מקס ורבורג
 | |
| מקס ורבורג ב-1905 | |
| לידה |
5 ביוני 1867 המבורג, הקונפדרציה הצפון-גרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
26 בדצמבר 1946 (בגיל 79) ניו יורק, ארצות הברית |
| מדינה |
גרמניה, ארצות הברית |
| תפקיד |
חבר הפרלמנט של המבורג |
  | |
מקס מוריץ וַרבורג (בגרמנית: Max Moritz Warburg; 5 ביוני 1867– 26 בדצמבר 1946) היה בנקאי נודע ופוליטיקאי יהודי-גרמני.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקס ורבורג נולד בהמבורג למשפחת בנקאים יהודית אמידה, בנו השני של מוריץ ורבורג ושרלוטה אסתר ורבורג. אביו ניהל את הבנק המשפחתי בהמבורג זה הדור השלישי, משה מרקוס ורבורג ואחיו גרשון ייסדו ב-1798 בהמבורג את הבנק מ"מ ורבורג ושות' (M. M. Warburg & Co).
ב-1899 נישא מקס מוריץ ורבורג לאליס מגנוס (Alice Magnus; 1873–1960). נולד להם בן אחד, אריק, וארבע בנות: לולה, רנאטה, אניטה וגיזֶלֶה.[1]
השכלה ומקצוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ורבורג היה פקיד בבנקים בפרנקפורט ואמסטרדם לפני שירותו הצבאי במינכן. ב-1890 הוא עבד בפריז ו-1891 בלונדון בבנק של רוטשילד. ב-1893 חזר להמבורג ונעשה שותף בבנק המשפחתי מ"מ ורבורג ושות' (M.M. Warburg & Co).[2] ב-1895 נעשה גם פאול שותף. האח הצעיר יותר, פליקס, היגר לארצות הברית והצטרף לבנק קוהן, לוב ושות' (Kuhn, Loeb & Co).
בנק ורבורג גדל מאוד בסוף המאה ה-19. המאזנים הראו על גידול פי חמישה, ומספר העובדים הוכפל בתקופה קצרה. ורבורג קָשר קשרי ידידות אמיצים עם איש הספנות היהודי אלברט באלין (1857–1918). בתמיכתו של בנק ורבורג עלה קו המבורג–אמריקה שבבעלותו של באלין לחברת הספנות השנייה בגודלה בגרמניה. מ-1910 ניהל ורבורג את הבנק והצליח מאוד למרות מלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי שבא בעקבותיה.
פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מ-1904 עד 1919 היה ורבורג חבר בפרלמנט של המבורג. הוא היה יועץ של הקיסר וילהלם השני והשתתף במשא ומתן על חוזה ורסאי. הוא עזב את שולחן המשא ומתן משום שלדבריו התנאים היו לא קבילים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כדי לקדם סחר חוץ אחרי מלחמת העולם הראשונה פיתחו ורבורג ופאול פון מנדלסון-ברתולדי מהבנק הברלינאי מנדלסון ושות' (Mendelssohn & Co.) ב-1920 את חברת הנאמנות הגרמנית BDO.[3] ורבורג מינה את חברו הבנקאי והסנטור בדימוס אוגוסט לאטמן לחבר הנאמנים של החברה.[4]
מ-1924 היה ורבורג חבר במועצת הבנק המרכזי הגרמני (Reichsbank). בעקבות עליית הנאצים לשלטון ב-1933 נאלץ לפרוש מהמועצה בשל יהדותו. העיתון "המבורגר פרֶמדֶנבּלָט" (Hamburger Fremdenblatt) כינה בשנת 1928 את מ"מ ורבורג ושות' "מוסד הבנקאי הגרמני המייצג ביותר, בר המזל והמצליח ביותר והמבטא בצורה הטובה ביותר את רוח המסחר של אזור ההנזֶה". ב-1932 היה ורבורג חבר ב-20 מועצות מנהלים; ב-1933 היה עדיין חבר ב-14 מועצות מנהלים, וב-1935 ב-12. בין השאר היה במועצת המנהלים של חברת הספנות לויד הצפון-גרמנית (Norddeutsche Lloyd) בברמן וב-HAPAG (Hamburg Amerikanische Packetfahrt Actien Gesellschaft – חברת מניות משותפת למשלוח חבילות המבורג אמריקה). כבר במחצית 1933 הוא נאלץ להתפטר ממועצת המנהלים של HAPAG. דבריו בטקס הפרישה ראויים לציון: "חברת הספנות הגרמנית הגדולה והחזקה ביותר היא, בעיקר, פרי עבודתם של שני יהודים. האחד הוא אלברט באלין המנוח והשני הוא האדם שיש לו הכבוד לעמוד בפניכם... אם אנחנו נאלצים עתה להיפרד מכם עמיתיי לעבודה, אנחנו נושאים באשמה".[5]
עזרה בבריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
משנת 1928 היה ורבורג יו"ר ארגון חברת עזרה של יהודי גרמניה (Hilfsvereins der Juden in Deutschland), שנוסדה ב-1901. מ-1933 ועד 1938 עזר ורבורג עד לכ-75,000 איש להגר אל מחוץ לגרמניה. חלק ניכר מפעולות הבנק בשנים אלו היה בעזרה ליהודים לחסל את עסקיהם ולהגר.[6] ורבורג עצמו היגר לארצות הברית ב-1938.
הגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1938 נאלץ ורבורג להתפטר מתפקידו כמנהל, למכור את הבנק ולהגר לארצות הברית. ורבורג, שראה עצמו פטריוט גרמני, נשא נאום פרידה בפני 200 עובדים, וסיים במילים: אנחנו מאחלים להצלחת עבודתכם לברכה על עיר ההנזה המבורג וברכה לגרמניה.[7]
נפטר ב-1946 בניו-יורק.
ב-1945, לאחר המלחמה, שבו רק שניים מבין הבנקים היהודים הרבים שהיו לבעליהם הקודמים; אחד מהם היה בנק ורבורג. נכדו בעל השם הזהה מקס ורבורג הוא (נכון לנובמבר 2011) שותף בהנהלת הבנק, שבמאזנו (נכון ל-2007) היו 4.3 מיליארד אירו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הבת הגדולה של מקס ורבורג, לולה האהן-ורבורג, הייתה פעילה מ-1933 במועצה המנהלת של ארגון יהודי גרמניה ובעליית הנוער, שניסו להוציא כמה שיותר ילדים ונוער מגרמניה בתקופה הנאצית ולהביאם לארץ מבטחים, במיוחד לארץ ישראל. על ידי משא ומתן של משלחת בראשותו של חיים ויצמן ובהשתתפות משרד הפנים הבריטי עלה בידם שהממשלה ובית הנבחרים הבריטי אפשרו למספר לא מוגבל של ילדים להגר לבריטניה. יותר מ-10,000 אנשים ניצלו כך.
- ^ Eckart Kleßmann, M. M. Warburg & Co 1798–1998. Die Geschichte eines Bankhauses, Hamburg 1998, p. 35. (בגרמנית)
- ^ Seite der BDO Warentreuhand AG, אוחזר ב-5 ביוני 2008 (בגרמנית).
- ^ 'Bankier und Wohltäter', Die Zeit, Nr. 2/1947. (בגרמנית)
- ^ 'Ein Bankier als Fluchthelfer', Weser-Kurier, 15. Dezember 2009, p. 3. (בגרמנית)
- ^ THE WARBURGS: THE 20TH CENTURY ODYSSEY OF A REMARKABLE JEWISH FAMILY. By Ron Chernow. Random House, באתר של פרופ' פול דלאני באוניברסיטת סיימון פרייז'ר. (באנגלית)
- ^ Kleßmann: M. M. Warburg & Co, p. 101