל כל יהודי הקיסרות להתנצר.

אוטונומיה שלטונית יהודית בירושלים והאפשרות שחודשה עבודת הקורבנות

החזרת השליטה על ירושלים ליהודים ומינוי בנימין מטבריה למושל העיר התפרשה בהקשר משיחי, וייתכן כי נבנה מזבח, בית תפילה וחודשה עבודת הקורבנות על הר הבית. נרקמו תוכניות להקמת בית המקדש השלישי ומינוי הכהנים דרך מיון ובחינת השושלות. את התשתית לסברה שחודשה הריבונות היהודית בהר הבית ולו להרף עין היסטורי, הניסיון היהודי השלישי לאחר חורבן בית המקדש השני לחזור אל ההר, הניח מיכאל אבי יונה בספרו 'בימי רומא וביזנטיון'. החרו החזיקו אחריו חוקר הר הבית ארנון סגל והארכאולוג, אסף אברהם, שאחת האפשרויות שהוא מעלה, שהיה ניסיון יהודי בתפר שבין התקופה הפרסית לתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל להקים מבנה על אבן השתיה בתבנית האדריכלות המתומנת המוכרת ליהודים עוד מהתקופה הביזנטית בארץ ישראל בהתחשב בממצא ארכאולוגי כפסיפסים ושרידי מבנים מהתקופה הביזנטית שנחשפו בהר ובפרויקט סינון העפר מהר הבית כאשר אין כל עדות כתובה לבניה ביזנטית בהר הבית במשך כל מאות שנות שלטונם וגם לא לבנייה פרסית בירושלים בשנים הספורות לאחר מרד הרקליוס. גם ההיסטוריון דן בהט, מחוקרי ההר, אינו פוסל את האפשרות שחודשו הפולחן והתפילה באופן חלקי ומוגבל במקום המקדש. תנא דמסייע לסברה לעיל היא ניתוחו של הפילולוג עזרא פליישר פיוט עתיק של רבי אלעזר הקליר, 'העת לגעור חיית יער', שנמצא בגניזה הקהירית ולפיו הפולחן חודש ועל מדרש ספר זרובבל.

במקביל כרתו הסאסאנים הסכם שלום עם הנוצרים, שלפי מקורות נוצריים לא התקבל על ידי היהודים שטבחו בכנסיות וקדושים נוצריים. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות להרס כנסיות כפי שנטען על ידי המקורות הנוצרים העתיקים. לאחר מספר חודשים החל המרד הנוצרי; נחמיה ומועצת 16 החכמים שהקים נהרגו, יחד עם יהודים רבים אחרים, שמספרם לא ידוע. כשמספר אנשים זרקו עצמם מחוץ לחומות העיר לקראת ההפסד. בעקבות ההתפרעויות האלימות מספר שורדים יהודים נמלטו לשהרבראז בקיסריה.

מאוחר יותר קיוו היהודים כי ח'וסרו השני יסייע להם להשיג את השליטה המחודשת על ירושלים בתמורה לתמיכתם, אולם מספרם המועט של היהודים באותה העת בירושלים לא אפשר זאת. לתקופה מסוימת הייתה נוכחות יהודית דומיננטית בירושלים אף על פי שייתכן והמצב היה תחת אנרכיה. בשנת 617 הסאסאנים היפכו את תמיכתם מהיהודים לנוצרים, סביר להניח כתוצאה מלחץ נוצרי שהופעל על השלטון באזור מסופוטמיה, והחלו להטיל על יהודי ארץ ישראל מיסים כבדים. באותה העת גם נאסר על יהודים להתיישב בירושלים וסביבתה ונהרס בית הכנסת הקטן שהוקם על הר הבית.

המרד הנוצרי

מטבעות מתקופת מרד הרקליוס

בתקופת ביניים זו כוחות נוצריים השתלטו על העיר, לפני שקירות העיר נפרצו על ידי כוחותיו של שהרבראז שהטילו מצור על העיר. לפי בישופים והיסטוריונים ארמנים, כמו סבאוס (המאה ה-7), המצור הסתיים במספר כולל של 17,000 הרוגים נוצרים; ו-4,518 אסירים שנטבחו, בפעולת תגמול על המרד והפוגרומים הנוצריים על היהודים. מקורות נוצריים מאוחרים מגזימים אף יותר בתיאור היקף הטבח, בטענה כי מניינם עמד על 90,000; בנוסף ל-35,000 או 37,000 אנשים שגורשו לאזור מסופוטמיה, כולל פטריארך ירושלים זכריה, ואף טיעונים לשריפת העיר. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות להתפשטות שרפה או הרס כנסיות כפי שנטען על ידי המקורות הנוצרים העתיקים.

אנטיוכוס הנזיר ממנזר מר סבא (המאה ה-7) טוען כי היהודים הציעו לשבויים הנוצרים עזרה מלהינצל ממות, בתנאי שיחזרו ליהדות ויתכחשו לישו, השבויים סירבו. בכעסם היהודים אז החליטו להרוג את הנוצרים. בשנת 1989 התגלה במערת ממילא, בדומה לתיאורו של אנטיוכוס, קבר המוני של לכל הפחות 526 איש, סמוך לאתר שבו תיאר אנטיוכוס כי בוצע הטבח.

עלילת צור

לפי אוטיכיוס מאלכסנדריה (המאה ה-10), קבוצות יהודים מירושלים, טבריה, הגליל, דמשק, וקפריסין שמנו כ-20,000 איש, הוזמנו על ידי 4,000 תושביה היהודים של העיר להפתיע ולטבוח בנוצרי העיר, בליל הפסחא. עם זאת לאחר שלמדו תושביה הנוצרים של צור על התוכנית היהודית כביכול, לקחו את 4,000 יהודי צור כבני ערובה. בתגובה היהודים צרו על העיר והרסו מספר כנסיות שסבבו את העיר, הנוצרים בתגובה הרגו 2,000 מהשבויים היהודים והשליכו את ראשיהם מחוץ לקירות העיר. במטרה להציל את יתר השבויים הצרים סיימו את המצור ונסוגו.

חלומו של הרקליוס

הרקליוס היה בין הקיסרים היחידים שהשיקו קמפיין המרה לנצרות. מסופר כי הרקליוס חלם שחורבן האימפריה הביזנטית יבוא בידי אנשים נימולים. בעקבות זאת, הציע להרוג כל יהודי שלא יסכים להתנצר. מסופר כי הוא שכנע את מלך הפרנקים להתנהג באופן דומה. התוכנית הייתה שכל יהודי האימפריה ימותו או יהפכו לנוצרים תוך עשרים שנה. דאגה נוספת של הרקליוס הייתה מפני מרידה נוספת וחבירה של יהודי האזור לאימפריה הערבית העולה.

סוף דבר

למרות האוטונומיה המסוימת לה זכו היהודים, הם הרגישו שסופה קרב והציעו להעביר את תמיכתם לביזנטים בתמורה להבטחה כי יחוסו על חייהם אחרי הכיבוש, מספר מלומדים טוענים כי הבטחה זו היא אגדה ומכנים אותה כ"שבועת הרקליוס". בשנת 622 איגד הרקליוס את צבאו כדי לכבוש מחדש את ארץ ישראל וירושלים ובשנת 628 לאחר שהוחלף ח'וסרו השני בקבאד השני, חתם הרקליוס על הסכם שלום עם האימפריה הסאסאנית.

בשנת 625 הצבא הביזנטי כבש את האזור מחדש והשאיר את בנימין מטבריה ואנשיו בחיים כפי שהובטח. יש הטוענים כי בנימין אף ליווה את הרקליוס במסעותיו ומאוחר יותר המיר לנצרות תחת לחץ. הרקליוס המיר לנצרות ולאחר שהגיע לירושלים בתהלוכת ניצחון, אף על פי שיהודי טבריה ונצרת כבר עברו לצד הביזנטי, טבח ביהודים לאחר הסתה לכך מצד נזירים נוצרים. רק מספר זעום של יהודים הצליחו לברוח ולמצוא מקלט במצרים או במערות ויערות. לפי המסורת, ככפרה על הפרת הבטחתם ליהודים, הנזירים קיבלו על עצמם יום צום, אותו הקופטים שומרים עד היום. הצלב שעליו נטען כי נצלב ישו, שכביכול נלקח על ידי הסאסאנים הושב לפי האגדה רק מאוחר יותר על ידי שהרבראז.