מנחת מחבת

מנחת מחבת היא קרבן מנחה מסוג מנחת נדבה שאותה הקריבו בבית המקדש.

המקור בתורה

המקור בתורה למנחה זו, כתוב בפרשת ויקרא. נוסף על הציווי הכללי של קרבן מנחה, נוסף ציווי פרטי בנוגע לדיני המחבת: ”וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה. ו פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא.”

החלק הנותר מהקורבן, נקרא בתלמוד "שיריים", יש עליו קדושה, עד כדי כך שלפי שיטת ריש לקיש, אם חסר מהשירים לפני הקטרה, המנחה כולה פסולה השיריים נאכלים על ידי הכוהנים העובדים באותה משמרת: ”וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'”.

כאשר מדובר בקרבן כזה הנעשה על ידי סולת, מזהירה התורה לא להוסיף חומרים העלולים להחמיץ את הקרבן כמו למשל שאור: ”כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. יב קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ. יג וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.” ספר ויקרא, פרק ז'

ההבדל בין מנחת מחבת למנחת מרחשת

נחלקו רבי יוסי הגלילי ורבי חנינא בן גמליאל מה ההבדל בין מנחת מרחשת למנחת מחבת, שהרי מבואר בפסוק ששניהם נעשים באופן שווה.

לפי שיטת רבי יוסי הגלילי, ההבדל בין מחבת למרחשת הוא שמרחשת הוא סיר מכוסה, ואילו המחבת אינה מכוסה.

לעומת זאת, סבור רבי חנינא בן גמליאל, כי ההבדל בין מרחשת למחבת, היא אופן הטיגון או הבישול. במנחת מחבת, השמן צף על הסיר השטוח (בדומה למחבת שבימינו), ולכן הלחם שנעשה מהסולת המטוגנת, יוצא בצורה קשה, לעומת זאת המרחשת נעשית על כלי עמוק מלא בשמן, ולכן הלחם שמבושל בו יוצא רך וספוג בשמן, זאת לפי פירוש רש"י.

לעומת זאת, הרמב"ם מפרש:”מה בין מחבת למרחשת. מרחשת יש לה שפה והבצק שאופין אותו עליה רך, שהרי יש לה שפה ואינו יוצא. ומחבת אין לה שפה והבצק שאופין אותו בה קשה כדי שלא יצא מכאן ומכאן”, כלומר את מעשה המרחשת בללו בבלילה רכה מאוד - שכן אין חשש שתשפך מהסיר, ואילו את העיסה שאותה טיגנו במחבת, לשו בבלילה קשה, שכן כדי שלא תפול מהכלי - העשוי באופן שטוח ואין לו דופן כלל, יש צורך לעשותה קשה.

טיגון ואפייה

לפי שיטת התוספות, ציווי מנחת מחבת, מרחשת ומאפה תנור, אינו על עצם העשייה, הטיגון הבישול או האפייה, אלא רק על הבאת הקורבן, ומכיוון שכן אין חיוב כלל לאפות אותם דווקא בתנור המתכת היחיד שהיה בבית המקדש, אלא ניתן לאפות בכלי פרטי בבית.^{[דרוש מקור]} לעומת זאת, הרמב"ם חלוק על כך, והוא פוסק, שרק ההכנות לאפייה, הטיגון והבישול היו בחוץ, אבל האפייה והטיגון עצמם היו בבית המקדש על כלי מיוחד שיוחד לכך: ”כל המנחות טחינתן והרקדתן בחוץ. ולישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. וכל מעשיהן כשרים בזר עד שיבואו לבית הקמיצה. ומחבת ומרחשת היו בעזרה. ושתיהם מכלי השרת ומקדשין. ותנור של מקדש של מתכת היה”. הרמב"ם סובר כדעת רש"י, שכותב שכלי המחבת והמרחשת היו כלי שרת.